אי-אמון

מספר מילים בעקבות תוצאות הפריימריז לראשות מפלגת העבודה, אחרי שנרגעתי קצת בעזרת עיסוק בטקסטים מבשרי-ציונות.

א. חברי מפלגת העבודה הצביעו אתמול אי-אמון בולט ביו"ר היוצאת יחימוביץ', ובכך גם בדרך שבה ניסתה להוביל ובקוי האופי הרעיוניים שניסתה להקנות למפלגה. מפלגת העבודה חוזרת אל הבית הנוח והנעים שבו הייתה בעשורים הקודמים, פחות או יותר עד לפני הבחירה של פרץ ליו"ר בשנת 2006. הן מי שניסו לשים על סדר היום את ענייני העובדים והן המדינאי מטעם עצמו (את המפלגה הוא כנראה אף פעם לא ממש ספר) ממגדלי איקרוב פינו את הדרך. מפלגת העבודה חוזרת למדינאות הנינוחה עם דמויות כמו פרס, מצנע, ועכשיו הרצוג. הרצוג שצמח במפלגה, שחוזרת להיות הבית שבו הוא מרגיש בנוח.

ב. נאומי הניצחון של הבוקר נשמעו כמו נשימה לרווחה. אפשר לחזור אל השדה המוכר. אפשר להחזיר הביתה את מצביעי קדימה ז"ל, מר"צ ו"יש עתיד". כמס שפתיים, אפשר לדבר גם על "מאוכזבי הליכוד". אבל בדיוק עיצבנו את הבית מחדש, וספק אם מאוכזבי הליכוד ימצאו בעיצוב החדש שלו סביבה נוחה עבורם. עילת הקיום של מפלגת העבודה היא עניינה בעובדים, כלומר בכלל החברה הישראלית. אם תמשיך להזניח את העובדים החלשים יותר ואת הציבורים בפריפריה, ותמשיך לפנות אל המעמד הבינוני הגבוה והאליטות בלבד, היא תבגוד בייעודה, וקשה לראות כיצד תוכל להתחזק.

ג. חוץ מאנחת הרווחה של בעל הבית שהצליח סוף סוף להוציא מהסלון אורח לא רצוי, הקו המרכזי בנאומי הניצחון היה החזרת מפלגת העבודה להיות אלטרנטיבה שלטונית, ולאחר הבחירות הבאות גם מפלגת שלטון, בראשות ראש הממשלה המיועד הרצוג. יומרה גדולה הדהדה שם, אבל היא מהדהדת בקופסא חלולה. הקמפיין לראשות המפלגה היה להתרשמותי (ואני צריך לתת לעצמי סטירה ולשאול למה קלטתי את זה רק הבוקר) "לא-קמפיין". לא הוצבו בו שני כיוונים שונים לעתיד המפלגה, המתחרים אחד מול השני. אפילו שאלה אמיתית על התאמתו של כל אחד מהמועמדים להוביל איזו דרך מוסכמת לא נשאלה. שני הקמפיינים היו אישיים וחסרי תוכן. יחימוביץ, אם היתה מנצחת, יכלה להשען על הבחירה כהצבעת אמון בדרך שבה היא רוצה להוביל את מהפלגה, בכיוון חדש מזה שהורגלה בו. קשה לראות כיצד הרצוג, מעבר לדיבורים בקול רם על התמודדות על ראשות הממשלה (דיבורים שידעה להגיד גם יחימוביץ'), מסוגל להציע למפלגה דרך שונה מהותית מזו בה הלכה והצטמקה ממפלגה של כ-40 מנדטים (פחות או יותר) בשנות השמונים והתשעים למפלגה של פחות מעשרים מנדטים (ואפילו לא השניה בגודלה) בשנות ה-2000.

ד. ביקורת רבה הושמעה על יחימוביץ' בתוך המפלגה, ועיקרה נוגעת לצורת התנהלות האישית, שאינה מצטיינת ביחסי אנוש ועבודה משותפת, ולפי מתנגדיה אף מגיעה לעריצות, דורסנות, מחנאות, התנהלות אנטי-דמקרטית צינית ועוד ועוד. תומכי הואשמו בהערצה עיוורת ונאמנות אישית. החלפת היו"ר היא מבחן גדול לשני המחנות. תומכי יחימוביץ' ייבחנו בנכונותם לפעול לקידום המפלגה ובמאמץ לעיצוב דמותה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית, למרות הדחת יחימוביץ', ולא להביט מהצד באכזבה כמשקיפים פסיביים ולצפות לכשלונה. תומכי הרצוג ייבחנו בהצלחתם לייצר באמת עבודת צוות טובה יותר, ללכד את כל הגורמים במפלגה לעבודה משותפת, בחיזוק הדמוקרטיה הפנימית, ובהימנעות מנקמנות על רקע מחנאי. אחרת יתבר שכל הביקורת כנגד יחימוביץ' נשאה לשוא את כל העקרונות היפים האלה, מתוך מחנאות גרועה לא פחות.

ה. הדרך ארוכה היא ורבה. החברה הישראלית זקוקה לתנועה סוציאל-דמוקרטית, הן ברמת הפעילות בשטח והן ברמת ההתארגנות הפוליטית. מערכת הבחירות שנגמרה עכשיו, גם אם נראית לרבים וטובים (וגם לי) כמו צעד מעכב גדול, היא רק פסיק בסיפור שכולו פסיקים. וצריך להמשיך לצעוד.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד.

ו. לחובבי הספורט: אני מרגיש כמו לברקוזן… אולי יותר גרוע…

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s