על סדר היום: ראיון עם האריה ועוני של קשישים

שני דברים לתשומת הלב, האחד משכונתנו המלבבת במזרח התיכון, והשני ממערכת הרווחה של מדינתנו.

***

בממר"י מביאים עיקרי ראיון של בשאר אל-אסד לעיתון הלבנוני "אל-אח'בר" ("החדשות", אם מתרגמים לעברית) הנחשב מקורב אליו. מה אומר האריה (אם כי חלק ניכר מהדברים אינם ציטוט ישיר מפיו)?

א. בדומה לניתוח שלי, גם אסד מבין את ההתרחשות בסוריה כהתרחשות שמושפעת מהקשר רחב הרבה יותר, של "מלחמה קרה" בין הכוחות הדומיננטיים בעולם (הוא מתייחס ישירות למעצמות העולמיות ולא לאזוריות):

אסד מדגיש שהרוסים בפעילותם, אינם מגנים על סוריה, על עמה, על המשטר שלה או על נשיאה, [אלא] הם מגנים [רק] על עצמם. אסד נזכר בפגישה שקיים בעבר, ב-2005, עם הנשיא [הרוסי] ולדימיר פוטין שבה הנשיא הסורי מיהר לבטא בפני מארחו את תחושתו שהמלחמה הקרה עודנה מתנהלת. פוטין הסכים איתו, אך הציג את הסוגיה מזווית שונה באמרו כי 'זו אכן מלחמה, אולם היא מלחמת ציביליזציות בין המזרח למערב'… אסד סבור שהדיפלומטיה היא ששומרת על ביטחונה של סוריה ויציבותה יותר מאשר הארסנל הצבאי וכי מאזן [הכוחות] הבינ"ל הוא הערובה הטובה ביותר לכך.

הוא טוען, במידה לא קטנה של אפולוגטיקה לטעמי, ש

פיתוח כוח ההרתעה הבליסטי הסורי… ייתר את הצורך בנשק כימי, שהשימוש בו ייעשה רק כמוצא אחרון ולאחר שהאויב השתמש בנשק הגרעיני שלו. שנית, חלה התקדמות גדולה בשני העשורים האחרונים בדרכי הטיפול בסימפטומים של [פגיעה מ]נשק כימי, דבר שפגע ביעילותו הצבאית; לנשק הכימי יש השפעה מוראלית, שכן בכל עת שגובר המתח [באזור], ישראל מחלקת מסכות מגן לאזרחיה החוששים. אך [כאמור] כאשר אתה משתמש בנשק הזה, ניתן לטפל בסימפטומים שלו בקלות. זה סיפור של מחלה ותרופה. ולראיה, חמישה חיילים סורים נפגעו מהתקפה כימית של האופוזיציה, טופלו ע"י זריקה  וחזרו לשדה הקרב לאחר יומיים. לכן, אמר אסד, סוריה הפסיקה את ייצור הנשק הכימי ב-1997 והמירה אותו בנשק קונבנציונלי, שהוא רואה בו הגורם המכריע בשדה הקרב. לדבריו, הוא ביסס את התשתית של צבאו על טילים [ואמר]: 'מספיק לשלוט באמצעות ירי [טילים] על שדות התעופה של ישראל, כדי לשתקה'. [שכן], ידוע שכוחה של ישראל הוא בחיל האוויר שלה. שלישית [נשק זה כבר אינו מרתיע], מפני שהמלחמה כעת היא פנימית.

אני חושב שבהקשר הזה חשוב לשים לב לתפקיד שמייחס אסד לנשק הטילים, שמטרתו בסופו של דבר היא לא פגיעה שרירותית באזרחי ישראל על מנת להטריד אותה, אלא לשתק את עיקר כוחה ההתקפי, באמצעות שיתוק יכולתה האווירית. הסבר זה מבהיר לטעמי שאיום הטילים, מהרגע בו הוא הופך להיות מדוייק מספיק, אינו מהווה חלופה לאיום קונבנציונלי קרקעי, אלא מטריה אווירית שתחתיה משתפרים הסיכויים להשיג גם הישגים קרקעיים.

הוא מסביר מדוע למערב אין אופציה להביא את המלחמה בסוריה למצב של ניצחון:

הבעיה בעיני אסד היא אצל הצד האחר, במיוחד המערב. לדבריו, לגורמים [מקרב האופוזיציה] שהמערב יכול לשתף בוועידה [וועידה בינלאומית לפתרון בהסכמה של המשבר בסוריה. התצפיתן] אין שליטה בשטח, ומי שיש לו שליטה בשטח – המערב אינו שולט עליו.

הוא מסביר, בדרכו, שתנועת החמאס היא גורם פוליטי המתמרן למען האינטרס העצמי שלו בין הכוחות השונים במזרח התיכון, ולא נאמן לצד מסויים, ושהדבר מובן ומקובל בסגרת חוקי המשחק הפוליטי:

לבסוף החליטה חמאס לוותר על ההתנגדות ולהיות חלק מן האח"ס. 'זאת לא הייתה בגידתם הראשונה בנו. זה כבר קרה לפני כן ב-2007 וב-2009' היסטוריה של הונאה ובגידה. אסד הביע תקווה: 'הלוואי ומישהו היה משכנע אותם לשוב ולהיות תנועת התנגדות, אך אני מטיל ספק בכך'. חמאס בחרה צד נגד סוריה מהיום הראשון [למשבר]. הם עשו בחירה…

[המראיין הוסיף]: למרות שנראה בבירור שליבו של אסד דואב מן הפצע שגרמה לו חמאס, הדלת עודה פתוחה [עבורה] במידה והאינטרס [הסורי] יחייב זאת. בסופו של דבר הפוליטיקה היא [שילוב של] אמונות ואינטרסים.

לבסוף, הוא מסביר את המפתח להשרדותה של סוריה במבנה המוכר לנו:

סוריה בשום פנים ובכל נסיבות שהן לא תהפוך להעתק של לבנון או עיראק. סוריה היתה ותישאר מדינה פאן ערבית, חילונית, אזרחית, כיוון שזוהי הנוסחה היחידה המתאימה ללכידותה של סוריה המבורכת ברב גוניות דתית, עדתית ואתנית. הדת מבחינתנו היא מטריה שכל המגזרים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים ואחרים יכולים לחסות בצילה. אולם אין פוליטיזציה של הדת בסוריה כיוון שזהו מרשם לפירוקה [של המדינה]…

***

ב-ynet מביאים היום עיקרי דו"ח של מרכז טאוב:

–

הנתון בכחול הוא אחוז הקשישים מתחת לקו העוני לפי הכנסתם הפרטית. הנתון השני הוא אחוז הקשישים מתחת לקו העוני לאחר תשלום מיסים וקבלת קצבאות הביטוח הלאומי. (ראוי לטעמי לשים לב שהנתונים הם מהשנים 2004-2005, כלומר לפני כמעט עשור) המרשים לטעמי הוא השילוב בין שני הנתונים:

על פניו, נקודת הפתיחה של ישראל מצויינת – חצי מהקשישים חיים מעל קו העוני בזכות הכנסתם הפרטית בלבד, נתון נמוך משמעותית מרובן המוחלט של מדינות ה-OECD, כולל כמה סוציאל-דמוקרטיות לתפארת.

אבל בנקודת הסיום, אותן סוציאל-דמוקרטיות אכן מבצעות את תפקידיהן לתפארת, ובעזרת מערכת המס וקצבאות הרווחה מצמצמות את אחוזי העוני בקרב הקשישים באופן כמעט מוחלט. הדוגמא ההולנדית היא מדהימה: המדינה בהולנד מצליחה להפחית את העוני בקרב הקשישים מנקודת פתיחה של 92.3% ל 1.7 אחוז בלבד. ישראל לעומתה, למרות שהתחילה מנקודת פתיחה טובה בהרבה של 50%, מצליחה לצמצם את העוני בקרב קשישים במידה המועטה ביותר בין המדינות שנבדקו, והוא נותר גם לאחר התערבות המדינה על 20.7%. קנדה, המדינה היחידה שהתחילה מנקודת פתיחה דומה, הצליחה להפחית את הנתון עד 2.4% בלבד.

הנתונים האלה הם עוד עדות לאי-ההצלחה (או אי הרצון) של ממשלות ישראל לנהל מדיניות הפועלת לאיזון פערים חברתיים וצמצום אי-השיווין, ולנכונותן להשלים עם אחוזי עוני גבוהים מאוד (ביחס למקובל במדינות מפותחות) בקרב אוכלוסיית ישראל.