על סדר היום: בריאות ופוליטיקה בירושלים

שני עניינים הקשורים לירושלים תפשו את תשומת הלב השבוע: האחד פרסום מסמכים בנוגע לפעילות בית החולים "שערי צדק", בו התירה המדינה שילוב שירותי רפואה פרטית ויצרה בו ניסוי ברפואה בתנאי שוק (ניסוי המתבסס על תשתיות ציבוריות כמובן), והשני הוא הבחירות לראשות העיר, שהסתיימו לאחר מערכה פוליטית סוערת ממנה התעלמו כמעט לחלוטין כשליש מתושבי העיר, שלא בדומה לאחוזי ההצבעה הנמוכים בערים אחרות. גם זה מלמד על הפוליטיקה הפלסטינית. ואם כבר ירושלים, הזדמנות לפרסם קצת תמונות משנים עברו. 

***

576,406 בעלי זכות בחירה נרשמו בספר הבוחרים לבחירות לעריית ירושלים. 214,194 קולות כשרים נספרו בקלפיות בעיר, המייצגים כ-37% השתתפות בבחירות. במובן מסויים, בניגוד לרושם הראשוני, הנתון הזה מייצג השתתפות גבוהה יותר באופן משמעותי מאשר 33% האחוזים שנספרו בתל-אביב. למה?

כי החישוב בירושלים כולל את בעלי זכות הבחירה מקרב ערביי מזרח העיר (המהווים כשליש מתושבי העיר, אם כי בגלל התפלגות הגילאים, סביר שקצת פחות משליש מתוך בעלי זכות הבחירה). מתוכם הצביע מספר מדהים של פחות מ-200 איש. מקרב הציבור היהודי, הגיעה ההצבעה בירושלים לנתון מרשים יחסית של כ-55%.

בעיר העתיקה.

בעיר העתיקה.

כמו שהציבור הישראלי התרגל (או לא התעניין) לבעיות של השכונות הערביות של מזרח ירושלים בכל תחומי האחריות של העיריה (תשתיות, חינוך, תכנון וכו'), כך הוא התרגל גם לבחירתם של תושבי העיר הערבים שלא לקחת חלק בניהול המוניציפלי של יישובם. בהסתכלות ריאלית על המציאות, הציפיה של אוכלוסיה המוותרת על ייצוג והשתתפות בשלטון המקומי לקבל רמת שירותים דומה לזו של מי שלוקחים בו חלק היא איוולת, ולו רק בגלל האילוצים והמחוייבויות של כל נבחר ציבור כלפי מי שסייעו לבחירתו ולהם הוא עתיד לתת דין וחשבון במערכת הבחירות הבאה. אך האם המצב הזה הוא אכן תופעת טבע?

במהלך השנה האחרונה נתקלתי בספר מעניין בעריכת רפי ישראלי, "עשר שנות כיבוש ישראלי ביהודה ושומרון: 1967-1977". הספר כולל בין השאר מספר מחקרים מעניינים מאוד על השינויים שעברו על החברה הפלסטינית בעקבות הכיבוש הישראלי. הידעתם למשל שכבר בשנת 1967, הבית במחנה הפליטים (המחקר נעשה במחנה ג'ילזון, הסמוך לרמאללה) הפך לנכס סחיר למרות שפורמלית היה רכוש אונר"א, ובמקום פליטים שעזבו את המחנה לטובת מגורים במקומות אחרים, הגיעו

משפחות חדשות שלא התגוררו במחנה והחליטו לעבור אליו בגלל יתרונות מסויימים […] אנשים שחלו, שנכשלו בעסקים או כאלה שרצו לפרוש מעבודה מצאו מקלט בטוח במחנה. לפעמים שיקולים כספיים גרידא מאחורי החלטה כזו. הוצאות הקיום במחנה הן זולות יותר מאשר בעיר.

כעבור עשר שנים  מצאתי שהניידות בעזה הרחיקה לכת יותר מזה […] הנכס נמכר בשוק החופשי, ללא הקפדה על טיבו של הקונה. כתוצאה מכך כ-23% מתושבי המחנות היום [המאמר התפרסם ב 1978. התצפיתן] אינם פליטים. […] כמה מהמחנות הפכו לרבעים עירוניים רגילים של מעמד נמוך ומחנות אחרים הם בתהליך מואץ לההיפך לכאלו. אוכלוסיית הפליטים, שעברה תהליך של אינטגראציה כלכלית בשנים שעברו, עוברת עתה תהליך של אינטגראציה במגורים. נראה שתהליכים דומים מתרחשים בגדה המערבית.

כנגד האינטגראציה במגורים פועל רק גורם חשוב אחד: תוכניות השיקום של הפליטים המבוצעות על-ידי שלטונות ישראל.

בשנת 1972 יזמו תכנית נועזת לפרק את מחנות הפליטים ולשכן מחדש את הפליטים ברבעים מודרניים ורחבי ידיים. רק תושבי המחנות הורשו להנות מתוכניות השיכון שהוענקו להן סובסידיות גדולות ביותר. נקודת משיכה חשובה היתה שלמשתכן נמסרה בעלות על חלקת-אדמה קטנה. בתמורה היה עליו למסור את הביקתה של ססו"ת [ראשי התיבות העבריים של אונר"א. התצפיתן] על-מנת שתיהרס. […] התכנית העלתה גם את ערך הבתים במחנות הפליטים, מאחר שכל מועמד "לשיקום" היה חייב למסור לשלטונות בית במחנה. המועמדים שגרו בדירות שכורות בעיר היו צריכים לרכוש נכס במחנה פליטים על-מנת למסרו לשלטונות.

בקיצור, מרתק. אבל עד כאן הערת השוליים, ומכאן נחזור לבחירות בירושלים, ולשאלה האם החרמתן בידי התושבים הערבים היא תופעת טבע או התפתחות היסטורית-פוליטית. בהרצאה שנתן בשנת 1970 אל"מ דוד פרחי ז"ל (אז קצין בכיר בממשל הצבאי של ישראל בשטחים) בנושא העמדות הפוליטיות בגדה המערבית ומובאת בספר הוא מתאר כיצד למרות הלחץ שהופעל מארגוני "השחרור" הפלסטינים נגד "נורמליזציה" עם ישראל [ההדגשות שלי]

הרוב הדומם, כפי שאפשר היה לצפות, הצביע ברגליו. כאשר מומחה ישראלי בא ומציע את עזרתו להשיג זרעים או דשנים יותר טובים הם מקבלים זאת בתודה. אם מוצעת עבודה בישראל, הם באים ועובדים בישראל. הם הצביעו בבחירות לעיריה המאוחדת של ירושלים אע"פ שהם מתנגדים לאיחודה של ירושלים ואינם רוצים בשלטון הישראלי; הם חיים בעיר ויודעים שטובתם דורשת שטדי קולק יוסף לכהן כראש העיר במקום ראש עיר מטעם המפלגות היהודיות הדתיות. הצביעו יותר מ-7 אלפים ערבים בירושלים – אלפיים יותר מאשר בבחירות האחרונות לעיריות ירושלים תחת השלטון הירדני. הנהגנו זכות בחירה לנשים [עוד אחת מעוולות הכיבוש המוחק את זהותם ותרבותם של הפלסטינים. התצפיתן], אך, כמובן, בחברה הערבית של ימינו רק נשים מעטות השתתפו בהצבעה. אם ניקח בחשבון רק את מחצית בעלי זכות הבחירה, הרי 7 האלפים המצביעים הם כ-80% מבעלי זכות הבחירה, וזה שיעור הצבעה גבוה מאוד.

תבילינים בשוק בעיר העתיקה.

תבילינים בשוק בעיר העתיקה.

אם כך, מסתבר שבעבר הצביעו תושבי מזרח-ירושלים הערבים בבחירות לעיריה, בדומה לתושביה הערבים של עיר גלילית אחת שהעומד בראשה נאשם הן בפלילים והן בגזענות (אם כי לגבי הנושא השני, אני חושד שההאשמות מוגזמות ומתעלמות מתפקידן של התבטאויות ציבוריות במערכת פוליטית וכן מהפער שבין התבטאות למעשים), שרשימתם המאוחדת זכתה למספר הקולות הרב ביותר ותהווה את אחת משתי הסיעות הגדולות במועצת העיר. מכאן עולה התהיה, כיצד צנח אחוז ההשתתפות מכ-80% (בקיזוז הנשים) לאפס?

רגע אחרי שפרחי מתאר בקווים כלליים את תגובתו של נשיא מצרים נאצר לפנייתה של משלחת פלסטינית שביקשה ממנו באביב 1968 לגיטימציה לנהל מו"מ מול ישראל בנוגע לעתיד הגדה המערבית ולהביא לאישורו את ההסכם אליו יגיעו ("לא איכפת ולי ואין לי שום עניין בעתידם של 700,000 פלסטינים בגדה המערבית […] עתידם של העמים הערביים על כף המאזניים, אם משמעות הדבר או אם משמעותה של מלחמה נוספת שאתם כולכם תהיו לפליטים, תעקרו ממקומכם ותצטרכו לעזוב את ארצכם, לא איכפת לי. תפקידכם היחיד, חובתכם היחידה לחזור ולהתנגד לכיבוש הישראלי בכל מה שניתן לעשות". שנאמר – ספר מעניין ביותר.), הוא מתאר מקרה נוסף הנוגע ישירות לבחירות בירושלים, ומעיד רבות על דרכי התהוותה של הפוליטיקה הפלסטינית ומקורה של ההנהגה הנוכחית שלה [ההדגשות שלי]:

לאחר הבחירות לעיריית ירושלים, פירסם ירושלמי אחד, מוסמך האוניברסיטה המוסלמית הגדולה אל-אזהר בקהיר, מאמר ביומון "אל-קודס", שהזכרתי קודם לכן, בחתימת שם בדוי "אבו-מרואן", תחת הכותרת: "ללא הפרת זכויותינו הפוליטיות". עיקרו של המאמר: אנחנו מתנגדים לסיפוח ירושלים, אבל כירושלמים יש לנו עניין בדרך בה העיר מנוהלת, ולכן אנו צריכים להיות מיוצגים בוועדות הטכניות של העיריה, וכל נציג ערבי בוועדות אלו יפתח כל נאום שלו ויאמר: אני מתנגד לסיפוח ירושלים, אבל מצב הביוב הוא רע או המצב בבתיה"ס הוא רע מאוד ויש לתקן.

עוד באותו היום בו נתפרסם המאמר הודיע רדיו הפתח: "מי שירצח את 'אבו-מרואן' יהיה קדוש של מלחמת הקודש של האסלאם."

[…]

אנו עמדנו מול קשיים רבים בהסברתנו לעולם שלא רק יאסר עראפת וג'ורג' חבש מוסמכים לדבר בשם הפלסטינים. יש פלסטינים אחרים. הם אינם רוצים בנו כשליטים, אבל בשבילם ישראל איננה עוד אויב דמיוני. ישראל היא יריב פרקטי.

שני דברים חשובים יש ללמוד מהתיאור הזה:

א. האחד הוא אי-אחידותה של הגישה כלפי ישראל בציבור הפלסטיני, והנוכחות המתמדת, גם אם המושתקת של הגורמים המעדיפים את שיפור מציאות חייהם גם ב"מחיר" נורמליזציה של היחסים עם ישראל, בניגוד לעמדה הדקלרטיבית המתנגדת לכל שיתוף פעולה או הכרה, ובכך מבטיחה את שימור והחרפת המצוקות.

ב. השני הוא התופעה המתמשכת של השתקת קולות אלה באיומי אלימות ובאלימות ממשית, שבולמת את יכולתם להגיע לעמדת השפעה ממשית בציבור הפלסטיני. שורשיה של תופעה זו נמצאים כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, והיא נוכחת בזירה הפלסטינית עד היום. הדוברים בשם השאיפות הפלסטיניות (הן פלסטינים מההנהגה הנוכחית והן חובבי פלסטינים ישראלים, יהודים ושאינם כאלה) מתעלמים מהעובדה שמעולם לא התקיימה בעם הפלסטיני מערכת בחירות חופשית מפעולתם של גורמים שהפעילו טרור פנימי כנגד מתנגדיהם, ולא נבחרה הנהגה מייצגת הנשענת על אמון הציבור ולא על הפחדתו (כולל מערכת הבחירות הראשונה לראשות הפלסטינית שהתקיימה ב-1996, אחרי שישראל הנחיתה על הגדה המערבית את הנהגת אש"ף מטוניס, על ארגוני הביטחון החמושים שלה). לטעמי המכשול העיקרי להגעה להסדר עתידי, פרט לעמדתו הלא קונסטרוקטיבית של הזרם המרכזי בפוליטיקה הפלסטינית, היא העובדה שבראש המערכת הפוליטית הפלסטינית עומדות כיום שתי הנהגות יריבות, ושתיהן לא הנהגות נבחרות. ללא מערכת הנהגה פוליטית שמסוגלת להגיע להכרעות שיקבלו גיבוי בציבור, אין יכולת לנהל מדיניות לאומית ולהגיע להסכמים בינלאומיים. למעשה, ללא מערכת כזאת, חסר אחד הסממנים העיקריים של לאומיות מודרנית.

בכל מקרה, המפתח עתידו של העם הפלסטיני טמון בשאלת יכולתו לראות בישראל יריב פרקטי ולא אוייב דמוני, ולנהל מולה מערכת יחסים נורמלית של יריבות בין מדינות, המסתיימת בפשרה העונה על הצרכים החיוניים של שני הצדדים. כל עוד ימשיך הזרם המרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית לראות בישראל אוייב שאין לקיים איתו יחסים נורמליים, לא יוכלו להפתר בעיותיו של העם הפלסטיני, ומעל ראשו תמשיך ותרחף חרב הסכנה של היגררות פעם נוספת לעימות קיומי כולל לפי הנוסח של "הכל או כלום", בו מכיוון שלא ניתן להגיע להכל, מגיעים בהכרח לכלום.

דברים נוספים לגבי הפוליטיקה והמציאות של מזרח ירושלים כתבתי בעבר בחלק השני של הרשומה הזו.

ואם כבר פוליטיקה מעשית – ברכות למוחמד אלנבארי, שניצח בבחירות המקומיות בחורה וימשיך לכהן קדנציה נוספת בראשות המועצה.

***

שאול אמסטרדמסקי פרסם השבוע בכלכליסט כתבה בעקבות מסמכים שהגיש למשרד הבריאות בית החולים שערי צדק לוועדה בראשות שרת הבריאות שבוחנת את האפשרות להרחיב את שירותי השר"פ (שירותי רפואה פרטית הניתנים בתוך בית החולים הציבוריים, וכיום מאושרים רק בשני בתי חולים בירושלים). ובכן, מה צפוי לנו אם תתקבל החלטה להרחיב את השירותים? זה הסיכום באינפוגרפיקה של הכתבה:

מכאן והלאה לא אציג עוד נתונים מזעזעים אלא אעסוק ברמת העיקרון. הנתונים כפי שפורסמו מעלים תמונה מובהקת, ולא בלתי-צפויה. ברפואה הציבורית, שאינה מונעת משיקולי רווח, הנורמה היא שמטופל יזכה לטיפול בהתאם לחומרת מצבו, וקבלת תשלום מהמטופל או מבני משפחתו על מנת לשפר את הטיפול היא עברה חמורה. בשירותי רפואה פרטית הנורמה מתהפכת, ומה שהיה עבירה על החוק והתנהגות לא מוסרית הופך להיות הנורמה – טיב הטיפול הרפואי נקבע בהתאם ליכולת התשלום, ומי שמשלם יותר יקבל טיפול טוב יותר. בית החולים בתגובתו מתייחס למספר מקרים של מתן שירות עדיף למשלמים גם בתחום הטיפול הנמרץ כאל טעות בשיקול הדעת, אבל לאור השינוי הנורמטיבי, אני לא רואה סיבה לחשוב שמקרים כאלה ישארו בודדים. תגובת בית החולים בנוגע לזמני ההמתנה משקפת לא רק את ההגיון הזה, אלא גם את חוסר היכולת להבין מדוע הוא בעייתי:

בקרדיולוגיה עובדים 13 רופאים בכירים ובמכון הגסטרואנטרולוגי 12 וכולם מקיימים מרפאות ציבוריות בשעות היום ומרפאות פרטיות בשעות הערב. הציבור יכול לקבל תור אצל כל אחד מהם בזמן סביר אם לא יתעקש על רופא מסויים

ברובע היהודי בעיר העתיקה

ברובע היהודי בעיר העתיקה

הבעיה בשר"פ היא לא דווקא היכולת לקבל בזמן סביר "אם לא יתעקש על רופא מסויים", אלא המצב שבו השאלה האם התור יקבע לכל רופא שהוא או לרופא מיומן יותר, לא נקבע בהתאם לחומרת המצב הרפואי של המטופל, אלא בהתאם ליכולתו לשלם עבור פגישה עם רופא מיומן יותר. מן הסתם, האנשים המוכנים ומסוגלים לשלם עבור תור לרופא מסויים דווקא, מעדיפים את הרופאים המיומנים יותר, מה שמקטין את הסיכוי של מי שלא יתעקש על רופא מסויים לפגוש את הרופאים הטובים יותר.

שני גורמים מקדמים מגמת התרחבות השר"פ בישראל – האחד הוא חמדנותם (בהתאם לנורמה המקובלת) של רופאים בכירים שהכנסת שירותי השר"פ מאפשרת להם להשתכר שכר גבוה יותר באופן משמעותי, מבלי לקחת על גבם את הסיכונים הכרוכים בניהול מרפאה בשוק הפרטי (אותם הסיכונים הכרוכים בהפעלת כל עסק), ולאחר שלמדו והתמחו בסבסוד המדינה ובעזרת התשתיות שממנה.

השני, וכנראה המרכזי יותר, הוא מדיניות ממשלות ישראל בתחום הבריאות הציבורית, אשר בדומה להתנהלותה בתחומים רבים מתקצבת בחסר את בתי-החולים, ושולחת אותם למצוא פתרונות מימון אחרים, בחיפוש תרומות מנדבנים ובהרחבת תחום הרפואה הפרטית. גם את זה ניתן לראות בתגובת בית החולים:

השר"פ אינו מודל אידיאלי לדעת הנהלת שערי צדק ולא ברור אם יש מודל כזה שישמר את הרפואה הציבורית במיטבה, אך ההנהלה סבורה שמודל השר"פ והתנהלותו תוך פיקוח הדוק ככל האפשר, הוא בבחינת הרע במיעוטו יחסית למה שמתרחש בבתי החולים, שבהם לא נהוג שר"פ

בשורה התחתונה, תופעת השר"פ בבתי החולים הציבוריים (והרפואה הפרטית בכלל) הופכת את תחום הטיפול הרפואי מתחום המנוהל לפי צרכי הבריאות של האוכלוסיה במטרה לשפר את מצב בריאותה לתחום המנוהל לפי חוקי השוק, בו הבריאות היא מוצר, ואיכות הטיפול הרפואי והמצב הבריאותי נקבעת לפי מידת היכולת לשלם.

למי שרוצה ללמוד עוד – על היבט אחר של התופעה, התיירות הרפואית, כתבתי כבר בעבר, ובכלל עסקתי במערכת הבריאות לא אחת.

שבת שלום.

בעיר העתיקה.

בעיר העתיקה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על סדר היום: בריאות ופוליטיקה בירושלים

  1. פינגבק: שאלו על לב ירושלים | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s