הכל צומח חוץ מהמשכורות שלנו

המלצת קריאה על כתבה ששופכת אור על אחד המימדים החשובים במתרחש במציאות שמסביבנו: העובדה שבזמן שהכלכלה צומחת, השכר של העובדים נשאר במקום, והצמיחה מתרכזת רובה ככולה ברווח על ההון. 

למען האמת, אין לי הרבה מה להוסיף על מה שנמצא בכתבה החשובה הזו שבכתיבתה שותף אורי פסובסקי (כתב הכלכלה המעניין ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות). מכיוון שאני לא בטוח שתקראו אותה, וגם כדי לעודד אתכם לקרוא אותה, אני מביא קטעים נבחרים. מי שיגיע (או ידלג) עד הסוף, ימצא גם הסתייגות מרקסיסטית חלקית שלי. ההדגשות הן שלי:

פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית, מבכירי הכלכלנים בישראל, שטוען כי "סוגיית השכר היא הסוגיה החשובה באמת בהתפתחות הכלכלית של ישראל ב־15 השנים האחרונות". משק כלכלי מודרני, מסביר זעירא, אמור מבחינת הכלכלנים לפעול במה שנקרא תחרות משוכללת, ובמודל שלפיו "אנחנו צופים שהצמיחה הכלכלית תתחלק באופן די שווה בין השכר לרווח, כאשר חלקו של כל אחד בתוצר די קבוע. ואכן במשך שנים רבות התצפיות בארצות רבות הראו שחלקו של השכר בתוצר היה יציב למדי, בערך שני שלישים. ואם נתח השכר בתוצר קבוע והתוצר לאורך השנים גדל (והכוונה היא לתוצר לעובד, כלומר כזה שמביא בחשבון את העלייה במספר העובדים) – הרי שגם השכר לעובד צריך לעלות בקצב דומה לקצב עליית התוצר. אבל בארצות הברית ב־30 השנים האחרונות, בישראל משנות התשעים ובמדינות נוספות השכר הריאלי לא עולה. זו ראיה לכך שמשהו בשוק העבודה לא מתפקד ושאנחנו רחוקים מלהיות בסיטואציה שנקראת תחרות משוכללת. מכאן שייתכן שיש כשל מהותי בשוק העבודה".

זעירא עובר לפרק את הכשל הזה לנתונים: "התוצר הריאלי במשק הישראלי עולה כמעט מדי שנה. הוא עולה יותר מקצב גידול האוכלוסייה או מהגידול במספר העובדים. לכן זה אומר שההכנסה הריאלית הממוצעת עולה כל הזמן, ובממוצע רב־שנתי בקצב של קרוב ל־2% בשנה. אבל במקביל השכר הריאלי כמעט לא עולה. כלומר ההכנסה הלאומית עולה, אבל ההכנסה של השכירים לא. זה אומר שכל הגידול בהכנסה הולך לאלו שלא חיים על שכר – לבעלי ההון ונלוויהם, קבוצה קטנה יחסית של עשירים גדולים מאוד".

ועכשיו לתוצר. בשנות השמונים הוא גדל ב־3.3% בכל שנה, רק קצת יותר מהעלייה בשכר. בשנות התשעים הוא עלה ב־5.3%, מגמת צמיחה יפה – וכבר פי חמישה מהעלייה בשכר. בעשור שעבר הוא עלה ב־3.7%, פי 18 (!) מהעלייה בשכר.

את אותה מגמה רואים גם כאשר יורדים לרזולוציה של התוצר אותו מייצר כל עובד. כך למשל, על פי מחקר שפרסם השנה פרופ' זעירא, בשנים 1999-2011 הפריון הממוצע של עובד במגזר העסקי בישראל גדל ביותר מ-20%, אך השכר הממוצע שלו, לאחר ניכוי האינפלציה, נותר כמעט ללא שינוי.

מהפער האדיר הזה שנפער בין מה שמייצרים העובדים למה שהם מקבלים נהנים המעסיקים. בשנות התשעים חלקם של העובדים בהכנסות היה 75%. בחמש השנים האחרונות הממוצע היה 64.5%, וב־2012 העובדים כבר קיבלו רק 63.2% מההכנסה הלאומית.

אחד מאנשי המפתח שניתחו עבור ה־ILO את סוגיית השכר הנשחק הוא פרופ’ אנגלברט סטוקהמר, כלכלן אוסטרי מאוניברסיטת קינגסטון, בריטניה. סטוקהמר, המשמש עמית מחקר גם בשורה של מכונים מובילים, פרסם בינואר עבודה מקיפה שבה בדק נתונים שנפרסו על פני 24 שנה ב־71 מדינות. השורה התחתונה, שזכתה לתהודה עולמית, היתה חד־משמעית: זה ענף הפיננסים שהורג את השכר שלנו. סטוקהמר משתמש במושג פיננסיזציה לתיאור מה שענף הפיננסים עושה לעובדים בשאר הענפים. והפיננסיזציה הזאת, לטענתו, אחראית לכחצי מהירידה בנתח של העובדים מההכנסה הלאומית, ואילו סיבות אחרות (בסדר יורד – היחלשות ארגוני העובדים, הגלובליזציה והטכנולוגיה), לפי חישובים שלו, אחראיות לחלקים קטנים יותר.

סטוקהמר טוען בעצם שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מהשפעות המערכת הפיננסית, בוול סטריט או באחד העם, על שכר הפועל בפס הייצור בצפון דקוטה או בנצרת. עד שנות השבעים והשמונים היתה המערכת הפיננסית כלי צדדי של התעשייה, המסחר והשירותים, ונועדה לספק להם אשראי לפיתוח העסקים. מאז הוא התנפח עד כדי כך, שאם ב־1948 הרווחים של החברות העסקיות מהשקעות פיננסיות היו רק 12% מסך הרווחים שלהן, ב־2001 הם כבר היו יותר מ־50%. מאז השיעור גדל.

 חוקרת העבודה ד"ר טלי קריסטל עוסקת בשאלה במאמר שעתיד להתפרסם בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית", וטוענת בו מפורשת שהסיבה לירידת חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית בישראל היא המהפכה הניאו־ליברלית, ובעיקר היחלשות העבודה המאורגנת שנגזרה ממנה. […]

בסיפור שאותו מגוללת קריסטל תהליכי העומק בשוק העבודה החלו בשנות השמונים, בתוכנית הייצוב של המשק שהנהיגה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, ושכללה צעדים כמו צמצומים במגזר הציבורי, הקפאת שכר כללית, ונטישת היעד הממשלתי של תעסוקה מלאה. אין כאן עניין של צד במפה הפוליטית, היא מדגישה: כל הממשלות מאז נקטו את אותו קו (למעט זו של רבין, שהגדילה במעט את המגזר הציבורי). הגישה הכללית בירושלים, אומרת קריסטל, היתה "מדיניות של אסכולת שיקגו: לתת לשוק לעבוד ולא להפריע לו, וזה יגביר את הפעילות הכלכלית ואת התפוקה. וככל שהצמיחה הכלכלית תהיה גבוהה יותר כך ישתפר מצבם הכלכלי של כל המעמדות במשק".

לטענתה, אחת הסיבות המרכזיות לכך שההבטחה לא התממשה היא היחלשות העבודה המאורגנת. "איגודי עובדים הם הכוח הארגוני המרכזי של העובדים, כוח שמאפשר להם להתמקח ביתר הצלחה מול המעביד על תנאי השכר והעבודה", היא מסבירה. "כאשר איגודי העובדים חלשים כוח המיקוח של העובדים מול המעבידים נחלש משמעותית, ולכן גם חלקם בעוגת ההכנסות".

המספרים שהיא מציגה ממחישים את עוצמת השינוי: משנות השישים ועד כמעט אמצע שנות השמונים כ־80% מהשכירים במשק היו מאוגדים, באמצע העשור הקודם היה מדובר בקצת יותר מ־30%. "השחיקה של ארגוני העובדים החלה כבר בשנות השמונים", אומרת קריסטל. "זה לא משהו שקרה אך ורק בישראל אלא בחלק גדול מהמדינות המערביות. ויש כמה סיבות לשחיקה הזאת – יש שינויים שהתרחשו בכל העולם עם המעבר מתעשייה לשירותים, כי בענף השירותים יותר קשה לאגד עובדים. היה גם שינוי באקלים הפוליטי והחוקי, שנעשה יותר עוין לאיגודים. ניתן היה לראות את זה באופן בולט אצל רייגן ותאצ'ר, ובאופן לא פחות בולט גם בישראל מאמצע שנות השמונים ואילך. ובעקבות זאת, גם התנהגות המעבידים השתנתה: הם מתנגדים באופן אקטיבי להתארגנות של עובדים, מה שלא היה בשנים קודמות".

כל המגמות האלה הרחיבו את השבר בסולידריות של העובדים, שלמעשה החל עוד קודם לכן. עד אמצע שנות השבעים, מזכירה קריסטל, היו בישראל הסכמי שכר שכיסו את כלל העובדים, אולם מאז הם התפצלו להסכמים נפרדים למגזרים הפרטי והציבורי. "לכן מאז הוועדים החזקים יותר הם בסקטור הציבורי, והמאבקים שלהם יותר אינטרסנטיים וצרים. כבר אין הסכמים קיבוציים שתקפים לכלל העובדים במשק, יש יותר ויותר הסכמים שנחתמים ברמת מקום העבודה או ברמת משלח היד, וכל קבוצה נאבקת רק למען עצמה, לפעמים מנקודה של חוזקה, לפעמים חולשה. התוצאה היא עלייה באי־שוויון בקרב העובדים – במקום שיהיה סולם שכר אחד לחלק גדול מהעובדים במשק, יש הרבה סולמות שכר שכל אחד מהם נע על סקאלה אחרת".

ושוב זעירא:

למשל, ההפרטה, שיצרה שכבה שלמה של עובדי קבלן. "תהליכי ההפרטה המשמעותיים של השירותים הציבוריים גרמו להעברת הייצור של חלק הולך וגדל מהשירותים הציבוריים מידי עובדי מדינה לעובדי קבלן, ולכן גם להורדת שכרם ולשחיקתו. כאשר אלו משתכרים שכר נמוך יחסית הם מושכים את התפלגות השכר מטה ומשפיעים על השכר של עובדים אחרים הקרובים אליהם בעבודתם". לפי אומדן שזעירא מציע, בעשור האחרון 60 אלף משרות עברו מהעסקה ישירה להעסקה קבלנית. כיום, לפי ההערכות, 10% מהשכירים בישראל הם עובדי קבלן (250 אלף עובדים). "כבר מזמן לא מדובר רק בעובדי ניקיון, מזנונים או אבטחה, אלא גם במורים, עובדים סוציאליים, מפקחי הוראה ועוד".

זעירא מזכיר גם את המספר הגדול של העובדים הזרים, החוקיים והלא חוקיים, בישראל, כ־230 אלף (8% מסך כוח העבודה). "ברור כי מספר גדול יחסית של עובדים חסרי מעמד ותנאים, ששכרם נמוך ביותר, גורם להורדת שכר כללית בשוק העבודה". הממשלה, הוא אומר, תורמת לתהליך בכך שהיא מאפשרת לחברות להמשיך להביא עובדים, ומנגד מגבילה את היכולת שלהם להתמקח על השכר מול המעסיקים, וכך מנציחה את השכר הנמוך שהם מקבלים.

***

הסתייגות מרקסיסטית קלה: הכתבה עוסקת בחלוקת ההכנסות בין ה"הון" לבין ה"עבודה". הקפיטליסט, בעל ההון, כפי שאמר מרקס, הוא בסה"כ פרסוניפיקציה של ההון. כאשר ננסה לתרגם את זה לאנשים, נגלה שהתמונה מעט פחות ברורה, מכיוון שבשונה מתקופתו של מרקס בה חלק ניכר מההון אכן נשלט והופעל בידי בעלי ההון עצמם (אם כי הוא כבר צפה את השינוי) בדמות בעלי המפעלים והחברות, בתקופתנו רוב "בעלי ההון" אינם בעלים באמת, אלא מנהלים הון שרובו הגדול נמצא בבעלות אחרים. במקביל, רבים מהעובדים במדינות המפותחת (כולל ישראל) אינם מתפרנסים אך ורק מעבודתם, אלא גם מהכנסה עבור הון (זעיר יחסית) שבבעלותם ובניהול אחרים: חסכונות, פקדונות, קרנות פנסיה, ביטוח, תיקי השקעות וכדומה. המשמעות היא שחלק מהגידול בהכנסות ההון אל מול ההכנסות מעבודה משמעותו לגבי חלק מהאנשים הוא שהשכר נשחק, אבל החסכונות צומחים. לא בטוח אם זה מסתכם בהפסד או ברווח (סביר להניח שזה מסתכם בהפסד), וזה מן הסתם משתנה לפי המשרה ומצב החסכונות של כל אדם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s