חסר גלגל? אני הגלגל

רשומה על גלגולו של טקסט מקור שזוכה לפופולריות מפתיעה ואולי אפילו מדאיגה בקרב חניכי המכינות הקדם-צבאיות, ומסתבר שעכשיו מתחיל להסתובב גם בחיל החינוך בצה"ל.

בין שאר עיסוקי בשנים האחרונות, יוצא לי פה ושם להדריך קבוצות של חניכי מכינות קדם צבאיות ושל חיילים בהכשרות של חיל החינוך. נראה שאחד מקטעי הטקסט האהובים עליהם מבין אלה שפגשו במכינה הוא קטע טקסט שבו טרומפלדור מסביר מה זה להיות חלוץ. אביא אותו כאן ואחר כך אנסה להסביר למה אני רואה בו טקסט אנטי-חינוכי (כלומר, כזה שמחנך לערכים בעייתיים, והרי גם זה חינוך). אז מה אומר טרומפלדור? מספר זאב ז'בוטינסקי:

"אף פעם לא אשכח את תשובתו. לא אשכח אפילו באיזה מעמד ניתנה. לי נתן את תשובתו בחדר מואר אור קלוש, אי שם בפינה נידחת בצ'לסי, ואולם העם היהודי קיבל את תשובתו בהרי ארץ ישראל ועמקיה, וגם העם לא ישכח אותה לעולם. […] באותו חדר קטן, בקיץ 1916, גולל בפני את הרעיון הפשוט והנשגב של ה"חלוציות".

– חלוץ פירושו "צועד בראש". אמרתי – באיזה מובן? פועלים?

– לא, זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המילה "חלוץ". לנו יהיו אנשים המוכנים "לכל", לכל מה שתדרוש ארץ ישראל. ל"פועל" יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה- esprit de corps שלהם; לרופא למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא יהיו לו הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש- אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני- האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות.

– אין בני אדם כאלה, – אמרתי.

– יהיו.

שוב טעיתי והוא צדק. הראשון מבני אדם אלה ישב לפני. הוא בעצמו היה כזה: עורך דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל-חי בא לחפש עבודת-אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר "אין דבר", ומת כבן אלמוות."

גם מי שאינו ממש חד עין מבין הקוראים אמור היה לשים לב שאת ההסבר הזה לחלוציות לא אמר טרומפלדור אלא ז'בוטינסקי אמר בשמו, ממרחק של שנים. רוב החניכים שפגשתי והזכירו את הטקסט הזה עם ניצוץ בעיניים, לא היו מודעים לכך שאלה דברים של ז'בוטינסקי. אני מאוד מקווה שזה עניין של היעדר תשומת לב, ולא עניין של עריכת טקסט המוציאה אותו מהקשרו.

עד כמה אני סומך על עדותו של ז'בוטינסקי בנוגע לטרומפלדור? ובכן מדובר באדם שהנהיג תנועה שהיתה היריבה המרה של התנועה אליה השתייך טרומפלדור עד מותו, וקרא את שם תנועת הנוער שהקים בשם "ברית יוסף תרומפלדור", כשהוא מאיית את שמו של טרומפלדור באות ת', כדי שראשי התיבות יתאימו למיתוס ההיסטורי של מעוז הקנאים ביתר. טרומפלדור עצמו חתם את שמו בעברית דווקא באות ט', למשל כאן:

מכתב שכתב טרומפלדור מתל-חי. שימו לב לחתימה.

רוב חניכי המכינות לא יודעים את זה, כי אני חושש שבמקרים רבים זה הטקסט היחיד "של טרומפלדור" שהם קוראים. זב'וטינסקי מתאר בקטע זה את החלוץ בדימוי מכניסטי של החלק הנכון לכל משימה במכונה הלאומית. משימה שכיצד יבין מה היא? כמו שאמר ז'בוטינסקי בהזדמנות אחרת, החלוץ הוא

"איש שלא ישמע לבן אדם, אלא יעשה וישמע רק לקולו של הוד רוממותו העם-העברי"

ומי בדיוק מבטא את קולו של הוד רוממותו זה? אולי מי שאליו התכוון כשכתב בשירו:

"אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ".

מה עוד הוא יסביר לנו על החלוץ? את הדברים הבאים:

ואותו החלוץ העולה לארץ ישראל מכריז על ידי עצם עלייתו, שאין ברצונו לדחות את הבניין והוא מוכן לבנות גם בתנאים הסוציאלים  הקיימים. איש אינו מכריח אותו לעליה: הוא יכול להישאר בביתו ושם להלחם במשטר הקיים… אולם אם הוא בחר לעלות לארץ ישראל… בתור חלוץ… הלא אין הוא עוד "פועל", איננו "פרולטרי", אלא מתנדב. ותכונתו הראשונה של מתנדב… שהוא מסתלק מרגש הרחמים הסנטימנטלי… מתנדב הולך לקראת סבל… הוא נחלץ למלחמה בעד עניין נשגב יותר ולא למען העניינים החומריים שלו. הוא יודע שלהיות חלוץ – פרושו לסבול… חלוץ ומתנדב – חייו קודש לא לעצמו ולא לחבריו: הם קודש בשביל ההתיישבות היהודית… אין סנטימנטים.

***

אני, כידוע או שלא כידוע, חובב גדול של טרומפלדור, ואף השקעתי אי אילו שעות ניכרות בקריאה ועיבוד כתביו.

ובכן, במפתיע או שלא במפתיע, מתוך כתביו של טרומפלדור עצמו עולה תפישה שונה באופן יסודי של החלוציות.

בתקנון שגיבש טרומפלדור עוד לפני שעלה לארץ עבור המושבה הקומונלית הגדולה שחלם להקים בארץ ישראל, הציב כמטרה במקביל לשחרור הלאומי גם את השחרור הסוציאלי, וכתב ש

החיים במושבה צריכים, עד כמה שאפשר, לא להגביל את החופש האישי

ולכן, למשל, קבע שתחומי המשפחה והדת של חברי הקומונה הם עניין אישי. הנהלת המושבה תבוצע כמובן באופן דמוקרטי, באמצעות אסיפת החברים הבוחרת ועד פועל לכהונה בת שנה.

בניגוד לז'בוטינסקי שדורש מהחלוץ להשעות את המאבק הסוציאלי המעמדי, כותב טרומפלדור במכתב לידידתו ליזה השלין

אני הנני גם זה וגם זה. הציונות והקומוניזם לא רק שאינן מתרוצצות בקרבי, לא רק שאינן באות בי עתה לידי התנגשות זו עם זו, אלא שהכרה לי, כי דבר זה לא יקרה אותי גם להבא. כשם שאינני יכול לתאר לי, כי יבוא יום ואני אשלים עם המשטר הקפיטליסטי הקיים, כך איני יכול לתאר לי, כי אשלים עם המצב הקיים – של עבדים תלוּיים בדעת אדוניהם – של העם היהודי.

[…]

אם בחיים בחרתי, צריכים חיי להיות מלאים יופי ורחבוּת-לב. כבלי-השעבּוד האקוֹנוֹמי, המכבידים כל כך במשטר הקפיטליסטי הקיים, אינם נותנים לי לחיות;

במכתב לשותפו לדרך צבי שץ הוא כותב:

לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. […] למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא יפחידוני.

מכתביו של טרומפלדור עולה תפישה רחוקה מאוד מתפישת החלוציות שמביא ז'בוטינסקי בשמו. בעוד ז'בוטינסקי מתאר אדם המתגייס למען משימה המוטלת עליו מבחוץ, מוחק למענה את זהותו האישית ואת האינטרס הקבוצתי שלו למען איזו "טובת הכלל" מעורפלת, ויוצא לדרך רצופת סבל ונטולת סנטימנטים, הנשענת על דיכוי העצמי לטובת הכלל, טרומפלדור מתאר אדם הנחלץ מתוך צורך פנימי לברוח ולהשתחרר מכבלי השיעבוד, וחותר ליצור לעצמו מקום בו יוכל לפעול כפרט חופשי מדיכוי, השותף בבניית חברה חופשית המכבדת את הפרט המגשים ואת אישיותו הייחודית. בניגוד לחזון המכניסטי של ז'בוטינסקי, הציב טרומפלדור חזון הומניסטי.

זמן קצר לאחר מותו של טרומפלדור הוציאו חבריו לאור את יומניו מתקופת פיקודו על גדוד נהגי הפרדות במערכה על גליפולי במלחמת העולם הראשונה (תרגומם לעברית ועריכתם היתה מהעבודות האחרונות שעשה יוסף חיים ברנר לפני שנרצח). ז'בוטינסקי ראה בכך טעות ואמר:

אני מצטער מאוד שידידיו הארצישראלים של טרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגליפולי, בהם פנה טרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות, שמטרידות את המחנה בחייו היומיומיים; סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים בכל מחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בחרו לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרומנטיות של גריבלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים גם שם מערבוביה וחוסר סדרים במטבח, ממריבות בין ליוטננט א' לבין הלויטננט ב', מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה, נשאה הקבוצה של צעירי הפליטים בעול שירות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.

ז'בוטינסקי חשש שתמונת היום-יום האפרורי תעמעם את ברק המיתוס של טרומפלדור. יוסף חיים ברנר, כשנשאל מה נמצא בסליו ענה:

נשמתו של טרומפלדור גנוּזה שם: אלה הם כתביו ומכתביו שתרגמתי אותם לעברית

חבריו של טרומפלדור לתנועת העבודה, אנשים שלא בזו ליום-הקטנות כי ידעו שעיקר הדברים קורים ומתעצבים מתוך החיים המתרחשים תמיד דווקא בימי הקטנות, ראו חשיבות דווקא בפרסום מכתביו ויומניו של טרומפלדור, מכיוון שמתוכם עולה דמותו האמיתית, דמות אנוש שאינו גיבור פלקטי, אלא כפי שספד לו ברנר:

הוא הבין והוקיר את ערך הפרטים שבמציאות, שבחיים. הוא הבין, שהכל חשוב. הוא אהב את דוֹמן-האדם ועם זה לא פחד ללוּש אותו, לגבּש אותו לגבעה נישאה.

לז'בוטינסקי היה צורך לדחוק הצידה ולהסתיר את ההגשמה היומיומית ואת דבריו של טרומפלדור, על מנת שיוכל לרדד אותו לדמות גיבור פלקטית שתתאים לשרת כסמל לתנועה שערכיה ודרכה סתרו את ערכיו ודרכו של טרומפלדור עצמו. מי שרוצה להכיר את עומק הדמות ואת הרבדים שהפכו את טרומפלדור לדמות מופת, עדיף שיקרא את דבריו של טרומפלדור עצמו, ולא יסתמך על עדותו של ז'בוטינסקי.

טרומפלדור היה גיבור…

***

לסיום, אני רוצה לתהות מה מוצאים החניכים בטקסט הזה, שכל כך מוצא חן בעיניהם?

ההשערה שלי היא כזו: בתוך מציאות חברתית שבה בני הנוער בישראל גדלים בסביבה שמקיפה אותם במסרים של "תעשה מה שטוב לך", רבים מהם מוצאים אותה כמבלבלת מאוד (כי אף אחד לא מוכן להגיד לי מה טוב שאעשה) או צרה מאוד (כי מה שטוב שאעשה לפי המסר החברתי, כלומר לחתור לעיסוק שיכניס הרבה כסף או יביא הרבה פרסום והכי טוב שניהם, מכוון למבחר די צר, ולעיתים קרובות רחוק ממה שמעניין באמת לעשות). במקום בו החברה משאירה אותם עזובים לנפשם, הם מחפשים מישהו שיתן להם את התחושה שיש בהם צורך, שמישהו יקרא להם לעשות מעשה שיש בו ערך רחב, מישהו שיתן להם סיבה לקום בבוקר.

הטקסט הזה של ז'בוטינסקי נותן קריאה כזאת. הוא לא אומר קריאה למה בדיוק, אבל ברוחו הוא מציע קריאה ברורה להתגייס לטובת הכלל. אז איפה הבעיה?

ראשית, הקריאה הזאת היא להתגייסות פאסיבית. הנער הנחלץ לעזרת העם לא נדרש לבחון את המציאות. הוא לא נדרש לבחור בה את דרכו. מישהו יקרא לו להתגייס למשימה כלשהי, והוא יתגייס ויבצע.

חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר

הדרך שמציעים לו טרומפלדור ותנועתו קשה יותר, ברורה פחות. היא דורשת עירנות מתמדת, בחינה מתמדת האם הדרך שבה הולכים אכן מוליכה אל המטרה המקווה. טרומפלדור, למשל, כותב שיתכן שבמבחן ההגשמה יתגלה שרעיון המושבה הקומונלית לא מצליח, ויהיה צורך לעבור לצורה קואופרטיבית. המתגייס לקריאתו החיצונית של ז'בוטינסקי, יזכה לגיבוי והערכת הסביבה. המתגייס לקריאה הפנימית נוסח טרומפלדור וחבריו, עלול לפגוש זלזול ואף התנגדות מצד הסביבה. ז'בוטינסקי קורא ללכת בדרך סלולה. טרומפלדור קורא לגבורה שבבחירת הדרך.

ברשימתו "פיתרון לא רציונלי" כתב אהרון דוד גורדון דברים שמבטאים ביקורת על רוח ההקרבה שדורשת דרכו של  ז'בוטינסקי מהחלוץ "המתנדב". דבריו מבהירים את ההבדל העמוק בין דרכו של ז'בוטינסקי לדרכו של טרומפלדור (ההדגשות שלי):

בכל אופן, הלא צריך העובד לברר לעצמו, מה הוא רוצה. לעבוד – והדר לחיות? או: אעבוד אני – ואחרים (הכלל או הדורות הבאים) יחיו? מסופקני אם רעיונות מעין אלה מביאים טובה לעולם. רעיונות מעין אלה מסיחים את דעתו של אדם מחיי שעה, שיש בהם חיי עולם במידה שיש בהם חיים, כלומר התחדשות החיים. העובד, המבקש חיים חדשים לעצמו, הלא הוא מבקש אותם לא בשמים ולא באויר, כי אם באותם החיים שהוא בא לחדש, באותה העבודה ובאותם התנאים שהוא עובד וחי בהם, באותם האמצעים לחיות שהוא מבקש, באותה ההתאמצות, שהוא מתאמץ להסיר את המכשולים מעל דרכו, באותן הדרכים החדשות, שהוא מנסה להתכונן בהן.

[…]

אולם הבא לשם "חיי עולם" – למה לו כל זה? הרי אני מבקש חיי עולם – והרי אני השה לעולה! או הריני כפרתו של עם ישראל! כלומר אני מקריב את חיי השעה שלי, כלומר אינני חי. גבורה רואים בזה. אולם באמת יש בזה פסיביות ידועה, כוח התמדה של החלטה, אחת. הגבורה היא אקטיבית. וחיים חדשים דורשים אקטיביות בלתי פוסקת… פסיביות כזו לא תביא לעולם לידי תחיה. להפך – היא מביאה לידי ריפיון ידיים ולבסוף לידי ירידה רוחנית. את הדבר הזו אנחנו רואים פה בפועל. ואין כל פלא. הירידה היא כמעט הכרחית. הקרבן או המתנדב הלא מוכרח – לפי השקפתו – לותר על הרבה ערכים שבחיים, אשר במובן ידוע אפשר לומר עליהם, כי הם כל האדם.

טרומפלדור, בחייו, רעיונותיו ומעשיו, אכן הצדיק את תדמית הגיבור שדבקה בו. אל לנו לתת יד לסילופה.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “חסר גלגל? אני הגלגל

  1. חשוב ונכון מאוד. לצערי גם בתנועות הנוער ותנועות הבוגרים טועים לשייך את הטקסט של ז'בוטינסקי לטרומפלדור ולראות בו משום מה טקסט חיובי. חשוב לתקן את הגישה הזאת. אגב, מרצי בית יגאל אלון מעבירים לכמה וכמה מכינות מערך שיעורים על תנועת העבודה ויש שיעור שממש עוסק בזה – בטקסט של ז'בוטינסקי-טרומפלדור ובהבדלים בין תנועת העבודה ובין הרביזיוניסטים בתפיסת החלוציות ובתפיסת העולם בכלל.

  2. רשימה מצויינת. לדעתי תנועות הנוער עלולות לחשוב שכך מקבלים "חיילים" למבצעים שלהם, אך זה עלול להגיע למטרה השגויה של "ישוב הארץ" כחיילי ההתנחלות.

    • אני לא מכיר מספיק מקרוב, אבל אני נוטה לחשוב שלא. עד כמה שאני מכיר ומבין, המכינות החילוניות (כלומר אלא שחניכיהן הם חילונים ודתיים, ולא דתיים בלבד) לא נוהגות להגדיר יעדי הגשמה מוגדרים (מעבר לשירות משמעותי וכו'), והמכינות הדתיות לא צריכות את טרומפלדור (אפילו בתיווך ז'בוטינסקי) בשביל לעודד התנחלות…

  3. ברשות הכותב, אני מעט חולק על עמדתו.
    דברי נכתבים על סמך הידע שלי והבנתי בלבד:
    זאב ז'בוטינסקי האמין בבחירה של כל אדם, הוא האמין בחירות הפרט, האמין שעלינו לבחון כל דבר על פי מבחן של מוסריות.האמין שמי שמשרת את עמנו צריך להרגיש שזה מה שהוא מאמין בו, שזה מה שעושה לו טוב.
    לגבי שירות העם ז'בוטינסקי כותב : " רבותי לעם אין כל זכות עליכם, אין כל טענות אליכם: ואם זה מוצא חן בעינכם לעמול ולשרת את העם,הרי זו בחירתכם החופשית,ממש כאילו בחרתם להיות פסל או פסנתרן…" רואים כאן שהשירות זו היא בחירה חופשית של היחיד"(בדרך למדינה 56-58).
    זאב ז'בוטינסקי בנאום קיר הברזל המוכר מציין כמה הגדרות שצריכים אנו לעמוד בהם כדאי שנהיה זכאים להקים מדינה. אמר שעלינו לבחון אם הציונות מוסרית או לא. "הציונית היא או טובה מבחינה מוסרית או רעה מבחינה מוסרית.
    אחד הפרמטרים הוא: " זכות הקניין על האדמה היא לא לאלה, שהאדמה מרובה מידי בידם: זכאים לה בראש ובראשנה גם אלה שלהם אין אדמה כלל. ליטול חלקת שטח אדמה מעם המושפע באחוזות, ולתת בית לעם נע-ונד-אינו אלא אקט של צדק"(בדרך למדינה – 263,266).
    זאב ז'בוטינסקי שאף לחופש מיטבי של היחיד. "בראשית ברא אלוקים את היחיד".
    "ליבראליות" – מושג רחב,מעורפל הודות לעצם רוחבו: חלום של סדר וצדק בלי אונס, חזון כלל אנושי, הרקום מרחמים,סבלנות,אמון בטיבו ויושרו היסודי של בן אדם" (אבטוביגרפיה 28-29).
    עוד ציטוט המראה על רצונו של זאב ז'בוטינסקי לשרת ואומר שזה חייב לנבוע מרצון. "אוהב אני את אמונתי, ובה ידעתי אושר,שאתם לא ידעתם כמותו מעולם ולא תדעוהו לעולם, ואיני זקוק עודד לשום דבר" (פליטונים 59-60) – מראה עד כמה אין זה מחיקת רצון הפרט אלא עשייתת רצון היחיד הגשמת חזונו.
    זאב ז'בוטינסקי היה איש בעל השכלה מרובה, סופר דגול ועודד חינוך,והאמין בחופש היחיד, האמין שהמדינה קיימת בשביל הפרט ולא להפך, היה מסור למען עמו, ורצה שמי שיתגייס למען העם יעשה זאת מרצונו החופשי מתוך הבנת המוסר שבצדק הקיים עם הציונות, דרש שמי שיהיה חלק מהתנועה קודם כל יהיה בעל מוסר בסיסי יעזור לזקן ולזקנה. ולעניות דעתי קטע זה מיוחד כי הוא מראה מציאות של אידאל, לאן יש לשאוף.

    • אני טוען שהדברים שהבאת לא מציעים תמונה אחרת ממה שנכתב ברשומה:
      א. הוא מצפה מהחלוצים לבחור, בחירה חופשית כמובן, ב*שירות* העם. טרופלדור קרא קודם כל לפתרון הליקויים החברתיים בצורת החיים של הפרט, ומתוך כך ימצא הפיתרון לצרכי העם. הוא לא מדבר במונחים של שירות אלא של הגשמה.
      ב. בקטע שהבאת מ"קיר הברזל", מעבר לטענת המוסריות הבסיסית של הציונות, עליה כמובן שלא יחלקו בתנועת העבודה, עולה המחלוקת לגבי מוסריות האמצעים, וכאן יש בהחלט מחלוקת. שורש המחלוקת נעוץ בהבנת הזכות על הקרקע. ז'בוטינסקי, בקטע שהבאת, מדבר על זכות לאומית, וטוען שמי שיש לו הרבה נדרש להפריש מאדמתו למי שאין לו. התפישה בתנועת העבודה היתה שהזכות על האדמה היא לא עניין לאומי מופשט, אלא עניין חברתי מוחשי – "האדמה לעובדיה". הזכות על האדמה נובעת מהעבודה עליה. לפי תפישה זו, לציונות ולעם היהודי היתה זכות וחזקה על האדמה כל עוד יהודים עיבדו אותה, בלי קשר לשאלת הרכוש ה"לאומי". בלי עבודה עברית, לא היהת לתפישתם שום משמעות ל"זכות לאומית".
      ג. אלחר כל ההלל לז'בוטינסקי, הליברליות שלו נשענה על קבלת תפישת היסוד הקפיטליסטית (אין להגביל את ההון הפרטי וחתירתו לרווח, אותה הוא ניסח כמובן, כהרגלו גם בנושאים אחרים, לא כתפישה רעיונית לפיה "אסור להגביל" אלא כתיאור מצב – "אי-אפשר להגביל"), ומכאן את התביעה לשירות הלאום הוא הפנה למעשה רק אל הפועלם, מהם דרש לוותר על האינטרס המעמדי שלהם לטובת השירות הלאומי. הציונות של תנועת העבודה, מהרצל והלאה, לא קיבלה את הנחת המוצא הזו של ז'בוטינסקי, ולמעשה הניחה את הצורך בהגבלה ציבורית של ההון הפרטי כרעיון יסודי בציונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s