הבט סביב: ובכל זאת משהו אופטימי

כשנראה שהמזרח התיכון כולו, מקהיר דרך דמשק ועד לבנון, שוקע במרחץ דמים שבו מוסלמים מכל מיני סוגים הורגים ללא אבחנה מוסלמים (ונוצרים) מכל מיני סוגים אחרים, שתי מדינות שכנות של יהודים ומוסלמים מזרימות מים זו למדבר של זו, ומזכירות שיכול להיות כאן אחרת.

ראשית, שתי אמירות שאמורות להיות בנאליות, ובכל זאת צפויות להפתיע את הקוראים:

א) מים הם משאב בלתי מתכלה. "מחסור" במים לא נובע מחוסר כמותי, אלא מפרק זמן ארוך מדי בין שימושים שונים בהם או מפיזור לא מספיק שלהם. הטבע מחזיר את המים למצב שימושי בקצב שלו, ומפזר אותם לפי תנאי האקלים. בני האדם יודעים לשאוב מים, להוביל אותם בצינורות ותעלות, להתפיל אותם ממלח, ולטהר אותם ממזהמים שספחו במהלך שימושים קודמים. כך הם יכולים ליצור כמות בלתי-מוגבלת כמעט של מים זמינים, בתנאי שישקיעו בכך מספיק אנרגיה.

ב) גם אנרגיה, לפי חוקי הפיזיקה, היא משאב בלתי מתכלה. לכל הפחות עד שתתכלה השמש שלנו, כדור הארץ מקבל זרם עצום ובלתי פוסק של אנרגיה, שאם נאמין לספרו הפופולרי של יובל נח-הררי, האנושות יודעת כיום לנצל רק חלק זעיר בתוכו. המחסור באנרגיה על כן הוא מחסור באנרגיה ממקורות שאנחנו יודעים לנצל במצב הנוכחי. אין סיבה לחשוב שמקורות אנרגיה גדולים נוספים שלא ידענו לנצל עד היום לא יהפכו זמינים לשימוש אם נשקיע מספיק במחקר מדעי בתחום.

לשמחת כולנו , ובעיכוב מיותר של כעשור שנגרם עקב רודנותם של פקידי האוצר שבלמו התפלת-מים בקנה מידה רחב בישראל כל עוד ביקשו לבצע אותה על ידי המגזר הציבורי ולא על ידי המגזר הפרטי, החלה בשנים האחרונות התפלת מים נרחבת בישראל. אם נוסיף לזה הרחבה מתמדת של מערך הטיפול בשפכים, נגלה שלפי נתוני רשות המים כ-50% מהמים בשימוש בישראל מקורם ממפעלים מעשה ידי אדם (התפלה וטיהור) ולא ממי גשמים או משאיבה ממקורות טבעיים. נתון זה, שמהווה חלק ממגמה שהולכת ומתחזקת, מאפשר לישראל להפחית באופן משמעותי את שאיבת המים מהכנרת (שעלתה בחורף האחרון ושומרת בקיץ הנוכחי על גובה מפלס שלא נראה כבר שנים) ולחדש לראשונה זה עשורים את ההזרמה של מים נקיים אל אפיק הירדן הדרומי, בכמות שצפויה להגיע עד 30 מיליון מ"ק לשנה. בנוסף, מזרימה ישראל כמויות מים הולכות וגדלות אל האוכלוסיה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, בכמויות שמעולם לא נראו שם (למתעניינים מומלץ בחום להקדיש 42 דקות מזמנכם להרצאה של חיים גבירצמן בנושא).

חקלאות והתיישבות ירדנית וישראלית משני צידי עמק הירדן

והנה דבר נוסף שמתאפשר לישראל לעשות:

במסגרת חוזה השלום עם ירדן, התחייבה ישראל להזרים לירדן 50 מליון מ"ק לשנה ללא תשלום. הזרמת מים זו, בצירוף טכנולוגיות חקלאיות שהגיעו מישראל, אפשרה במידה רבה את פריחת ההתיישבות החקלאית בצד הירדני של בקעת הירדן.

מסתבר שבחודשים האחרונים מזרימה ישראל לירדן ללא תמורה עוד 3 מליון מ"ק, בין השאר על מנת לענות על הצורך של יותר מחצי מיליון פליטי המלחמה בסוריה שנמלטו אל ירדן. בנוסף מוכרת ישראל לירדן עוד 13 מליון מ"ק לשנה במחירי עלות.

והנה, מכתבה זו מתברר שישראל וירדן מנהלות מו"מ מתקדם לשיתוף פעולה שיחסוך השקעה מיותרת בשני הצדדים: ירדן מעוניינת בכמויות מים נוספות באזורה הצפוני והמרכזי, וישראל מעוניינת בהגדלת כמות המים באזור אילת והערבה. הבעיה היא שמקורות המים הזמינים של ישראל נמצאים בצפון, בעוד שמקור המים הזמין לירדן הוא התפלת מים במפרץ עקבה. מכיוון שישראל וירדן מקיימות בינהן מצב של שלום (גם אם פחות חם מהרצוי) ושיתוף פעולה, נמצא הפיתרון המתבקש – ירדן תקים מתקן התפלה גדול בעקבה ותזרים מים לאילת ולערבה, בעוד שישראל תזרים מים מאזור הכנרת אל צפון ירדן. כך תחסך השקעה יקרה ומיותרת בתשתיות הולכה ארוכות או בכפל מתקני התפלה.

אלו הפירות המיידים והברורים של קיום מצב של שלום ושיתוף פעולה במזרח התיכון. משפחת המלוכה ההאשמית, ששולטת על טריטוריה דלת מים ודלילת אוכלוסין, הבינה את הצורך האקוטי שלה בשיתוף פעולה עם כוחות הפיתוח הציוניים, והשכילה לקיים אותו באופן סמוי או גלוי לאורך רוחב ההיסטוריה של ממלכת ירדן. מערכת שיתוף הפעולה ההדדי בתחום הפקת המים יוצרת תלות הדדית, שתהפוך את ביטול מצב השלום לצעד שמחירו יקר ביותר עבור שני הצדדים, ומבצרת את מצב השלום בין ישראל לירדן.

שיעור זה בתועלת הדדית יכול ללמד מה יכולים להיות הפירות של מצב שלום במזרח התיכון, ומה מפסידות שכנותיה הקרובות והרחוקות של ישראל כאשר הן בוחרות שלא לשתף איתה פעולה או לנהל מצב לוחמה מתמשך מולה.