על הספר הכי חשוב כנראה שתוכלו לקרוא על מפעלות הציונות בארץ ישראל עד למלחמת העצמאות: 'ההתיישבות היהודית וטענת הנישול (1878-1948) [הקיבוץ המאוחד, תש"ם].
הנראטיב הפלסטני, שאומץ גם ע"י השמאל הרדיקלי הישראלי (ולעיתים מאומץ גם ע"י הימין הרדיקלי הישראלי) רואה בציונות מעשה עוול מתמשך של נישול קולוניאליסטי, שהחל עם ראשית ההתיישבות היהודית ("הלבנה" או "האירופאית") בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19, שפניו האמיתיות נחשפו בתמציתן בדמות ה'נכבה' בשנת 1948, וממשיכות להתגלות בדמות מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים.
הטענה הציונית היתה שהיהודים חוזרים אל ארץ מולדתם המיושבת בדלילות כשמטרתם לפתח אותה וליצור בה יישוב יהודי צפוף, תוך פיתוח שיביא תועלת ורווחה לכל יושביה, יהודים וערבים (שניצני תודעתם הלאומית המקומית רק החלו להופיע, וצמיחתם היתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה). במבחן ההיסטוריה, לא נעדרו ערבים שהבינו את הרעיון הזה ולכן תמכו בשיתוף פעולה עם הציונות, אך למרבה הצער קולם הושתק על ידי הטרור הפנימי שהפעילו מתנגדיהם.
בכל מקרה, במבחן ההיסטוריה מתגלה שהמקרה המוזר של ה"קולוניאליזם" הציוני לא רק שלא דחק את רגליהם של התושבים ה"ילידים" וניצל את משאבי הארץ, אלא שהכניס אליה הון, פיתח את משאביה והרחיב את עיבוד אדמותיה, תוך שהביא את תושביה המקומיים לצמיחה דמוגרפית (בריבוי טבעי ובהגירה, חוקית ולא חוקית, מארצות שכנות) גדולה, העלה באופן דרמטי את רמת חייהם, וקידם תהליכים של עיור, דמוקרטיזציה ושחרור משעבוד פנימי, במתאם ישיר לקרבה אל אזורי ההתיישבות הציונית. תחום אחרון זה של שינויים חברתיים הוא שעורר ככל הנראה את התנגדותם העזה של אלמנטים מסויימים בחברה הערבית, שגררו אותה לעימות מתמיד ואלים עם הציונות, תוך שהם מביאים עליה שוב ושוב חורבן, אך מצליחים לשמר את המבנה החברתי השמרני עליו היתה מבוססת.
–
ספרו של אריה ל. אבנרי "ההתיישבות היהודית וטענת הנישול (1878-1948) סוקר באופן מקיף ומגובה במקורות את הפעולה הציונית בישראל עד 1948, ומאיר מספר נקודות מעניינות מאוד הנעדרות מהשיח הציבורי המקובל בנוגע לציונות והשפעתה על ערביי הארץ:
- הוא מפריך את תמונת האידיליה של ארץ ישראל שלפני הציונות, פורש את מקורה המעורב של האוכלוסיה שחלקה זה מקרוב בא, את המלחמות הפנימיות ומעשי הגזל והעושק שנפוצו בה ונישלו הרבה יותר ערבים בידי ערבים מאשר מה ש"נישלה" התנועה הציונית.
- הוא סוקר את מאמציה של התנועה הציונית, תחת עינו הפקוחה של המנדט הבריטי, לפתור את בעיית האריסים שישבו על הקרקעות שרכשה מבעלי אדמות זרים, גם במחיר תשלומים רבים מלפנים ממשורת הדין.
- הוא מציג כיצד (בהתאם לתחזיות של כמה מבכירי גופי ההתיישבות הציוניים) איכרים ערבים נטו למכור חלק מאדמתם לתנועה הציונית, על מנת להשתמש בהכנסה לכיסוי חובות ושיעבודים שרבצו עליה ולאינטנסיפיקציה של החקלאות שאיפשרה להם להתקיים ברמת חיים שלא פחתה למרות צמצום חלקת האדמה. אינטרס זה גבר לעיתים קרובות גם על תקנות ממשלת המנדט שנועדו למנוע מכירת אדמות ליהודים.
- הוא מציג את סוגיית אדמות המדינה והקצאתן, החושפת שאדמות שהוקצו לפרטים ולחברות ערביות לרוב לא נוצלו, ונמכרו מאוחר יותר בכסף לגופים הציוניים.
- הוא חושף את מעורבותם הנרחבת של אישים מהנהגת התנועה הלאומית הערבית ובני משפחותיהם במכירת אדמות לתנועה הציונית, תוך שהם מנהלים מסע תעמולה והפחדה חריף נגד מכירה כזו.
- ולא פחות חשוב – הוא מציג את תמונת הפיתוח והצמיחה של ארץ-ישראל והאוכלוסיה הערבית המקומית לצד מפעל ההתיישבות הציוני, במתאם ישיר לקרבה אליו.
בניגוד לנראטיב הפלסטני, לא היתה 'הנכבה' שיא ביטויו של המפעל הציוני, אלא נקודת היפוך. העימות אליו הובילו גורמים דומיננטיים בהנהגת ערביי ארץ-ישראל נתן את ההזדמנות לגורמים מסויימים בצד היהודי לתרום את חלקם להפיכתו לעימות טוטלי שיוכרע בכוחו העדיף של היישוב היהודי. כמו כל התפתחות היסטורית שאינה נתונה מכוחות הטבע, גם המלחמה בשנת 1948, אופיה הטוטלי ותוצאותיה הטראגיות עבור החברה הערבית לא היו גזרת גורל, אלא הכרעות פוליטיות שאינן מחוייבות המציאות.
מי שמנסה לצייר את התנועה הציונית כעוול קולניאליסטי מתמשך ועקבי מראשיתו ועד סופו, מוליך לתפישה לפיה הפיתרון דורש את תיקון העוול, כלומר ביטול הציונות (ומכאן, אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל), מנציח את תפישת העימות כעימות טוטאלי, ומונע כל אפשרות לפשרה.
יהודים וערבים שמאמינים שעל תושבי האזור לא נגזר לחיות לנצח על חרבם בעימות מתמיד, רצוי שיכירו היטב את פניו של המפעל הציוני שלפני שנת 1948, ואת הפוטנציאל לעתיד החיים באזור הטמון בשיתוף הפעולה עם הגורמים הקונסטרוקטיביים בתנועה הציונית.
הספר לא נפוץ מאוד, אבל אפשר לחפש אותו בספריות עיון טובות. מי שנתקע, יכול לפנות אלי.
עמדת תצפית 
זה ממש מעניין ומעורר מחשבה.
אבל אני מבין שעיקר הטענה הפלסטינית מסתמכת על מה שקרה או לא קרה בזמן מלחמת העצמאות או ה"נכבה".
אם היה שם סילוק של כפרים שלמים מביתם בכוח או לא.
אהבתיאהבתי
איתי – קודם כל, אני מבין שלשאלתך – אין שאלה. במהלך המלחמה שהחלה בסוף 1947 ונגמרה במהלך 1949 היה סילוק של כפרים שלמים בכוח, ואין אף היסטוריון רציני שיכחיש זאת. (בספר יש פרק מעניין על חלקה של ישראל באחריות לאסונם של ערביי פלשתינה במלחמה הזו, אם כי הוא לא נשען על המחקר העדכני ביותר). השאלה היא מה ההקשר של הסילוק הזה? האם מדובר בסילוק חד צדדי כי למישהו בהנהגה הצבאית/הציונית "קפץ הפיוז?" האם הוא היה צעד הכרחי במהלך מלחמה כוללת? האם הוא חריגה מהמדיניות הציונית או המשכה הטבעי?
אם עיקר הטענה הפלסטינית מסתמכת על ה"נכבה" (ומהמפגש שלי בקפריסין אני מתרשם שעיקר הטענה שלהם נשען על תקופה קודמת ל"נכבה"), הרי שהם צריכים לשאול את עצמם ולהסביר לעולם ולנו כיצד הגיעו למצב של מלחמה כוללת מול התנועה הציונית, עוד לפני ששילמו במחיר הנכבה על הכניסה לעימות הזה. אם לא, הרי שיש להם טענות שנובעות עוד מהפעולה הציונית שלפני ה"נכבה", ולכן הם צריכים להסביר: א – איזה נזק גרמה להם התנועה הציונית שהצדיק את העימות מולה כבר שנים רבות לפני מלחמת 1948 ומוראותיה? (וכאן חשוב ביותר הספר שעליו המלצתי) ב – אם גם הפעולה הציונית בצורות שלפני מלחמת 1948 היתה עוול כלפיהם, האם הם מסוגלים להציע דרך להתגבר על העוול הזה שלא נשענת כפיתרון יחיד על ביטול הציונות?
אהבתיאהבתי
ספר מצויין. חשוב מאוד תמיד ובמיוחד בתקופה הזו. נותן סקירה מקצועית ומקיפה עד להקמת המדינה.
אהבתיאהבתי