הבט סביב: המקרה המוזר של הבדואי ומדינת הרווחה

רשומה שמנסה להעלות כמה מהאנומליות שבמפגש בין הבדואים תושבי ישראל (בעיקר בצפון הנגב, כי בצפון המצב די שונה) לבין מדינת הרווחה הישראלית המודרנית. העלתי בעבר היבט אחר בנוגע לחיי הבדואים בישראל ברשומה "הבט סביב – חורה ושאר בדואים".

הפעם אני רוצה להתייחס, בצורה יותר כללית אבל גם בהתייחסויות לנושאים ספציפיים, לאנומליות שבמפגש בין הבדואים תושבי צפון הנגב לבין מדינת ישראל המודרנית (ומנגנוני הרווחה שלה).

ככלל, החברה הבדואית המסורתית היא חברה שלא כל כך מסתדרת עם הרעיון של מדינה ריכוזית מודרנית. היא מקיימת מערכת עצמאית של נהגי משפט, מערכת מושגים והסכמות משלה בתחום הבעלות והשימוש בקרקע, ונאמנות "סקטוריאלית" באופיה למערכת הררכית של זיקה שבטית, ולא לקבוצה לאומית רחבה. לאורך ההיסטוריה, וגם בתקופות שקדמו להקמת מדינת ישראל, האוכלוסיה הבדואית נטתה "לשמור מרחק" ממנגנון המדינה, ובמיוחד מזרועתיו המטרידות יותר העוסקות באכיפת חוק, גביית מיסים, וגיוס אנשים לצבא.

בהיעדר מנגנוני מדינה, לא נימצא בקרב אוכלוסיה בדואית מסורתית את התוצרים של מנגנון מדינה מודרני ומפותח, ובראשם תשתיות מים וחשמל, מערכת חינוך מתקדמת לכל, שירותי רפואה מתקדמים, ומערכת קצבאות רווחה.

בתוך האוכלוסיה הבדואית פנימה, מתקיימת הררכיה פטריאכלית (וגם תופעה רחבה של פוליגמיה), שלא עומדת בקנה אחד עם השיוויון האזרחי של מדינה מודרנית.

בשיח הציבורי בישראל (בעיקר בקרב השמאל), אנחנו מועדים להתקל בטענות פרדוכסליות בנוגע לבדואים: מצד אחד, תביעה להכיר בייחודיות התרבותית שלהם, ולאפשר להם לשמור על אופן החיים המסורתי שלהם, ומצד שני תביעה כלפי המדינה להעניק להם את מלא השירותים להם זכאי אזרח: מים, חשמל, השכלה, רפואה, רווחה וכו'.

הנה שני תחומים של אנומליה בולטת:

התחום הראשון הוא שאלת הקרקע וההתיישבות

מדינה מודרנית מנהלת משטר אדמות מאורגן, המסדיר מצד אחד את הבעלות על האדמה במאפיינים של רכוש פרטי סחיר (במקרה הייחודי למיטב ידיעתי של ישראל, הבעלות על רוב גדול מאוד של האדמות נשמרת בידי המדינה), ומצד שני מקיימת תכנון מרכזי לפי תוכניות מתאר בדרגות שונות, המגבילות את זכויות הבניה והשימוש בקרקע על מנת להבטיח פיתוח מסודר המתחשב במגוון גדול של שיקולים.

בנוגע לבדואים בצפון הנגב, מעורר עכשיו סערה החוק ליישום מתווה פראוור, שנועד ליישם את המלצות ועדת גולדברג להסדרת התיישבות הבדואים. המתנגדים להמלצות הועדה (ואני לא מתכוון לאלה המתנגדים לה מכיוון שהיא נותנת "יותר מדי" לבדואים), טוענים שהיא מתעלמת מתביעותיהם של הבדואים לבעלות על הקרקע, לא מכירה בכפרים קיימים, ועומדת לגרש עשרות אלפים מבתיהם.

אני חושב שבכל מקרה, יש מימד אבסורדי לשפוט תביעות בעלות של בדואים על קרקע במונחים של בעלות מודרנית על קרקע. נחלות השבטים הבדואים על הקרקע, בעולם שבו הקרקע לא באמת היוותה מוצר סחיר, התייחסו בעיקר לזכויות על השימוש בקרקע. אמנם, תביעות הבדואים בנוגע לבעלות על אדמות נשענות על עיבוד קודם של הקרקע, אבל גם בהקשר הזה, יש להתייחס לשני דברים:

א) התעלמות עד כדי עיוורון מכך שהבדואים באופן מסורתי ראו בעיבוד האדמה פחיתות כבוד, אבל על מנת להגדיל את הפעילות הכלכלית שלהם גם לתחום זה, קלטו לתוכם מאות משפחות פלאחים, שהפכו לבני חסות במעמד נחות מובחן בתוך החברה הבדואית (ניתן לקרוא על התופעה הזו כאן). את הזכויות תובעים כמובן לא האריסים מעבדי הקרקע שמעולם לא נחשבו לבעליה בתוך המערכת הבדואית, אלא הפטרונים הבדואים. המעבר לשלטון מדינת ישראל העניק זכויות רבות לבני החסות האלה, והם היו הראשונים לעבור לעיירות שהקימה המדינה, ובכך זכו לבעלות על אדמה משל עצמם (גם אם האדמה היא מגרש מצומצם לבניית בית) ול"אמנסיפציה" מפטרוניהם. דבר זה הוא אלמנט מעכב במעבר הבדואים ה"מקוריים" לעיירות, מכייון שמעבר כזה יציב אותם כשכנים שווים לבני חסותם לשעבר, ולפחות בשלב הראשון נתונים לשלטונם ברשויות המוניצפליות של העיירות.

ב) הדרכים שבה השיגו הבדואים בעלות על אדמות בתקופה העות'מנית והבריטית. עארף אל עארף, מושל נפת באר-שבע בשנות ה-30 מתאר בספרו "הבדואים במחוז באר-שבע":

בראשית התקופה שבה צצה בקרב הבדואים הנטיה לרכישת קרקעות היו תופסים קרקעות לעצמם. קרקעות אלה לא היו מבקשים מאת הממשלה, וגם לא היו קונים אותן מבעליהן, אלא כל חזק ואלים יכול היה לתפוס לעצמו קרקעות – אחת הוא, אם שיח' או בן דלת העם. תופסים כיצד? יוצא בדוי לשטח קרקע שנשא חן בעיניו, ומראה לנוכחים את השטח ש'משך' לרשותו ואומר: זוהי אדמתי. הבדוי לא התעניין ברישום קרקע על שמו, היה לועג למי שאמר לו כי ה'פתקה' שניתנת על-ידי פקיד ממשלתי פלוני ואלמוני עדיפה וחזקה מחרבו שלו.

לקיצורו של דבר, מדו"ח ועדת גולדברג עולה שמרבית תביעות הבדואים לבעלות על אדמות בצפון הנגב לא יעמדו במבחן בירור בבית המשפט אם יועמדו לאחד כזה. למרות זאת, על מנת להתמודד עם הקושי של המצב הלא מוסדר של התיישבות הבדואים, מציעה המדינה פיצויים בקרקע ובכסף לתובעים, תמורת הסדרת המצב, הכרה בחלק מהכפרים הלא מוכרים (בהתאם לשאלת יכולת הקיום של הכפר כישוב עצמאי והתאמת מקומו לתוכניות מתאר) למרות שחלק ניכר מהבניה בהם הוא בניה לא חוקית, ומעבר של שאר האוכלוסיה למגרשים לבניה שייקבלו בעיירות הקיימות ובעיירות חדשות שיוקמו. לא ברור לי כיצד מציעים המתנגדים לתוכנית, הדורשים להכיר בתביעות הבעלות של הבדואים ובכל התיישבות בדואית, לפתור את מצוקת הקיום שלהם, בלי להטיל על המדינה משא בלתי-סביר של הקמת תשתיות מתקדמות למערכת של התיישבות שנעשתה ללא תכנון מרכזי, באופן שלא מותאם לקיומן של תשתיות כאלה.

התחום השני הוא נושא הקצבאות ומבנה המשפחה

במלים אחדות: למרות שהדבר אסור בחוק הישראלי, בחברה הבדואית עדיין קיימת תופעה נרחבת (20%-36%) של פוליגמיה, כלומר ריבוי נשים. היקפה לא יורד למרות תהליכים של מודרניזציה, והיא קיימת גם בקרב צעירים ומשכילים. מדינת ישראל לא אוכפת את החוק בנושא, אבל היא מממנת באמצעות מערכת קצבאות את התופעה, ומעניקה שירותי חינוך ובריאות למשפחות מרובות הילדים האלה.

בעבר, בהיעדר מנגנוני רווחה חיצוניים, התקיים ריבוי הנשים בחברה הבדואית רק בקרב מי שיכלו לממן אותן. כיום מהווה ריבוי הנשים מנגנון כלכלי בפני עצמו, בזכות מדיניות קצבאות הרווחה בישראל. הכתבה המומלצת ביותר הזו,מתארת כיצד פועלת מערכת של גירושים פיקטייביים בשיתוף פעולה של בית הדין השרעי, הפוסק לאישה דמי מזונות מגוחכים, ובכך מאפשר לה לקבל את יתרת הסכום הדרוש למחייתם מהביטוח הלאומי. כך נושא ומגרש הבדואי עד ארבע נשים, הנשארות לחיות עם ילדיו במתחם המשפחתי, ומחייתם מוטלת על המדינה.

תופעה זו מקוממת במיוחד, מכיוון שחלק ניכר מהנשים האלה "מיובאות" משטחי הגדה המערבית וירדן, ולמעשה הן חסרות מעמד בישראל ומקבלות קצבאות רק מתוקף היותן נשואות (או גרושות) לאזרח ישראלי. במצב זה, הן הופכות גם להיות תלויות באופן מוחלט בבעליהן) מידע נוסף על הפוליגמיה בחברה הבדואית נתן לקרוא במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

***

באגרת שכתב יעקב ספיר הלוי מירושלים בשנת 1854 ומתארת את אזור אום-אל-פאחם, מזכיר הכותב כיצד גירש המושל המצרי אברהים פאשה את שבטי התורכמנים הנוודים שהטילו את אימתם על העוברים בעמק יזרעאל ולא השתתפו בעבודת הסולטן, בקריאה:

בנו לכם בתים ושבו כאנשים וחיו תחת משא מלך, או המדבר לכו כפראים.

האוכלוסיה הבדואית בישראל, כמו כל הנוכחים בארץ ובאזור, עברה במאה השנים האחרונות תהליך בלתי-נמנע של מודרניזציה, שהותיר את צורת הקיום המסורתית שלה לסיפורי הרומנטיקה. צורת החיים המסורתית של הבדואים לא כללה מים זורמים, טיפול רפואי מסודר ומתקדם, רכבי שטח, פלאפונים, השכלה או תשלומי רווחה. בתגובת המדינה לעתירה נגד פינוי משפחות "תושבי המערות" משטח אש 918 בדרום הר חברון [מיטיבי קריאה יגלו שבסתירה למהומה שעוררה עמירה הס בגיבוי מערכת הארץ, עמדת המדינה לא משעינה את הדרישה לפינויים על טענה עיקרית של חסכון בזמן של חיילי צה"ל], נכתב:

כיצד ניתן להלום את הטענות בדבר שמירת אורח חייהם המסורתי הייחודי של העותרים, שעה שהם פועלים לבניית מבני קבע, להקמת תשתיות חשמל ומים, ולכינון בתי ספר ומרפאות?!

האוכלוסיה הבדואית בישראל, ירצו או לא ירצו, היא חלק מסביבה מודרנית, ואין לה כיום יכולת (או רצון) לשמר באמת את אופן חייה המסורתי. לצערי, אנשים רבים הפועלים בשם טובת הבדואים ושימור מסורתם, מסייעים לאלמנטים שמרניים בתוכם לשמר בעיקר את הצדדים השליליים של מסורת זו (כדוגמת ההיכררכיה השבטית-פטריאכלית, פוליטיקה סקטוריאלית ומעמד נחות של האשה), תוך דרישה שהמדינה תממן את אורח החיים הלא-מסורתי הזה ותעניק לו את מיטב השירותים של חברה מודרנית מפותחת.

זה המקום לנפץ מיתוס נוסף: אי אפשר לטעון שהחברה הבדואית "בוחרת" באורח-החיים הזה, מכיוון שלא מתקיימת בה מערכת פוליטית-דמוקרטית שיכולה לשקף בחירה חברתית. מי שבוחרים לשמר את אורח-החיים הזה הם הגורמים בחברה הבדואית להם הוא מבטיח את שימור מעמדם העדיף בתוך החברה הבדואית פנימה. מדינת ישראל, אם היא נדרשת לתת לאוכלוסיה הבדואית את מלוא התנאים שהיא מספקת לאזרחיה, רשאית ואחראית לספק להם גם את הכלים והכישורים לעצב את חייהם מתוך בחירה חופשית – כלומר השכלה מתקדמת, אכיפת-חוק ודמוקרטיזציה פנימית, וגם משטר קרקעות מודרני והתיישבות מתוכננת שמאפשרת מתן שירותים מתקדמים.

נ.ב – שלא במקרה, ישנם קווי אופי דומים (וכמובן גם הבדלים) במפגש שבין מדינת ישראל לבין אוכלוסיה נוספת המתנגדת באופן הצהרתי למודרנה (ולסמכות המדינה כלפיה) תוך שהיא דורשת להנות מכל ההטבות שמקנה המדינה המודרנית לאזרח – האוכלוסיה החרדית. כמו ביחסה כלפי הבדואים, גם את רוב הציבור החרדי מפקירה המדינה בידיה של אליטה שמרנית מצומצמת.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הבט סביב: המקרה המוזר של הבדואי ומדינת הרווחה

  1. פינגבק: אחרי הסערה – קומץ הערות בנוגע לסוגיית הבדואים בנגב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s