והיה להם בשביל מה לקום בבוקר

כדי שהחברה הישראלית תצליח להתמודד עם האתגרים העומדים בפניה, היא צריכה להזכר שיש לה אתגרים שעומדים בפניה כחברה.

כי הסכנה שעומדת עכשיו לפי דעתי? לא רק להתיישבות אלא למדינה כולה, היא מאבדת כל אחד במקומו את דבר הערך שהוא בעצם שיכול ללכד חברה ולחסל בעצם את האגו של כל אחד בתוך חברה. וזה קורה גם בחברות אחרות, שהם איבדו בעצם דבר של ערך והתפוררו לגמרי. אנחנו עוד לדעתי בתהליך הזה עכשיו, כל אחד בפעימה שלו. אובדן דבר של ערך. (דברי אחד מבני הדור השני, בשיחה לרגל 80 שנים לייסוד כפר יהושע)

החברה הישראלית עומדת (כמו כל חברה, בכל זמן) בפני אתגרים פנימיים וחיצוניים, שמתמצים להבנתי בשאלה הכוללת – האם החברה הישראלית תצליח לקיים ולפתח את עצמה כחברה מודרנית המסוגלת לשמור ולשפר רווחתם של אזרחיה, או שתשקע בצורה כזו או אחרת למציאות של אוליגרכיה מנוונת שרוב אזרחיה והמערכות הציבוריות שלה מתקיימים בהתאם למקובל במדינות העולם השלישי. אני נמנע בכוונה מלהזכיר את האופציה האפוקליפטית של חידלון קיומי, מכיוון שאני מניח שגם בלעדיה המצב עלול להיות מספיק גרוע, ושהדרך אליה תהיה חייבת לעבור בשלב האוליגרכיה מהעולם השלישי שהזכרתי קודם.

כדי לקיים ולפתח את עצמה כחברה מודרנית על כל המנעמים הקשורים בעניין, החברה הישראלית תצטרך לתת תשובות לאתגרים מגוונים: בתחום הביטחון (נראה שזה אחד התחומים שבהם הכי קל לגייס משאבים וכוח אדם לטובת המענה), בתחום פיזור האוכלוסיה, בתחום החינוך וההשכלה, בתחומי מבנה הכלכלה והתעסוקה, בתחומי השירותים הציבוריים, בתחומי חיברות של קבוצות אוכלוסיה שמתנגדות לחזון המודרני ועוד ועוד ועוד. כל האתגרים האלה, למרות שהם מתייחסים לתחומים שונים, פועלים ככלים שלובים, ונראה שלא ניתן לתת מענה לאחד מהם במתנותק מהאחרים.

לשמחתנו, הכלים לפתרון רוב האתגרים כבר קיימים ברמת המתווה, ובכותרת כללית ניתן לכנות אותם "מדינת רווחה לא מאוד ליברלית" (ב"לא מאוד ליברלית", אני מתכוון לכזו שיש לה את האומץ גם לקבל החלטות לגבי "מה הציבור צריך", ולא רק לאפשר לכל פרט לבחור מה הוא רוצה). כמובן שצריך לפתח אותם ולנסות אותם ולכוונן אותם אל מול היישום ברגע שמישהו יחליט להתחיל ליישם אותם, אבל הבעיה לטעמי היא לא בהיעדר כלים.

הבעיה היא שהחברה הישראלית (בהכללה גסה) לא מזהה כמעט את האתגרים הציבוריים, ואל מול הוואקום הזה פונה כל אחד לעיסוק בענייניו הפרטיים. על מנת להתמודד עם ההפרטה החברתית והתודעתית, צריך להציב לה חלופה באמצעות קריאה להתגייסות למשימות משותפות. המשימות הן מגוונות, וכל אחד יכול וצריך לתרום בתחום המתאים לו. אבל התודעה הכללית צריכה להיות שכל פרט לוקח חלק ותורם את תרומתו הקטנה למעשה משותף.

על חדוות היצירה המשותפת כתבתי בעבר בהתייחסות לפרשת ויקהל. תחושת המשימה, העיסוק בדבר שיש בו ערך, היא זו שנותנת את הכוחות להשקיע מעבר למינימום הנדרש, את המחוייבות והמוטיבציה האישית לשמירה על איכות הפעולה, ואת היוזמה לשיפור ושכלול שיטות העבודה. תחושת המשימה מחזקת את תחושת שיוויון הערך בין השותפים בתפקידים השונים (וסוללת את הדרך גם לחתירה להתאמת התגמול החומרי אל הצרכים ולא אל כוח המיקוח), מעודדת את שיתוף הפעולה הפורה, ואת הבחירה באנשים המתאימים ביותר למילוי התפקידים. היא זו שמאפשרת לאנשים להתגבר גם על הקשיים החומריים, מכיוון שהיא נותנת להם תמורה לא פחות חשובה – תחושת ערך עצמי מתוך התרומה הרבה והערכת הסביבה כלפיה. בספרה המעניין "המנושל" כותבת אורסולה לה-גוון:

כאן אתם חושבים שהגורם הממריץ לעבודה הוא כספי, הצורך בכסף או התשוקה להרוויח. אך במקום שאין בו כסף, המניעים האמיתיים הם אולי ברורים יותר. אנשים אוהבים לעשות דברים. הם אוהבים לעשותם היטב. אנשים לוקחים על עצמם את העבודות המסוכנות, הקשות, כיוון שהם מתגאים בכך שהם עושים אותן. הם יכולים – להתעצמן, אנחנו קוראים לזה, להשוויץ? – לפני החלשים יותר, הי, תראו, ילדים שכמותכם, תראו כמה שאני חזק! אתם מבינים למה הכוונה? בני-אדם אוהבים לעשות דברים שהם יודעים לעשותם היטב…[…] המצפון האישי יודע זאת, וגם המצפון החברתי, דעתם של שכניך. אין שום גמול אחר, באנארס, שום חוק אחר. התענוג שלך, והכבוד שרוחשים לך חבריך. זה הכל.

בהיעדרה של תחושת המשימה, הופך כל עיסוק לתפל, ואל הוואקום הזה של חוסר המשמעות נכנסות העצלות, הרשלנות, התחרות לשם כוח והחתירה להפקת רווח אישי (ובד"כ חומרי) מכל עמדה.

תחושת המשימה הזו צריכה לקבל גיבוי חומרי וארגוני ממערכות המדינה – לא גיבוי שיהפוך את עמדות ההתמודדות עם האתגר למוקד משיכה למחפשי נוחות ורודפי אינטרס, אבל גם לא היעדר גיבוי שיפקיר אותן בצורה שמטילה על העומדים בהן עול נוסף של מאבק על עצם אפשרות הקיום, כמו שקורה במידה רבה היום.

כדי להתגבר על האתגרים שעומדים בפניה, החברה הישראלית צריכה לזהות אותם ככאלה. כדי לעשות זאת, היא צריכה הנהגה שתציב בפניה אתגרים ותקרא לה להתגייס להתמודד איתם, להציב בפניה מחדש את ה"דבר של ערך", שבשבילו כדאי וראוי להתאמץ. מי שלא ידע לעשות זאת, לא יוכל להיות בעמדת הנהגה אמיתית. לתחושתי, מנהיגות בעלת אומץ להציב אתגרים חסרה לחברה הישראלית לא פחות מאשר הנכונות של החברים בה להתגייס להתמודדות עם האתגרים האלה. מנהיגות איכותית תצמח מהמקומות המזהים את עצמם כמי שמגוייסים למשימה משותפת.

***

א.ד. גורדון:

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה, שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן "מעשי", בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן, כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעת ניסית, עד כי במובן זה אפשר לאמור ביחד עם המון העם, כי ניגָאל ונוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה"ניסית" הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “והיה להם בשביל מה לקום בבוקר

  1. פינגבק: חסר גלגל? אני הגלגל | עמדת תצפית

  2. פינגבק: הברירה הישראלית והבחירה הציונית-סוציאליסטית | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s