הבט סביב: המלחמה הקרה במזרח התיכון רבתי

ניתוח גיאו-סטרטגי גס וחובבני של המתרחש באזור המזרח התיכון רבתי. אני בספק אם הוא יחדש למי שמכיר את ההיסטוריה והאקטואליה של האזור, אבל מכיוון שרבים לא מכירים ושאנחנו מוצפים בהרבה סיקור שוטף ומעט סקירות רחבות, עלה בי הרצון לכתוב את זה. אני לא היסטוריון, לא מזרחן ולא גיאו-אסטרטג, אבל בתקופה האחרונה יצא לי לקרוא כמה דברים בנושא, ואולי אפשר לצייר בעזרת זה כמה קווים כלליים. אני לא נותן כאן הפניות למקורות, אבל כל הדברים נשענים על מקורות גלויים ברשת האינטרנט או כאלה שהתפרסמו בספרים.

ובכן, אומר זאת כך: במזרח התיכון מתנהלת מלחמה קרה, לפחות מאז המהפכה האיסלמית באיראן בשנת 1979. כדרכן של מלחמות קרות, היא מתנהלת בין מעצמות שונות לא כהתנגשות ישירה, אלא כסדרה מתמשכת של עימותים "מקומיים" במקומות אחרים, בהם מעורבות המעצמות בצורה ישירה או עקיפה. במקרה של המזרח התיכון רבתי, ה"מעצמות" הפועלות בו הן מעצמות בדרג ביניים, ונסמכות בין השאר על עימות בין מעצמות גדולות יותר, בדרג העולמי.

אז מי הן המעצמות שלנו במזרח התיכון?

בצד אחד של הזירה נמצא גוש מדינות המפרץ, כאשר השחקניות הבולטות בו הן ערב-הסעודית וקטאר. זהו גוש ערבי, מוסלמי סוני, שנשען על הרבה שטח, הרבה נפט (ומכאן הרבה כסף), ועל שיתוף פעולה עם "המערב", ובעיקר ארצות הברית. הגוש הזה קשור בשיתוף פעולה גם עם מצרים (אחת המדינות הדומיננטיות ומרובות האוכלוסיה בעולם הערבי, אם כי דלה במשאבי טבע) ועם טורקיה. *** עדכון 21.7.14 – למעשה, לא מדובר פה בגוש אחיד, אלא בשני גושים שונים ומתחרים, שהמשותף להם הוא הברית עם המערב: הראשון הוא סעודיה הווהאבית, רוב נסיכויות המפרץ. השני הוא ציר "האחים המוסלמים", הכולל את קטאר, תורכיה הארדואנית, ובימי שלטון מורסי במצרים, גם מצרים.***

בצד השני של הזירה נמצאת איראן: מדינה לא ערבית גדולה, מרובת אוכלוסין, מוסלמית שיעית, וגם בה יש הרבה נפט. נשענת על שיתוף פעולה עם רוסיה (שנראה שגם לאחר "קץ ההיסטוריה", שבו הפכה מאוליגרכיה של בכירי המפלגה הקומוניסטית לאוליגרכיה של בעלי הון שנמצאים בתחרות עם שלטון בכירי ה-KGB לשעבר, נשארה אימפריה עם מנטליות של אימפריה) ועם כוחות אחרים שלא אוהבים את ההגמוניה של ארה"ב. גוש מדינות המפרץ חושש מנסיונות התפשטות והשפעה של איראן לכיוון העולם הערבי, מקורות הנפט הנוספים של המפרץ הפרסי והיהלום שבכתר העולם האיסלאמי – הערים הקדושות מכה ומדינה.

מה קורה באמצע?

סדרה של עימותים חמים במזה"ת, שבהם בוחשים שני הצדדים. אחד הבולטים בהם היה מלחמת איראן עיראק בשנות ה-80: סיפור של שמונה שנים, יותר ממליון הרוגים, שימוש בנשק כימי ושאר פשעי מלחמה.

עימות בולט נוסף קורה בשנים האחרונות בסוריה. מה שקורה שם הוא משלב מוקדם מאוד לא "אביב ערבי", לא "מרד" נגד השלטון ובודאי לא "מלחמת אזרחים". מה שקורה שם הוא עימות חם בתוך מלחמה קרה: מדינות המפרץ מחמשות ומממנות (ובמובן מסויים גם מאיישות במתנדבים) את קבוצות האופוזיציה כדי לנסות לשלול מאיראן את בת-בריתה הערבית המרכזית, בזמן שאיראן מחמשת ותומכת בשלטון אסד  (שהוא גם המפתח והצינור להשפעה שלה בלבנון), בין השאר באמצעות השלוחה הלבנונית שלה, ארגון החזבאללה השיעי, וגם רוסיה נותנת גיבוי לשלטון אסד (ומתנגדת בפירוש לרעיון התערבות המערב נגד השלטון), לא מעט בשביל לשמור את האינטרסים שלה, למשל היכולת להחזיק בסיס צי קבוע בנמל טרטוס, שמאפשר לה נוכחות צבאית בים התיכון. נראה שבשונה מרוסיה, ארה"ב נרתעת מלהתערב באופן פעיל בעימות בסוריה, להערכתי בעיקר בגלל אי-הרצון להכנס לזירת לחימה נוספת בזמן שבו יש העדפה להתרכז בסוגיות פנים, ובאופן משני בגלל התובנה שיהיה קשה מאוד להשפיע על אופי החלופה שתצמח במקרה של נפילת שלטון אסד. בשבועות האחרונים אנחנו עדים לזליגה הולכת וגוברת של המלחמה הזו גם ללבנון, בעקבות מעורבות החיזבאללה בקרבות בסוריה, זליגה שמתבטאת בירי רקטות על ביירות ובעל-בק, בנוסף להגברת המתיחות הפנימית ולעימותים מקומיים קטנים בתוך לבנון. מעורבות החיזבאללה מעצימה את המתח הפנימי שהיה קיים גם כך בלבנון, בין הארגון שתחת צידוק ההתנגדות לישראל מחזיק בנשק עצמאי ומאיים באופן די גלוי בהשתלטות חמושה על המדינה. מתנגדי החיזבאללה משתמשים במעורבות שלו בקרבות בסוריה כחיזוק לטענות שלמעשה מדובר בגורם שמהווה זרוע איראנית בלבנון ומשרת אינטרס זר, ולא בחלק לגיטימי מהמערכת הלבנונית. גם במצרים יש סימנים לנסיונות מעורבות איראנית, החל מחשיפת התארגנות טרור של החיזבאללה בשנת 2009, ודרך חימוש גורמים בסיני שיוצרים בעיות עבור שלטון מורסי בשנים האחרונות.

איפה עוד? בחריין היא ממלכת אי קטנה במפרץ הפרסי, קרובה לערב הסעודית, שבה משפחת מלוכה סונית שולטת על אוכלוסיה שרובה שיעי. בשנות השלושים, לאחר גילוי הנפט, היא הפכה לפרוטוקרט בריטי, ובשנת 71 זכתה לעצמאות, לא לפני שהאיראן (אז עדיין תחת שלטון השאה) העלתה תביעת בעלות כלפיה. בשנים האחרונות התעורר חשש במדינות המפרץ בעקבות מספר התבטאויות של מקורבים לשלטון האיראני שטענו שבחריין היא חלק מאיראן שנלקח ממנה, ובעקבות מה שהם רואים כעידוד איראני למחאה נגד השלטון הסוני. בשנת 2011, בעקבות המהפכות במצרים ובתוניסיה, השתתפו חיילים מ"כוח המגן של חצי האי-ערב", ארגון צבאי משותף למדינות המפרץ, בדיכוי הנמרץ של המחאה נגד השלטון בבחריין.

בנוסף, נראה שבעיראק שלאחר יציאת כוחות ארה"ב מתנהלת כיום תחרות על ההשפעה, וניכרת שם מעורבות איראנית משמעותית. העימותים הפנימיים בין הסונים לשיעים (שיש מחלוקת בינהם מי מהווה את הרוב) בעיראק הולכים ומסלימים מאז יציאת כוחות ארה"ב, ובחודש החולף (מאי 2013) נהרגו שם כאלף איש, רובם הגדול אזרחים. עיראק היא מדינה ערבית גדולה, מרובת אוכלוסיה ומרובת משאבים. הפיכתה לגורם פרו-איראני על הגבול הסעודי תהיה הישג אסטרגי גדול לאיראן.

נראה שבתקופה האחרונה מתפתח ומתנהל עימות חם כמעט לרוחב כל המרחב שמפריד בין איראן לערב הסעודית: בעיראק, בסוריה וניצנים גם בלבנון ובסיני. המשבר בסוריה מייצר בעיית פליטים בסדר גודל של כ-2 מיליון איש עד עכשיו, שמטרידה מאוד את המדינות שקולטות את עיקר הפליטים: ירדן, לבנון וטורקיה. ככלל, יש סימנים שאיראן חותרת לערעור היציבות של משטרים בעולם הערבי שאינם משתפים איתה פעולה.

ואיפה ישראל בכל הסיפור? הרי לא יכול להיות שאין לנו חלק בכל הבלאגן הזה, נכון?

אז כל עוד אין לי מקורות במוסד, אין עדויות ברורות למעורבות של ישראל בזירות העימות האלה (פרט להפצצות המאוד סלקטיביות בסוריה), אם כי אפשר להניח שיש פעילות ברמה כזו או אחרת בשטח, ולו רק כדי לשמור על תמונת מודיעין. נראה שאם ישנה מגמה במדיניות הישראלית, היא להתרחק ממעורבות (או לפחות ממעורבות גלויה) בעימות הזה, ולתפוש עמדה נייטרלית. איפה הוא כן בא לידי ביטוי מבחינת ישראל (פרט לקשר הישיר בין החיזבאללה לאיראן דרך סוריה)? בעיקר בזירה הפלסטינית, (הערבית-סוני ברובה), בה בוחשים כמובן שני הצדדים בחתירה להשפעה מקומית, בזמן שהארגונים הפלסטינים מתמרנים בקשרים עם שני הצדדים על מנת להשיג תמיכה במימון, בחימוש ובאירוח בסיסים ומפקדות. נתקלתי לא מזמן בניתוח מעניין מאוד, שטוען שאחד הגורמים שעמדו ברקע פרוץ האינתיפדה הראשונה בשנת 1987 היה התססת השטח על ידי גורמים רדיקליים בהנחיית הקשרים שלהם עם בעלות בריתה של איראן באותה התקופה, סוריה ולוב, כשהמטרה היתה להסית את תשומת הלב של הליגה הערבית, שעמדה בכינוס מתקרב לקבל החלטות בנוגע לתמיכה בעיראק במלחמה נגד איראן.

בכל מקרה – הפת"ח תמרן (או התפלג בתוכו) בין הקשרים עם הציר הרדיקלי (סוריה ולוב) המקורב לאיראן לבין הקשרים עם שאר מדינות ערב (שחלקן, עם חיזוק הקשרים שלהן עם המערב הפעילו עליו לחץ לנטוש את דרך הטרור ולהגיע להסדר מדיני) ותחרות בעוצמה משתנה מול בית המלוכה ההאשמי בירדן. החמאס קם כפרוייקט במימון סעודי, מיקם את המפקדה המדינית שלו בדמשק בשנת 1999  וחיזק את קשריו עם איראן. בשנת 2011, בעקבות סירובו להביע תמיכה בשלטון אסד, סולק החמאס מסוריה, ומפקדתו עברה לקטאר – כלומר לצד של "האחים המוסלמים" במדינות המפרץ . [עדכון 21.7.14 – לפני מספר ימים דרש ארגון החיזבאללה מהחמאס לסלק את אנשיו מלבנון. המהלך הזה מסמן "בחירה" מחודשת של ארגון החמאס (או לפחות של חלק משמעותי בתוכו) בקשר עם הצד של מדינות המפרץ, שבלט בתפקידן של טורקיה, מצרים וקטאר בסיומו של מבצע "עמוד ענן"]. בשונה מהחמאס, שברוב הזמן נטה לקשר עם מדינות המפרץ, הארגון הדתי השני, הג'יהאד האיסלמי, נשען בהתמדה על הצד האיראני.

לגבי שאלת הגרעין:

נראה שאיראן מוכנה להשקיע מאמצים רבים ולשלם מחירים משמעותיים עבור תוכנית לייצור נשק גרעיני. התמריץ לשלטון האיראני די ברור: ההחזקה בנשק גרעיני יכולה להקנות לשלטון האיראני "חסינות" בינלאומית בדומה לזו שנהנה ממנה המשטר בצפון קוריאה, שהוא כנראה אחד המשטרים הכי איומים שנראו בהיסטוריה (כולל זו של המאה ה-20) אבל לא מחזיק במשאבי טבע יקרים (מה שמקטין מאוד את האינטרס הבינלאמי במדינה) והנשק הגרעיני שבידיו הופך אותו לגורם שאף אחד לא ממהר להתעמת איתו. יתכן שלפחות חלק מההתלקחויות המקומיות קשורות גם באינטרס האיראני בהסחת תשומת הלב העולמית מתוכנית הגרעין שלה אל נקודות בוערות יותר. הרעיון של נשק גרעיני איראני מאוד מטריד את ישראל, אבל סביר להניח שמטריד לא פחות את מדינות המפרץ, שחוששות משינוי המאזן האסטרטגי שלהן מולה. על פניו, נראה שמדינות המפרץ לא מקדמות תוכנית גרעין משלהן וגם לא יוצאות כנגד התוכנית האיראנית. האם הן פציפסטיות-מתנגדות-גרעין? לא דוקא, ולפי הסבר ששמעתי פעם בהרצאה של אהוד יערי, הן מעורבות עמוקות במימון תוכנית הגרעין של פקיסטן, וצפויות לקנות ממנה נשק גרעיני ברגע שלאיראן יהיה כזה.

אז מה עם ישראל בכל זאת?

על פניו, ההעדפה של ישראל ברורה – גוש מדינות המפרץ הוא פרו-מערבי, קשור עם בעלת בריתה של ישראל, ארה"ב, ומביע נכונות לקיים קשרים עם ישראל. אבל אני חושב שהתמונה היא מורכבת יותר. צריך לזכור שגם מדינות הגוש הזה הן לא בדיוק מערב-אירופה. אף אחת מהן היא לא ממש דמוקרטית ובוודאי לא ליברלית, וערב הסעודית (כנראה לא רק היא, אבל אני לא מספיק בקיא בדקויות של נסיכויות המפרץ) היא למעשה מונרכיה איסלמית דתית. במדדים האלה, ספק אם המצב במדינות האלה טוב בהרבה מהמצב באיראן. העובדה שהשלטון שם הוא שלטון איסלאמי מתון יחסית (נראה שבדומה למה שהאחים המוסלמים מנסים לעצב בינתיים במצרים[עדכון 21.7.14 – כחודש לאחר כתיבת הרשומה הדיח שר הביטחון סיסי בהפיכה צבאית את הנשיא מורסי מהשלטון, ולאחר עימות אלים עם תנועת "האחים המוסלמים" החזיר את מצרים לציר הסעודי], וארדואן מנסה לעצב בטורקיה, ולא סתם נראה שמתחיל להיווצר ציר דיפלומטי המשלב את טורקיה-מצרים-ערב הסעודית-קטאר), לא מונעת אותו מלממן ולתמוך באופן סמוי בחלק ניכר מקבוצות הטרור האיסלמי הקיצוניות ביותר, ובזירה הפלסטינית גם בארגונים כדוגמת החמאס, שמחזיקים באידיאולוגיה אנטי-ישראלית נוקשה ויסודית (גם כאשר היא מלווה לעיתים בנכונות להגיע להסדרים זמניים מול ישראל). בכל מקרה, מכיוון העויינות לישראל בעולם הערבי נוכחת בשני המחנות (ובהתחשב בכך שאיראן היא לא ערבית ובתקופה השאה היא שיתפה פעולה באופן הדוק וגלוי עם ישראל, אני חושד שהיא מושרשת יותר בעולם הערבי מאשר באיראן), הישגים כנגד ישראל יעניקו הון פוליטי משמעותי לכל מי שיהיה חתום עליהם, מה שמהווה פיתוי מתמיד לעימות עם ישראל בסיטואציה שבה נראה שאפשר לצאת ממנו עם הישגים. באיראן שולטת כרגע העמדה האנטי-ישראלית הכי בולטת (לפחות מבין העמדות שמסוגלות גם להפעיל מדינה מתפקדת), כך שנראה שכל שינוי במערכת השלטון שם יכול לבשר טובות. בקרב מדינות המפרץ עמדת המשטרים כלפי ישראל יותר מתונה, ולכן בהחלט יש סיכון להרעה במצב במקרה של חילופי שלטון.

אבל הדבר החשוב הוא שבתוך תמונת המצב הזו של המלחמה הקרה הבין-גושית במזרח התיכון רבתי, ישראל היא סוגיה שולית, שמהווה לכל היותר הזדמנות להשגת הון פוליטי-ציבורי ולא אינטרס מרכזי. כל זאת אלא אם מדינות המפרץ יקבלו הכרעה אסטרטגית לקיים ברית שיתוף פעולה רחב ומוצהר עם ישראל, וישראל תענה בחיוב להחלטה כזו (על פניו, נראה שיוזמת השלום הערבית היא פוטנציאל למהלך כזה, אם כי הנוסח שלה מעורפל מדי לטעמי בכמה נקודות קריטיות, ערפול שמקשה על ישראל להענות לה בחיוב, ומעורר חשד בנוגע לכוונה שלה). ישראל צריכה לבחור את המדיניות שלה מתוך העמדה הזו: משקיף לא מעורב שנקלע לזירת עימות שבה הוא גורם שולי. משמעות נוספת היא שלאור התחממות, האופי והתמשכות העימותים המקומיים בין שני הגושים בתוך מדינות התווך, ומה שנראה כמגמת ההתפשטות שלהם, צריך לנקוט משנה זהירות בחתירה לחתימה על הסכמי שלום ארוכי טווח (בשונה מהסדרי ביניים מקומיים וחלקיים מול הרש"פ). חוסר היציבות לטווח הארוך באזור מביא להיגיון שאומר שעדיף לדחות חתימה על הסדרי קבע עד שתסתמן הכרעה בסוריה ועיראק, ותתבהר מידת היציבות של השלטון בירדן. חשוב לזכור שחתימה על הסדר שלום כולל מול הפלסטינים יכולה להפוך את ישראל לסוגיה פחות אפקטיבית כזירת פעולה עבור שני הצדדים, אבל לא צפויה לתרום לפתרון העימות במזרח-התיכון, שלפי הבנתי שורשיו בעימות הבין-גושי הזה ולא בקיומה או במעשיה של מדינת ישראל. מעורבותם של שני הצדדים בעימות הזה מכניסה אותו אל תוך הזירה הפלסטינית, מה שיקשה על הפלסטינים להגיע לאיחוד הפוליטי הפנימי שיאפשר להם לחתום על הסדר מדיני עם ישראל. כל עוד מתקיים הפיצול הפלסטיני, כל צד בזירה הפלסטינית צפוי לפעול באמצעות הבערת השטח להכשלת הסכם שיושג מול אנשי הצד השני.

על רקע תמונת המציאות הזו, שספק אם תשתנה באופן דרמטי בשנים הקרובות (התרחיש היחיד שיכול להציע אופציה כזו הוא הפיכה דמוקרטית פרו-מערבית באיראן, שאני בספק אם היא אכן עומדת על הפרק), מתחזק הצורך לבסס כל הסדר קבע על הסדרי ביטחון חזקים מאוד בשטח, שאינם תלויים בשיתוף הפעולה של הצד השני להסכם, אלא כאלה שמונעים פיתוי ויוצרים תמריץ שלילי חזק מאוד להפר אותו. הסדר שלא יכלול סידורי ביטחון כאלה צפוי להיות מופר בסבירות ממשית, בסיטואציה שתעמיד את ישראל בפני איום מסוכן יותר באופן משמעותי מהמצב כיום.

***

עד כאן תרומתי הצנועה לנושא. אם מישהו רוצה לתקן טעויות או להציע פרשנות חלופית (עדיף מבוססת) לנושא – אשמח אם יעשה זאת בתגובות.

אני רוצה לסיים בהערה שאיתה פתחתי את הרשומה שכתבתי בעקבות פרוץ מבצע "עמוד ענן" בחודש נובמבר 2012, אם כי אני אסייג את הדברים מכיוון שאני חושב שבהסתכלות מקיפה יותר מבחינת רוחב הזירה ומשך פרקי הזמן, משתפרת הפספקטיבה שלנו ואיתה היכולת להבין את המציאות, לפחות בקוויה הכלליים.

החוויה של החלפת פרשנות צבאית וגיאו-אסטרטגית בשיחת הסלון וברכב היא מהנה למדי, וגם נותנת תחושה של שליטה במצב. אבל מי שמוכן לטיפת ענווה, צריך להודות שהיא לא הרבה יותר מזה – ניסיון כמעט נואש להשיג מעט תחושת שליטה במציאות מטלטלת שיכולתנו להבין אותה באמת או להשפיע עליה מוגבלת מאוד. במידה מסויימת, גם הרשימה הזו היא נסיון כזה.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “הבט סביב: המלחמה הקרה במזרח התיכון רבתי

  1. שתי הערות לפוסט המעניין שלך:
    א) שחקן חיצוני חשוב בתוך הסיפור הזה הוא סין. סין היא הרוכשת הגדולה ביותר של נפט הן מאיראן והן מעירק וכך למעשה מזרימה להן חמצן חשוב להמשך ניהול המאבק (אני לא זוכר איפה קראתי את זה). כמו כן סין היא הבולמת העיקרית של הטלת סנקציות מחמירות יותר על איראן, וכך למעשה מאפשרת את המשך התחמשות שלה בנשק גרעיני או גוררת את המערב להשתמש באופציה צבאית כדי להסיר את האיום הזה. אני מנחש ששתי האופציות טובות לסין כי זה מאפשר לה להשיג את הנפט האיראני כפי שרואים היום בעירק. עירק מייצאת חצי מהנפט שלה לסין לאחר שארה"ב פרקה את הממשלה במהלך מלחמת עירק השנייה. גם סביב מלחמה זו סין היא זו שהתנגדה לה וכך מנעה מלחמת קואליציה שהייתה אולי מאפשרת יצירה של עירק יציבה.
    ב) צריך לזכור שאינטרסים הגדולים במאבק באזור הם סביב הנפט. עם מסתכלים קדימה רואים שעולם מצמצם את התלות שלו בנפט. כבר היום הארה"ב היא כמעט בעלת עצמאות אנרגתית (כלומר, היא שולטת באופן ישיר כמעט בכול מקורות האנרגיה היא צריכה). ביום שבו האנרגיה מהנפט תהיה יחסית יקרה שני המחנות יאבדו חלק מאוד גדול מהכוח שלהם ויצטרכו לעבור למהלכים של מודרנזציה אם הם ירצו להמשיך להיות רלוונטים לעולם. אני לא אומר שזה יקרה מחר, אבל זה כן משהו שהיום הוא בטווח הנראה לעין. חשוב להבין את זה כרקע למאבק ולעתידו. אני בטוח ששני הגושים מתכוננים ליום הזה.

    • תודה לדן על ההערות.
      לגבי סין – אכן התעלמתי ממנה כי אני לא מספיק בקיא במעורבות שלה באזור. באופן כללי אני מבין על סין שני דברים רלוונטיים: הראשון הוא שהיא מדינת ענק שצומחת להיות אימפריה ולא אוהדת את ארה"ב, מכאן שהיא צומחת להיות מתחרה שלה. השני הוא שהיא משקיעה באמצעות חברות ממשלתיות בבנייה ובהפעלה של תשתיות מופרטות באזור המזרח התיכון, בעיקר בתחום התחבורה, כשבין הדברים ניתן לאזכר נמל גדול ביוון ודיבורים בנוגע לקו הרכב הישראלי לאילת. להשקעה הזו יש הגיון בחיזוק ההשפעה שלה באזור הזה, שיכול להיות (ובטח כבר) נתיב סחר משמעותי עבורה.

      לגבי עתיד תחום האנרגיה – שמעתי כבר את המגמה הזו של ארה"ב, ויכולות להיות לה השלכות לשני כיוונים: האחד הוא שכמו שהצעת, ארה"ב (ואחריה גורמים נוספים) תפסיק להיות תלויה באספקת נפט מהמזה"ת, מה שיפסיק את הצורך שלה להיות "נחמדה" כלפי גוש מדינות המפרץ. המשמעות והאפשרות השניה היא שאם הפיכת האינטרס שלה באזור לחסר חשיבות, ישראל תאבד ממעמדה כבעלת ברית ששווה להשקיע בהתערבות לטובתה. גם שני הצדדים יאבדו הכנסות מהנפט, אני חושש שבבחירה בין מודרניזציה שתביא לשינוי הסדר החברתי על מנת לשמור על רלוונטיות לבין הפיכה ללא רלוונטיים תוך שימור עמדת השלטון של הגופים הפוליטיים, משטרים בשני הצדדים עלולים לבחור באופציה השניה.

  2. פינגבק: הבט סביב: רוחות מלחמה – השערות בנוגע למתרחש בסוריה, ובעיקר מסביב | עמדת תצפית

  3. פינגבק: על סדר היום: הארץ כעיתון הימין הקיצוני ו"כשלי" השוק ה"חופשי", מזרח תיכון וייעילות הנמלים | עמדת תצפית

  4. פינגבק: על סדר היום: ראיון עם האריה ועוני של קשישים | עמדת תצפית

  5. פינגבק: על סדר היום: המזרח התיכון וגם האבסורד שבהפרטת המים | עמדת תצפית

  6. פינגבק: הבט סביב: לקראת מזרח תיכון חדש | עמדת תצפית

  7. פינגבק: זהב(?) שחור – יסודות העולם רועדים | עמדת תצפית

  8. פינגבק: הבט סביב: מה עושים עם הדרוזים בגולן? | עמדת תצפית

  9. פינגבק: על סדר היום: יוון, איראן והכנות למשבר 2008 בישראל | עמדת תצפית

  10. פינגבק: על סדר היום: פנים וחוץ | עמדת תצפית

  11. פינגבק: השלמת פערים – הבט סביב: מהנעשה במזרח התיכון | עמדת תצפית

  12. פינגבק: על סדר היום: מדיניות, סוריה והלוואות בריבית | עמדת תצפית

  13. פינגבק: הבט סביב: מקטאר עד עזה וסיני | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s