הפרוטוקולים של טרכטנברג ו'

לפני מספר שבועות התפרסמו הפרוטוקולים של הועדה לשינוי חברתי כלכלי, הידועה יותר בכינוי "ועדת טרכטנברג, על שם העומד בראשה. הפרסום הניב מספר ציטוטים "אטרקטיביים" בעיתונות הכלכלית ודעך. אני החלטתי לנסות לקרוא אותם במלואם, ולאסוף מתוכם ציטוטים שנראים לי רלוונטיים ותובנות כלליות אם יעלו. אל הפרוטוקולים המלאים ניתן לגשת דרך הקישור הזה.

רשומה זו עוסקת בדברים מתוך הישיבה השלישית של הועדה, שהתכנסה ב-23.8.2011 ועסקה בעיקר בהצגת המציאות מפי היו"ר טרכטנברג, ובמצגת שהכין צוות מאקרו.

אל הרשומה הקודמת בנושא

כרקע: הועדה פעלה במסגרת לו"ז לחוצה עד בלתי אפשרית. שבוע אחרי ישיבת הפתיחה, התבקשו חלק מהצוותים להציג כיוונים כלליים ראשונים. מכאן נשארו לועדה בערך שלושה שבועות לגבש את המלצותיה, תוך כדי תהליך של שמיעת הצעות מהציבור. דיוני הועדה היו סגורים לתקשורת, והפרוטוקולים שלה לא היו מיועדים להתפרסם בתקופה הקרובה. אני מקבל את הרושם שזה אפשר למשתתפים לדבר "תכל'ס" ללא תחושה של צורך "לחפות על עצמם" כנגד תגובה ציבורית. האווירה הזו היא המקור לאמירות הישירות והמעניינות שניתן למצוא בפרוטוקולים.

כל ההדגשות בציטוטים (אם לא צויין אחרת) הן שלי.

***

הישיבה נפתחה בהצגת תמונת מציאות כללי מפי היו"ר טרכטנברג. נפתח בדברי התודה, שמאירים קצת את הרקע שבו פועלת הועדה:

אני רוצה לציין את התאום ואת שיתוף הפעולה המלא עם האוצר. לא, לא עם האוצר, סליחה, עם אגף התקציבים, כי זה בעצם מה שקורה בפועל מול אגף תקציבים. מיכל,

מיכל עבאדי[החשבת הכללית באוצר. בעבר סמנכ"ל משרד הבריאות, יו"ר נכסים מ.י.  בע"מ  (חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה בניהול והפרטת החברות הממשלתיות האחרות. עבאדי הובילה את הפרטת בנק דיסקונט). בין 2006 ל-2011 כיהנה כסמנכ"לית בבנק הבינלאומי.]: דיברת לאגף הנכון.

מנואל טרכטנברג: כן, יש פה התגייסות לא רק של אנשים שיושבים פה, אלא בעצם אני רואה, מתוך מה שאני שומע את ההתגייסות של כל האגף.

המשך הדברים מציירים תמונת מצב הדומה באופן מטריד למה שאנשים טובים מהשמאל הישראלי הרציני אמרו כבר הרבה זמן לפניו:

השאלה הזאת עלתה היום במפגש, היה בחור שאמר: אתם משקרים, נכון, אסתי [אסתר דומיניסיני, מנכ"לית הביטוח הלאומי]? אתם משקרים, כי אתם מדברים על הממוצע, אבל מה שחשוב זה החציון. והוא צודק, בסיטואציה של תרבות לא סימטרית, כפי שהתפלגות ההכנסות בשכר היא, אז מה שקורה הוא, שהממוצע יכול לגדול והחיצון יכול לא לזוז, ואפילו לרדת, והגברת אי השוויון מתייחסת בהקשר הזה לזה שהממוצע זז והחציון לא.

מנואל טרכטנברג:

כן הכנסה הלאומית גדלה, הממוצע זז, אבל השכר ברוטו הממוצע עלה במקצת בעשור האחרון הרבה פחות מהתוצר לנפש. אז סליחה שאני האזרח הקטן לא רואה במצב האישי שלי את ה- 4% צמיחה כל שנה, או את ה- 3% או 2.5.

לגבי המסים, אנחנו עדיין בתוך מתווה של וועדת המס, הכנסה שקצת שפרה את השכר נטו, אבל וודאי פיגרה אחר התוצר לנפש ואין ספק שזה היה מהלך פרוגרסיבי [לפי ההקשר, צריך להיות כתוב 'רגרסיבי' ולא 'פרוגרסיבי', אבל קלדניות הועדה לא הקפידו על דיוק, ולא רק כאן. אבשלום], מהסיבה הפשוטה, שמס הכנסה כמו שתמיד במדינת ישראל, כש- 50% ממשקי הבית לא משלמים מס הכנסה, הוא מאד פרוגריסי[בי], אז כל צמצום שלו הוא בהכרח רגרסיבי. ולגבי יוקר המחיה, מה שקרה הוא, שהמחירים שהם מחירים מרכזיים של הסל שזה דיור, ושזה דלקים, חשמל, מזון וכו' עלו מאד.

[…]

מה קרה בשנים האחרונות בהקשר של המשאבים הציבוריים? אם כן, קודם כל לגבי ההוצאה הציבורית האזרחית, היא ירדה כאחוז מהתוצר, מכ- 36% ל- 33% . עוד פעם, פה לא צריך להתבלבל, זה המשקל, זה לא אומר שאבסולוטית זה ירד כמובן, אבסולוטית זה גדל, אבל במשקל של ההוצאה הזאת, התוצר קטן. יש מספר שרותים חברתיים שאני לא יודע לספור אותם, אבל אנחנו נשמע מהצוותים שהוצאו מהממשלה למיקור חוץ, וצריך להודות גם כאן, כי הרי לא כולם הוצאו על פי קריטריונים נכונים, אלא על פי קריטריונים צרים, בדרך כלל קריטריונים שנוגעים לצד המחיר והעלויות, ולא לאיכויות.

[…]

סיכום ביניים על המצוקה הכלכלית: רמת החיים עלתה מעט מאד בעשור האחרון , על הממוצע כמובן אני מדבר, ובפרט עלתה פחות משעור הצמיחה לנפש. זה משפט קריטי, מי שרוצה להבין, זה בעצם על רגל אחת הסיפור של המשק הישראלי בעשור האחרון. תוך כדי כך גדל אי השוויון בהתחלקות המשאבים שקובעים את רמת החיים, וכאן זה קריטי לנו כמעורבים במדיניות כלכלית. התחושה של הסעיפים המקרו כלכליים שכל כך אנחנו מתנצחים בהם ובצדק, בפרט יחסית לעולם, לא מחלחלים לחלק ניכר מהאוכלוסיה – זה דבר קריטי לא רק לתחושה, אלא גם לנקודה הזאת. זה עלול, עלול להביא לכך שהציבור לא ייתן לנו להתמיד במדיניות שחורטת על דגלה הצמיחה הכלכלית כיעד מרכזי. זה צריך להבין , כשאתה, כשחלק ניכר מהציבור לא מרגיש חלק בהישג שאתה מתפאר בו הוא יגיד: FUCK לעסק הזה.

שחר כהן [אחד מ"נציגי הציבור" בועדה, מנהל אסטרטגי בחברת hp אינדיגו ששילמה שכר נמוך יותר לעובדים חרדים והמנכ"ל שלה הצהיר שלספר לעובד אחר על גובה השכר זה עילה לפיטורים, ופעיל בעמותת נובה שנותנן ייעוץ עסקי-ארגוני לעמותות]: יש גם בירושלים וגם בתל אביב אנשים מוכשרים שאומרים אנחנו לא רוצים צמיחה, אנחנו רוצים שוויון.

מנואל טרכטנברג:

מאיפה זה בא הדבר הזה, התחושה הזאת של אי צדק. מחד, שבמדינת ישראל צמחה שכבה דקה של מתעשרים שלא כתגמול הוגן של כלכלת השוק, במדינת ישראל להיות עשיר זה לא פשע, זה בסדר גמור אם עשית אקזיט מוצלח ביותר וקיבלת מאות מליוני דולרים. תהיה בריא, יריעו לך ובצדק. ואני עוד לא ראיתי, יכול להיות שאני טועה, שיש מישהו שיוצא כנגד מי שהתעשר בגלל יזמות וחדשנות. אבל אם אתה שייך לאלה שמנצלים מונופולים חלקם שניתנו לך ואלה שמנצלים אוצרות טבע שניתנו לך באיזושהי צורה, ואלה שיושבים על ריכוזיות חזקה מאד ריאלית פיננסית, זה סיפור אחר.

ויתרה מזאת וצריך להגיד את זה והיום זה יצא חזק מאד בשינויים בארץ. התפתחה תרבות של ראוותנות ושל greed והיתה דוליפקאציה של הדבר הזה גם בתקשורת. וזה דבר שהוא לא מנותק מהדברים האלה.

[…]

הנקודה הבאה זה השינוי בתמהיל המסים, זה ממשלה פרופר, שתרמה כמובן לאי השוויון. הורדנו, כאמור, את המס הישיר שזה היה מהלך רגרסיבי , תוך העדפת ההון על פני העבודה ועל זה נציג נתונים בהמשך, והעלינו גם מסים עקיפים ספציפיים שגם הם רגרסיבים, והנה, לגבי חלקו של ההון חלקו של ההון בהכנסה הלאומית עלה על חשבון חלקה של הממשלה, לא של העבודה, ושוב פעם, אני מסתמך על נתונים שנציג, וכן על חשבון שרותים ציבוריים.

בדבריו על השיח הפוליטי בישראל, מסביר טרכנברג בין השאר את הנזק שעשה "השמאל" הישראלי לשמאל הישראלי:

השיח הפוליטי ציבורי במדינת ישראל היה באופן מסורתי מתרחש במרחב תלת ממדי, והוא המדיני בטחוני מאד חשוב, תמיד במדינת ישראל, מלפני קום המדינה. הכלכלי חברתי, אני רוצה להזכיר מלפני קום המדינה ועד שנות השישים, העובי של הקו הזה היה לפחות כעובי של הקו הזה. משפחות נקראו מפ"מ, אחדות עבודה על זה. צריך להבין, פעם זה היה נושא סופר אקוטי של המרחב של השיח, ואז זה דעך, ודתיים חילוניים שמלווה אותנו מאז ומעולם, ויכולת למצוא את מקומך: מפלגות, קבוצות וכו', שתופשות את הוקטור התלת ממדי הזה. מה שקרה הוא, שהשיח הזה, הציר הזה פשוט נמחק בשנים האחרונות. נמחק. השתנו הניואנסים, הניואנסים זה דרך המרחק, מה מאפיין אותו ונחמיה שטרסלר במרחב ארלוזורוב. זה בערך מרחק השיח הרלוונטי שאליו הצטמק המרחב הזה.

יוג'ין קנדל [פרופסור לכלכלה ומימון באוניברסיטת ירושלים (דוקטורט מאוניברסיטת שיקאגו), יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, גוף מייעץ במשרד ראש הממשלה]: גם של שלי יחימוביץ.

מנואל טרכטנברג: לא, שלי כבר מגיעה, כי היא רוצה להיות ראש ממשלה אז היא כבר מצטרפת לשם. הממד הזה שהיה מאד אקוטי בתחילת שנות האלפיים, גם הוא אמנם לא נעלם, אבל הוא לא באותה דרמטיות שהיה לפני זה. ובסוף הכל זה פה. ימין, שמאל שטחים לא שטחים, התנחלויות לא התנחלויות – והממד הזה דיכא ועשה כמעט ללא לגיטימי את הדיון כאן . למה זה לא לגיטימי? כי אם אתה חושב שאולי במדינת ישראל צריך גישה יותר רחמנית לשכבות הנחשלות, אז אומרים: רגע, אז אתה שמאל, אם אתה שמאל, אתה עוכר ישראל. זה מיד השיוך הוא בהשלכה על הממד הזה, וזה עושה דה- לגיטימציה של שיח נורא נורא חשוב. והדבר הזה הוא קריטי. מה שאנחנו רואים היום במחאה, זה נסיון להחזיר למרחב הציבורי, לאגורה של ישראל, אגורה אני מקווה שאתם יודעים מה זה – הככר הציבורית לערי אתונה בתקופה העתיקה – את הממד הזה.

ואת דבריו של טרכטנברג אי אפשר שלא לחתום באזהרתו הרגילה לחברי הועדה בנוגע לגבולות הפעולה שלהם:

מסגרות. פה זה נושא רגיש במיוחד. אני מרב[ה] בימים האחרונים לדבר על זה. האחריות הפיסקאלית תשמר בקפדנות. אני אומר לכם, מבחינתי זה עיקרון שהוא

דוברת: למה הוא לא עיקרון מנחה?

מנואל טרכטנברג: לא, הוא חלק מהמסגרות אבל אפשר לשים אותו גם שם.

1330 מילים עד כאן. לפי כל הסטטיסטיקות של האינטרנט, איבדתי את הקוראים בערך בחמישית הדרך (או ברשומה השלישית של יומן הרשת). לכן נעצור כאן, ונמשיך עם הצגת הדברים של צוות המאקרו ברשומה הבאה בסדרה.