הבט סביב: ראיון עם סלאם פיאד

לא. לא הפכתי לעיתונאי מליגת העל, אבל אני יודע לקרוא אנגלית, וזה מספיק כדי להפנות את תשומת הלב לראיון שנתן פיאד לניו-יורק טיימס. באווירה הציבורית שלנו, רוב הציבור הפסיק להתעניין בפלסטינים.  "השמאלנים המקצועיים" מתעניינים בעיקר בקטטות המקומיות סביב מטע זיתים כזה או בית במזרח-ירושלים אחר או בעוולה אחרת של "הכיבוש". זה תמיד עניין אותם יותר מהפוליטיקה, כי הרבה יותר נעים לפגוש אנשים נחמדים בשטח שאיתם אפשר להיות נחמדים ולדבר על השלום שיבוא כש"הכיבוש" יגמר ולא לדבר על פוליטיקה. הבעיה היא שזה המקבילה של חלוקת מזון לצדקה במקום התמודדות על שינוי השיטה שיוצרת נזקקים למזון, ולכן חשוב לשים לב למתרחש במערכת הפוליטית של שכנינו, שלגביה לרוב הציבור הישראלי יש מעט מאוד מודעות.

סלאם פיאד

אז מה אומר ראש ממשלת הרש"פ פיאד על מצב המערכת הפוליטית של הפלסטינים, שעם ובעיקר בלי קשר ל"הכיבוש" לא קיימה בחירות מאז ינואר 2006, שמקיימת שתי ממשלות שונות בשתי יחידות שטח נפרדות, ושהנשיא שלה ממשיך ומכהן כבר שלוש וחצי (או ארבע וחצי, תלוי את מי שואלים) שנים לאחר שכהונתו הסתיימה?

על ההנהגה הפלסטינית:

Our story is a story of failed leadership, from way early on. It is incredible that the fate of the Palestinian people has been in the hands of leaders so entirely casual, so guided by spur-of-the-moment decisions, without seriousness. We don’t strategize, we cut deals in a tactical way and we hold ourselves hostage to our own rhetoric.

בקווים כללים, פיאד אומר על ההנהגה הפלסטינית את מה שטענו לגביה פוליטיקאים והיסטוריונים ציונים מזה עשורים רבים: היא כשלה מהשלבים המוקדמים, היתה לא רצינית, והיא היתה (ועדיין) שבוייה ברטוריקה של עצמה. במילים אחרות – היא היתה עסוקה בהרבה דברים חוץ מבעיקר – להנהיג את הציבור שלה.

פיאד אמר:

If you look like a state and act like a state nobody in the end is going to deny you that state.

זה הגיון מאוד פשוט: כדי להפוך למדינה, אתה לא צריך לדבר כמו מדינה, אלא להראות ולתפקד כמו מדינה. לזכותו של פיאד אפשר להגיד שאת זה הוא ניסה כנראה לעשות, גם אם לא בהצלחה מרובה. התלות העמוקה של כלכלת הרש"פ בתרומות זרות הולכות ומדלדלות והתלות העמוקה של האוכלוסיה הפלסטינית במשרות של מנגנוני הרש"פ מעידות שהפרוייקט הזה עדיין רחוק מסיום.

אז כן, יש גם את הכיבוש, שהוא "הבעיה הכי גדולה", אבל הגישה הדי-מרעננת לגביו של פיאד היא:

I told President Obama the shack must come before the skyscraper. The Israelis have not rolled back the occupation gene. Let’s make sure our Bedouin population in the Jordan Valley has access to drinking water before we discuss final arrangements. This is a right-to-life issue for Palestinians.

אם היה משהו שאפיין כנראה את ההנהגה הפלסטינית היה הדאגה שלה לעצמה והחיבה שלה לדיבורים על פרוייקטים גרנדיוזיים ועיסוק במימד הסמלי, במקום העיסוק האפור בהשגת השיפורים הקטנים והמוחשיים במציאות. כמובן שהגישה הזו לאו דווקא זוכה לשיתוף פעולה מהצד הישראלי, וזה בין השאר בגלל שלאחר שנים של המנעות כמעט מכל גישה קונסטרוקטיבית כלפי הצד הישראלי, פיאד פגש בצד הישראלי ממשלה שלא ממנש מעוניינת בגישה קונסטרוקטיבית, והפלסטינים במובן הזה ממשיכים לשלם את המחיר על שגיאות העבר. ישראלים יודעים להגיד שמי שלא היה מוכן להגיע להסדר עם הפת"ח מתמודד עכשיו עם החמאס, אבל במקביל צריך להזכיר שעבור הפלסטינים, מי שלא היה מוכן לסגור הסדר עם רבין/ברק, מתמודד עכשיו עם נתניהו+בנט+יאיר "השקתי קמפיין בחירות באריאל" לפיד.

נראה שהמדיניות של פיאד לאורך כהונתו היתה לקדם את בניית המדינה הפלסטינית "באופן חד-צדדי", למרות שיתוף הפעולה המוגבל מצד ישראל. מה יש לו להגיד על סיכויה להיווסד ועל המכשול שבולם אותם?

Fayyad believes Palestinians do not have a moment to lose in the push for statehood. The essential missing ingredient is unity. There has to be one government in the West Bank (now controlled by Fatah) and Gaza (controlled by Hamas). “Let’s be clinical,” he says. “We are not going to have a state unless we are united first. The essential precondition for that, he says, is a “security doctrine based on nonviolence.” Hamas must irrevocably renounce violence

בואו נחזור על דבריו שוב: לפלסטינים לא תהיה מדינה, עד שלא תושג שוב האחדות בין עזה לגדה. התנאי המוקדם לכך הוא "מדיניות ביטחון" של אי-אלימות, ולכן החמאס צריך לדחות באופן בלתי ניתן לביטול את השימוש באלימות.

ובפרשנות של הכותב, רוג'ר כהן:

Neither Fatah nor Hamas rule has any democratic legitimacy. Their positions are untenable even as they cling to power.

The United States and Europe should make holding a Palestinian election a diplomatic priority. Otherwise peace talks are merely chatter over a void. Of course, a unity government — even one that has formally renounced violence — would pose a severe diplomatic dilemma. Hamas is committed in its doctrine to Israel’s destruction.

גם לחמאס וגם לפת"ח אין לגיטימציה דמוקרטית, ארה"ב ואירופה צריכות להציב בראש סדר העדיפויות הדיפלומטי עריכת בחירות ברש"פ, אחרת שיחות שלום הן סתם דיבורים בחלל (ואכן, נראה שהדבר היחיד שהיה חלול יותר מהן היה קמפיין הבחירות של "התנועה" שהבטיח הסדר מדיני…). הבעיה היא שממשלת אחדות תציב בעיה דיפלומטית, כי החמאס מחוייב לדוקטרינה שלו להשמדת ישראל.

Palestinians have reached their “Altalena” moment.[…] A pitched battle ensued; several were killed. Ben Gurion declared: “There cannot be two armies and there cannot be two states.”

Equally, there cannot be two Palestines. One is hard enough. If Hamas will not cede its weapons to Fatah — if the putative state does not, in Weber’s famous definition, have the monopoly on the legitimate use of force within a given territory — there will be no state.

הפלסטינים הגיעו למעמד האלטלנה שלהם. לא יכולות להיות שתי מדינות פלסטין. אם החמאס לא ימסור את נשקו לפת"ח ולרש"פ לא יהיה מונופול על הפעלת הכוח – לא תהיה מדינה פלסטינית.

האבחנה היא מדוייקת, ואתם מוזמנים לתהות לאן נעלם "הכיבוש" כגורם לכל צרותיהם של הפלסטינים, אבל העוקץ נמצא בהקשר שלא הזכרתי עד עכשיו. הראיון של כהן עם פיאד היה ראיון פרידה. פיאד התפטר מראשות הממשלה הפלסטינית. אם וכאשר יתקיימו הבחירות ברש"פ, הוא רמז שהוא שוקל להתמודד בהן. עד אז, אפשר לחזור ולדבר על "הכיבוש", או על "השלום". לשני הדברים תהיה כנראה אותה התועלת. עדיף לעסוק בשינוי מדיניות הממשלה (או שינוי הממשלה עצמה) בישראל.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הבט סביב: ראיון עם סלאם פיאד

    • המסקנה הזו היא תרגום שלי מתוך הפרשנות של רוג'ר כהן, שדיבר עם פיאד. הוא תולה את זה מתוך התפיסה של וובר שמדינה היא הגוף שמחזיק במונופול על הלגיטימציה להפעיל אלימות. אבל זו נראית לי שאלה כמעט רטורית. מדינה היא כמעט תמיד גוף פוליטי שמייצג יחידה לאומית (+מיעוט/ים), ומבטאת את זכותה של קבוצת האוכלוסיה הזו להגדרה עצמית. אין היגיון (ולמיטת ידיעתי גם לא דוגמא) ביחידה לאומית שתתנהל בשתי מסגרות פוליטיות נפרדות. המשמעות של הפיצול הפוליטי היא כמעט בהכרח פיצול זהותי-לאומי. ולכן שתי מדינות פלסטין משמעותן היא שאין "עם פלסטיני" אלא שני עמים (נניח "העם העזתי" ו"עם הגדה המערבית", ותשאל לאיזה משני העמים האלה משתייכים הפלסטינים שנאלצים לחיות עם תעודת זהות ישראלית, בהנחה שהם לא עם שלישי) או אוסף של אנשים שהם לא קבוצה שמחזיקה בתודעה לאומית בכלל, ואז אין בסיס לתביעה שלהם להגדרה עצמית במסגרת מדינה. זו שאלה שהפלסטינים הם היחידים שיוכלו להכריע בה, אבל לכל הכרעה תהיה את המשמעות שלה. אם הם רוצים מדינה, הם צריכים להתחיל להתנהג כמו עם, ואם הם לא מתנהגים כמו עם, לא סביר שתהיה להם מדינה. זה לא דווקא אומר שישראל צריכה להמשיך לשלוט בכל שטח הגדה המערבית, אבל זו כבר שאלה שנוגעת לישראל ולא לפלסטינים.

  1. פינגבק: ספקולציות פרועות: שלום? עכשיו? | עמדת תצפית

  2. פינגבק: הבט סביב: כן! לבחור! – תנו לפלסטינים ללכת לבחירות. | עמדת תצפית

  3. פינגבק: אופק חדש ולא מפתיע: עזה ומשרד החינוך | עמדת תצפית

  4. פינגבק: על הקפאון | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s