על סדר היום

שלושה דברים שהצטברו אצלי בהמתנה בזמן שעסקתי בדברים אחרים: הגדרות שונות לציונות, ההתפתלויות התיאולוגיות של הקפיטליסטים, ומשהו חשוב על משכורות. לא בהכרח בסדר הזה.

א. מתוך כתבה בדה-מרקר, לא ציטוט ישיר, אבל אני לא נגעתי:

בינואר 2011 שיבח אולי רן, סגן נשיא הנציבות האירופית, את תוכניות הצנע ביוון, בספרד ובפורטוגל וחזה שמדיניות הצנע ביוון במיוחד תניב "תוצאות חיוביות לטווח ארוך". מאז, האבטלה המשיכה לטפס בכל שלוש המדינות, אבל ליתר ביטחון פירסם רן בדצמבר 2012 מסמך עם הכותרת "אירופה חייבת להמשיך במסלול הצנע". תגובתו למחקרים שהצביעו על ההשלכות השליליות של הצנע היתה שליחת מכתב לקרן המטבע הבינ"ל (IMF) ולשרי האוצר של גוש היורו, שבו נכתב כי מחקרים כאלה גורמים נזק משום שהם מאיימים לפגוע באמון המדיניות הזאת.

נשמע כמו טיעוני הימין בישראל שמבקשים למנוע פרסום עוולות שהיא מבצעת במקום למנוע את ביצוע העוולות. הדוגמות התיאולוגיות מביאות לתוצאות הפוכות (אני בכוונה לא כותב "לא צפויות", כי אני חושב שהן היו בהחלט צפויות)? אל תפרסמו, המאמינים עלולים להתחיל לשאול שאלות…

ב. לכו לקרוא את הטור הזה של נדב איל. הפעם אני לא אומר את זה סתם. באמת תקראו את זה. נכון שאני אביא עוד רגע ציטוטים נבחרים, אבל בכל זאת תלכו לקרוא. הוא כותב דברים חשובים מאין כמותם, ועד שלא נתחיל להעלות את זה לסדר היום, אנחנו בוחרים לשחק לפי כללים שבהם לא נוכל לנצח. אז מה העניין?

אומרים לנו שהתחושה הזו, של משכורות נמוכות מדי, היא תוצאה של חמדנות פשוטה. או לחלופין, תוצר לא רצוי ובזבזני של תרבות הצריכה. […] אנשים רבים חשים שהמשכורות שלהם נמוכות מדי, פשוט משום שהן נמוכות מדי. הן נמוכות באורח יחסי למחירים, הן נמוכות ביחס ליעילות, לשעות העבודה ולתוצר, והן נמוכות אפילו ביחס לעבר הצנוע המהולל. הן נמוכות, נקודה. והעניין הוא שזו איננה איזו מין בעיה אישית כזו, בשולי השוליים של הכלכלה. ממש לא. עניין השכר, שאיכשהו נדחק אל הפינה בדיונים על כלכלת מאקרו, עומד במרכז, אולי בדיוק במרכז, של המשבר הגדול שהעולם חווה בשנים האחרונות. השכר הנמוך, במילים אחרות, לא מעצב רק את חיינו. הוא מעצב את הכלכלה המערבית. והוא מעצב אותה רע.

בכמה עלה השכר הממוצע בארה"ב מאז שנות ה-80, לפני למעלה מרבע מאה? הכלכלנים עמנואל סאז ותומאס פיקטי בדקו. ובכן, המשכורות צמחו, ב-28 השנים הללו, ב-303 דולר. המשכורת הממוצעת ב-1980: 30,941 דולר. המשכורת ב-2008: 31,244 דולר. אולי תגידו שזה נורמלי, במונחים כלכליים; אז קחו רק בחשבון שבין שנות ה-50 לשנות ה-80 צמחה המשכורת האמריקאית הממוצעת (לתשעה מתוך עשרה אמריקאים) בלמעלה מ-70 אחוז.

[…] פתאום אמריקה הפסיקה לשלם. אולי המשכורות לא עלו כי הכלכלה הריאלית התרסקה? שטויות. מאז שנות ה-80 הכלכלה האמריקאית צמחה באורח נאה בסך הכל. היעילות של העובדים האמריקאים השתפרה, והתפוקה צמחה משמעותית. למעשה, לפי הלשכה לסטטיסטיקה של עבודה (BLS), מאז שנות ה-80 צמחה היצרנות (הפרודוקטיביות) בסקטורים המרכזיים של הכלכלה האמריקאית בכמעט 50%. בכמה צמחו המשכורות בתקופה הזו? במונחים ריאליים, בכמעט שום דבר. גם זה נתון מטעה; העלייה העלובה קשורה לכניסה הולכת וגוברת של נשים לשוק העבודה, והן קצת שיפרו את התמונה.

אם בודקים מה קרה לגברים, שהם עדיין המפרנסים העיקריים, מגלים את הנתון הבא: בין 1970 ל-2010, המשכורות הריאליות החציוניות של גברים אמריקאים ירדו, כן, ירדו, בערך ב-4%. ב-40 השנים הללו התל"ג האמריקאי, אחרי התאמה אינפלציונית, הכפיל את עצמו!

[…]

אתם זוכרים שהיה מושג כזה, "לחסוך ל-"? לחסוך לנסיעה לחו"ל. לחסוך למקרר חדש. לחסוך למכונית. שמתם לב איך המושג הזה נעלם מהעולם? זאת אומרת, כמה פעמים אתה כבר שומע אנשים ש"חוסכים ל-"?

במקרה האמריקאי, הקיפאון במשכורות (שמשותף לרוב העולם המערבי) הרג את החיסכון. במקרה הישראלי, יוקר המחיה הורג את החיסכון כעת.

איך מפצים? עם אשראי. זה נראה כאילו זה תמיד היה כאן, אבל זה חדש. אף אחד לא חוסך למקרר כי כולם קונים אותו בתשלומים. הקרדיט סחף את העולם. זה נראה סולידי ונקי, אבל זה אפל הרבה יותר. מה שאנשים עושים היום, כדי לגשר בין המשכורת שלהם ובין החיים, זה לקחת הלוואות. כל חודש. יום אחד הן יתפסו אותם, בצוואר. בנפילה.

ג. מה זאת ציונות? ב-nrg החליטו לשאול כמה אנשים, והנה שתי תשובות:

אריה אלדד, ח"כ לשעבר, ימין קיצוני חילוני:

ציונות ב-2013 היא בדיוק מה שהיא הייתה בימי הרצל – היעדים של הציונות לא השתנו והם הוצאת כל עם ישראל מהגלויות ושחרור כל ארץ ישראל מכיבוש זר.

הרבה אנשים במהלך הדורות של הציונות התבלבלו והפכו את ארץ ישראל למכשיר ולא לערך. מה זה מכשיר? מקלט בטוח, מפני האנטישמיות. שום עם לא ייתן לעם אחר לגעת בגרגר של המולדת שלו בין אם זה קשור לביטחון או לא.

אצלנו בגלל 2,000 שנה בגלות והניתוק בגולה, הסתפקו בכך שיוציאו את רוב העם והתייחסו לארץ ישראל כאל מכשיר, ושכחו את העובדה שארץ ישראל היא אחת מיסודות הציונות. כל ערבי שינסה לגעת במולדת שלנו, צריך להרוג אותו, בין אם הוא מסכן את הביטחון שלנו ובין אם לא, ובין אם החזקת שטח מסוים פוגעת במולדת או לא. ציונות היום זה לחזור ליחס הביולוגי למולדת

במילה אחת, סילוף. בשתי מילים, סילוף גמור. בקצת יותר? הציונות של הרצל מעולם לא הציבה כמטרה את שחרור "כל ארץ ישראל" מ"כיבוש" של זרים. האם צריך להזכיר שבמדינת היהודים כתב הרצל:

העם הוא הנפש והארץ היא העצם במדינה, ומשני היסודות האלה הנפש הכי נכבדה.

האם צריך להזכיר את המאבק הפוליטי  כנגד ניסיון הערעור האנטי-ציוני על זכותם של תושבי הארץ הערבים להיות חברים שווים בחברה החדשה המתואר ב"אלטנוילנד?" הארץ ברעיון הציוני תמיד היתה המכשיר למטרה האמיתית, שהיא שחרורו של העם. אני לא מכיר התייחסות ציונית רצינית אל הארץ כאל ערך העומד בפני עצמו. יחס ביולוגי למולדת? תהרגו אותי מאיפה הוא הביא את זה. אבל אני תמיד נשאר עם התהיה האם אנשים כמו אלדד הם אכן בורים לחלוטין בנוגע לציונות, או שהם צינים ומנוולים מספיק על מנת לשקר ולסלף אותה במודע.

דוד סתיו, יור ארגון רבני צהר (האלה שנראים נחמדים, נכון?) ומועמד מוביל למשרת הרב הראשי האשכנזי. ימין דתי לא הכי קיצוני:

אם גולת הכותרת של הציונות המדינית והמעשית הייתה בעבר בצורת מקלט בטוח לעם היהודי, בקיבוץ שבטי ישראל אל הארץ המובטחת, מטרה זו הושגה במובנים רבים, אם כי לא בשלמות.

היום ציונות עבורי היא ביסוסה הערכי והיהודי של מדינת ישראל. כיום אנו מבינים שיש צורך לבנות את הקומה השנייה, שאמורה לבסס את שורשינו כאן ולהסביר לנו ולילדינו למה אנחנו קשורים למקום הזה.

"אנו חייבים ליצור כאן חברה ישראלית ששורשיה יהיו נטועים עמוק בעבר היהודי שלנו. איכות החיים שלנו תהיה ערכית ויהודית כשנרצה כולנו להשתייך לעם הזה ולמקום הזה. ולכן ציונות של ימינו היא בניית החזון המשותף, הערכי, לעם היהודי היושב בציון

טוב, אז אולי קצת במפתיע, בניגוד לאלדד אצל סתיו הארץ לא עומדת במרכז הציונות, ומסתבר שגולת הכותרת שלה היתה הקמת מקלט בטוח וקיבוץ גלויות (מה שאלדד הגדיר כבילבול). ומה עכשיו? עכשיו זמנה עבר, והגיע זמן הפוסט, בו צריך לבנות את הקומה השניה, הערכית. כי מה שהיה עד עכשיו, על כל המאמץ ההירואי לבנות פה חברת מופת צודקת ודמוקרטית ומודרנית ומחוברת היטב לעברה ומורשתה דרך יחס ריבוני למקורותיה התרבותיים באמצעות השפה העברית שחידשה היו לא ערכיים, או לכל הפחות לא ערכיים מספיק. הם לא יצרו מספיק רצון להשתייך לעם הזה ולמקום הזה. אפשר לחשוב שהוא לא יצא מימיו מ"מדינת תל-אביב" לראות איזה קיבוץ או מושב. האם זה מפתיע שבהתמודדות על משרת הרב הראשי הוא זוכה לתמיכת הבית הפוסט-ציוני בראשות נפתלי בנט?

אז מה זה ציונות? ליהושע סובול יש תשובה לא רעה, אם כי חלקית למדי. סתיו שפיר לעומת זאת נותנת תשובה טובה מאוד לטעמי (ההדגשות שלי):

כשהסבים והסבתות שלנו הגיעו לכאן, הם ביקשו לבנות להם ולנו עולם חדש: בית אמיתי ומדינת רווחה שמעמידה את האזרח במרכז ומאמינה שלכל אדם יש זכות לקורת גג, לחינוך טוב, לבריאות. חברה שפרטיה נאבקים זה לצד זה ולמען זה, ושבה נוכל לקיים את אמונותינו לצד תרבויות אחרות, ולהיות לחברה דמוקרטית אמיצה וביקורתית.

לצערי, בעשורים האחרונים מנהיגינו הביאו את הציונות היפה הזאת לאבדון. המדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו היא מדיניות אנטי-ציונית במובהק: היא מוכרת את מוסדותיה החשובים ביותר של המדינה לגורמים פרטיים, מחסלת את מערכת החינוך ומפלגת את החברה הישראלית על ידי יצירת פערים חברתיים קשים ודחיקת מיליוני אזרחים לעוני. וגרוע מכל אלה: היא מפלגת בינינו תוך שימוש בהפחדה ומנסה לעודד אותנו להילחם זה בזה: חילונים נגד חרדים, ערבים נגד יהודים.

בשנתיים האחרונות, מאז המחאה, אני מרגישה שהציונות היפה של מקימי המדינה שלנו קמה לתחייה, בגישה מעודכנת: המאבק האמיתי של הציונות היום הוא על דמותה של מדינת ישראל בעוד עשר או חמישים שנה.

זהו מאבק על בניית חברה אחת, שוויונית, לכל אזרחי ישראל. צמצום פערים, שוויון זכויות וחתימה מחודשת על החוזה שבין האזרחים למדינתם, בין האזרחים לבינם, ובין האזרחים לשכניהם הפלסטינים ותושבי המדינות השכנות.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s