ההיסטוריה והפוליטיקה קמות על צד "שמאל"

ענת סרגוסטי חושפת, כחלק מהקמפיין שמנהל עיתון הארץ נגד השמאל, את מהלכי המחשבה של ה"שמאל" המכונה בטעות שמאל, וגם ד"ש מפקידי האוצר.

ענת סרגוסטי, מנכ"לית אג'נדה, כתבה טור דעה ב"הארץ" כחלק מהאג'נדה, (כלומר קמפיין) הבוטה שהוא מנהל בשבועות האחרונים נגד מפלגת העבודה, בשם השמאל שעל הציר מר"צ-חד"ש-דע"ם. לטענתה, "מעולם לא היה כאן שמאל". מפלגת העבודה נחשבה ל"שמאל" רק בטעות. למה? כי מאז המהפכה הצרפתית במאה ה-18,

השמאל דוגל בהשקפת עולם חילונית ובהפרדת הדת מהמדינה. הוא מקדם ערכים אוניוורסליים ומעדיף אותם על הלאום או הלאומנות. השמאל דוגל במשא ומתן, לעומת הימין המאמין בחשיבות הכוח הצבאי כגורם לביטחון ולכידות לאומית. בהיבט הכלכלי, השמאל דוגל בשוויון ומדיניות סוציאל דמוקרטית, לעומת הימין המקדם ליברליזם ומדיניות קפיטליסטית.

הבעיה היא שכל המאפיינים האלה הם מאפיינים כלליים ולא דווקא מדוייקים, מה גם שהם מתעלמים מהייחוד ההיסטורי של הלאום היהודי, שבמסגרת הזירה הפוליטית שלו בוחנת סרגוסטי את "כשרותו" של השמאל. זה במקרה הטוב. במדד הסוציאל-דמוקרטי, מפלגת העבודה ההיסטורית יכולה להציג כמה הישגים כבירים, ובוודאי שהיא נבדלת ממשלות הימין. במקרה של הקריטיריון לפיו השמאל מעדיף ערכים אוניברסליים על הלאום או הלאומנות, אני חושש שהוא יוביל למסקנה לפיה בשדה הפוליטי הריאלי, ספק אם התקיימה מפלגת שמאל בעולם.

מכאן והלאה האשמות כלפי מפלגת העבודה (ההיסטורית, לא זו שמתמודדת בבחירות הנוכחיות כמובן, ולכן היחידה הרלוונטית):

א. מפלגת העבודה מקדמת מדיניות של אפליה ממסדית, התעלמות וניכור כלי אזרחי ישראל הערבים, מתייחסים אליהם רק לקראת בחירות, ולא לוקחים אותם בחשבון לקואליציה. פרט ליצחק רבין כמובן.

אין צורך בדוגמאות היסטוריות ספציפיות כמובן. אין צורך בהתייחסות לכך שבמשך עשרות שנים מפלגת העבודה על גלגוליה הקודמים היתה הזירה הפוליטית הרלוונטית העיקרית, מה שהפך אותה לזירת העימות העיקרית בין ימין-לשמאל (בתוך המפלגה!) אבל זה דורש כבר ניתוח פוליטי. אין התייחסות למורכבות שבשאלת היחס ההוגן המצופה ממפלגת שמאל כלפי אזרחיה הערבים: האם צריך לכפות עליהם פיתוח כלכלי-חברתי שישנה את המבנה המסורתי שלהם ויסייע להם להשתלב כאזרחים שווים? האם צריך להשאיר אותם לנפשם ולצרותיהם בשם הליברליזם וזכותם ללאומנות ערבית אטומה ומנוכרת לסביבתה ולמציאות? אין גם צורך בדיוק היסטורי: ממשלת רבין אמנם השקיעה יותר במגזר הערבי (כחלק מהרחבת השקעות כללית), אבל לא כללה אותם בקואליציה (גם אם היה לו תיאום עם חד"ש שנשארה בחוץ). לעומת זאת, השר הערבי הראשון היה דווקא חבר מפלגת העבודה הציונית והלא שמאלנית רחמנא לצלן. אני מניח שאם זה היה תלוי בענת סרגוסטי, במר"צ או בחד"ש, שר ערבי היה ממונה הרבה יותר מוקדם. אבל זה בדיוק ההבדל בין מפלגת העבודה לבין מר"צ או חד"ש – זה לא תלוי בהן, וכל עוד זה יהיה תלוי רק בהן, קשה לראות איך יקודם מצבם של אזרחי ישראל הערבים. להישגים משמעותיים בתחום הן יכולות להגיע בעתיד הנראה לעין רק בממשלה שאותה תוביל "העבודה".

ב. מנהיגיה של מפלגת העבודה יצרו, טיפחו והזינו את חוסר השיוויון כלפי המזרחיים, יצרו את עיירות הפיתוח והחלישו את תושביהן.

הטענה שמפלגת העבודה יצרה את חוסר השיווין נראית לי קצת תמוהה, אם נכנס לפרטים הקטנוניים של הגירת המונים, לעיתים קרובות בתנאי פליטות, ולפחות בחלק מהמקרים מרקע שהכיל את הפער ביחס ליישוב הותיק בארץ כבר במקורו. ההיסטוריה של ארצות הגירה בכל העולם מלמדת על הקשיים החברתיים בקליטת עליה המונית (אפילו תחת ממשלות שמאל), גם בקנה מידה שלא מזכיר במאומה את העליה לישראל בשנות החמישים: הכפלת האוכלוסיה בתוך שנתיים ראשונות לקיום המדינה (ותוך כדי מלחמה), ואח"כ עוד גידול מהיר של כ-20% נוספים (שהם כמעט 50% מהיישוב הותיק, שרובו נמצא בארץ פחות מ 50 שנים). זה לא הפריע לממשלת המרכז למצוא פיתרון מגורי קבע לכל העולים בתוך פחות מעשור, בין השאר בזכות עיירות הפיתוח הנודעות לשמצה. אולי כדאי גם להזכיר שמדיניות הממשלה (וההסתדרות) כללה גם דאגה לעבודה עבור העולים (בתקופה שבה עוד חשבו שכל עבודה מכבדת את בעליה) ולעוד כמה דברים. מכיוון שהתוצאה לא הייתה מספקת, חוסכת מאיתנו סרגוסטי את הטרחה שבהבחנה הדקה שבין קליטת העליה של שנות החמישים, לבין קליטת גלי העליה של שנות ה-90, שנעשתה ברובה תחת ממשלות מרכז בתנאי השוק החופשי ולא תחת ממשלות שמאל. גם הצורך להשוות בין מדיניות ה"מרכז" של מפלגת העבודה ההיסטורית כלפי עיירות הפיתוח לבין מדיניות הליכוד החל מסוף שנות ה-70 נחסכת מאיתנו, שהרי שתיהן אינן שמאל, ומכיוון שכך אין צורך בניתוח הדקויות התהומיות בינהן.

דרך אגב, אם נכנע לשיח המסווג לפי מוצא (בד"כ מלפני 2 דורות כמובן), אבל נבדוק את הרשימות הנוכחיות, אולי זה צריך דווקא לבלוט ולא לבוא כדרך אגב: במפלגת דע"ם ניצבת בראש אישה ערביה, במקום השני ניר נאדר (שלא הצלחתי לזהות את מוצאו העדתי, אבל כנראה שהוא לא מזרחי) ובמקום השלישי מזרחי – דני בן שמחון. זה לא כזה משנה, כי אם הם יכניסו 2 ח"כים לכנסת, אני אעשה סעודת כובע גדולה. הרבה יותר סביר שהם יתרמו כמה אלפי קולות לימין, כמו שעשו בחמשת מערכות הבחירות האחרונות. בחד"ש נמצאים במקומות הריאליים מועמדים ערבים וגבר יהודי-אשכנזי אחד. במר"צ, אפילו אם נספור באופטימיות שבעה מקומות ריאליים, יש לפחות חמישה אשכנזים, גבר ערבי אחד, ואת מיכל רוזין שאני לא בטוח לגבי מוצאה, אבל כנראה שהיא לא מזרחית. ובמפלגת העבודה היוצרת, מטפחת ומזינה את חוסר השיווין כלפי המזרחיים? אחרי שנטש אותה המזרחי שהגיע למקום השני בפריימריז והשלישי ברשימה, נשארו בה לא-אשכנזים רק במקומות השלישי (כבל), החמישי והשישי (בן אליעזר ובר), השמיני (אומרים שלשפיר יש סבתא עירקית), החמשה-עשר והששה עשר (מזרחי ועטר), ואחרי שני נציגי הערבים גם במקומות התשעה-עשר, העשרים והעשרים ואחת (אבסדזה, יונה ובן-סימון). ארבעה בעשריה הראשונה, ובסה"כ 11 מודרים ומוחלשים מתוך 22 המקומות הראשונים. אולי זה ההבדל בין מפלגת מרכז לבין השמאל האמיתי.

ג. מפלגת העבודה תמכה בהקמת התנחלויות בשטח כבוש על אדמתו של עם אחר, ואין הבדל בינה לבין אליקים העצני מקריית ארבע (העצני, "לשעבר איש תנועת העבודה", יצא בשנות החמישים מתוך תנועת העבודה עם קבוצת סטודנטים לגור ולסייע לתושבי מעברת תלפיות, אותם פעלה מפלגת העבודה להחליש).

ראשית, סרגוסטי טועה עובדתית: ההתנחלות הראשונה לא הוקמה בספטמבר 1967, אלא כבר באמצע יולי – מרום גולן. ההתנחלות שאותה מזכירה ענת סרגוסטי כראשונה היתה כפר עציון.  התנחלות זו הוקמה על ידי בני כפר עציון על חורבות קיבוצם שנהרס במסגרת "הטיהור האתני"/"גירוש"/"נכבה" שביצעו הכוחות הירדנים והמצרים כאשר כבשו את הגדה המערבית ואת רצועת עזה במסגרת מלחמתם המוגבלת לעיתים במדינה היהודית ומלחמתם הבלתי-מוגבלת ברעיון המדינה הפלסטינית. זוטות ההיסטוריה, אבל מה לנו השמאל ולסכסוכים בין ערבים. מכיוון שהכל התנחלות, אין צורך להבחין בין התנחלויות, ובין מדיניות ההתנחלות של מפלגת העבודה בעשור הראשון שלאחר 67, לבין זו של הממשלות אחריה. למי שלא טרח ללמוד: מפלגת העבודה הקימה יישובים אמיתיים (כלומר ברי קיימא במקומם, ולא על סמך יוממות לתחומי הקו הירוק) באזורים שבהם היה יישוב ערבי דליל ושנתפשו כחשובים לביטחון העתידי של ישראל ויכולתה להגיע להסדר שלום בר-קיימא עם שכניה. העקרונות האלה הוגדרו (גם אם לא התקבלו בצורה רשמית בממשלה) במסגרת "תוכנית אלון". החריגה היחידה מעקרונות אלה, ההתיישבות בקדום, נעשתה במסגרת חתרנותו-הבלתי-נלאית של האגף הימני של מפלגת העבודה (זוכרים – מפלגה מספיק גדולה וחשובה עד כדי כך שהעימות העיקרי בין שמאל לימין מתנהל בתוכה. אחידות רעיונית היא תכונה של מפלגות קטנות ולא משפיעות) בהנהגתו של מי שהיה אז שר הביטחון והיום הוא שוחר השלום שיושב בבית הנשיא ללא שלום אבל עם פרס נובל לשלום באמתחתו. מיד עם המהפך הפוליטי השתנתה לחלוטין מדיניות ההתנחלות (מעכשיו, ישובים קטנים והפגנתיים בלב אוכלוסיה ערבית צפופה שכל מטרתם הוא להקשות על חלוקת הארץ בפשרה). במסגרת הזו, קם גם היישוב החדש בחברון, ב- 1979, כעשור לאחר שממשלת העבודה הוציאה את המתנחלים מהעיר ויישבה אותם בקריית ארבע (שיועדה להשאר בתחום ישראל לפי תוכנית אלון). גם אם נתעלם מהדקויות ההיסטוריות העבות האלה, לא ברור לי למה מגדירה סרגוסטי דווקא את השטח שנותר מעבר לקוי הפסקת האש בין ישראל-לירדן בתוך שטח כבוש ואדמות השייכות לעם אחר. אם מתעלמים מהדקויות ההיסטוריות, האם לא הגיונית יותר עמדתו של העצני הטוענת שההתנחלויות הן המשך מפעל ההתנחלות שלפני 1948?

***

לסיכום, הסיבה שסרגוסטי (ושאר הכותבים בהארץ) חוגגים את הגדרתה של מפלגת העבודה כמרכז, היא שבעשורים האחרונים הפך ה"שמאל" בישראל להיות עמדה מוסרית-היפוטתית יותר מאשר עמדה פוליטית המתמודדת עם מציאות היסטורית ממשית ומורכבת. ברגע שהשמאל הופך לעמדה פוליטית, הוא נדרש למאבק אמיתי (מבפנים או מבחוץ) עם כוחות הימין, שלמרבה הצער גם מנצחים לעיתים קרובות מדי, ובכל מקרה משיג את מטרותיו בצורה מוגבלת למדי, ועל כן לא עומד בהגדרות ה"שמאל". במובן מסויים צודקת סרגוסטי – מעולם לא היה השמאל בישראל גורם פוליטי משמעותי. מכיוון שהוא חתר להגשמת עקרונותיו בזירה הלאומית ולא רק להצגתם והדגשתם בחוג חברים קטן וחמים, הוא מעולם לא יכל להתפאר בהישגים מינוריים וטהורים. הוא נאלץ להסתפק בהישגים אדירים ומלאי פגמים, ולייצג את האינטרסים של כולם, כלומר לנהל את השיח שלו מעמדה שבה הוא יכול לדבר עם כולם, במרכז. מי שנותר ב"שמאל" היה מי שמעולם לא יכל להשפיע באמת. מכיוון שבעשורים האחרונים זכה הטוהר המוסרי הסקטוריאלי המלוּוה בהיעדר ההשפעה להיות "השמאל" בישראל, ברור מדוע מפלגת העבודה מנסה להתרחק מזיהוי כ"שמאל". לשמחתי היא מנסה אחרי הפסקה ארוכה מדי להיות סוף-סוף שמאל אמיתי – סוציאליסטי, ציוני, ובעיקר משנה מציאות וחותר לשליטה והשפעה. זה תהליך ארוך וקשה, אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה…

ולכן מכיוון שבבחירות הקרובות מתמודדות המפלגות הנוכחיות ולא ההיסטוריות, ומכיוון שהפוליטיקה היא מקומו של השינוי במציאות ולא של המוסר הטהור, השורה התחתונה של המאמר הזה תהיה פשוטה מאוד:

הצבע "אמת"! הצבע "העבודה"! הצביעי "אמת"! הצביעי "העבודה"!

כל קול אחר מחזק את נתניהו.

***

ד"ש מפקידי האוצר.

אז לא האריכו (בצורה חריגה) את כהונתו של הסטטיסטיקן הראשי. אולי זה בגלל שהוא התווכח עם נציב שירות המדינה. אולי בגלל שהוא פרסם נתונים שבממשלה לא אהבו, או מדד את הנתונים בצורה שלא אהבו. לא בטוח אם הסיבה הספציפית חשובה במיוחד. אבל כשאנשים עוזבים משרה בכירה במגזר הציבורי, ובמיוחד בסיטואציה כזו, הם מרשים לעצמם להגיד דברים שהם לא היו אומרים קודם, או שהתקשורת מוכנה לפרסם דברים שהיא לא התעניינה בהם קודם. לעניינו:

אבל אגף התקציבים למשל מירר לנו את החיים, אז תקפתי אותם בחזרה. […]

"במדינת ישראל, יש לך תקציב ויש לך נתונים כמותיים, כמה שכר מותר לך לשלם. אגף התקציבים באוצר אוסר עליי להעביר מתקציב שעות נוספות לגיוס עובד, אוסר להעביר כסף מפרויקט לפרויקט. אני רוצה לקחת מנתח מערכות, אבל אין לי תקציב למנתח מערכות כי זה בתקציב נפרד, אז שתי יחידות שלמות יושבות מובטלות ומחכות. ישראל היא כמו רוסיה של שנות ה-50".

– אתה מדבר על התקציב שלך.

"זה תופס גם למשרדים אחרים. כל ניהול הממשלה הוא בעייתי. אנחנו, למשל, מפעל לייצור נתונים. כל התקציב שלנו הוא למשכורות או למחשבים. אם אין לי תקציב למחשבים, אבל יש לי תקציב למשכורות, מה ייצא לי מזה? על מה הם יעבדו? אז צריך לעבוד כמו ברוסיה – במחירי צל. לא מחירים אמיתיים".

– באגף תקציבים בטח יגידו: הוא רוצה עוד תקציב.

"ואני לא רוצה עוד תקציבים. אני רוצה גמישות. אני רוצה לנהל, אבל החשב של המשרד הוא המנהל האמיתי, כי החשכ"ל שלח אותו לזה, ואני לא יכול לראיין עובד חדש כי נציב שירות המדינה מחליט איזה איש מקצוע מתאים לי ומי לא. הנציבות, אגף התקציבים, החשב הכללי והיועצים המשפטיים – הם יכולים לבלום אותך על כל דבר".

– היית רוצה שהלמ"ס יהיה כמו בנק ישראל, מנוהל בעצמאות?

"זה לדעתי המסלול הנכון. ניסיתי שיהיה לי מנכ"ל. הרי חלק גדול מהתעסוקה שלי, הסטטיסטיקן הממשלתי, היה בדברים שהם עד 100 שקל".

– הקופה הקטנה אצלך?

"לא. אין לי קופה קטנה! אנחנו מתעסקים הרבה מדי בדברים קטנים, בגלל הקטנוניות של החשב. למשל, חבר ועדה ציבורית הגיע ללמ"ס, חנה במקום לא נכון, והוא עקשן וביקש 16 שקל דמי חניה. החשב התנגד כי הוא לא חנה במקום נכון. ואני לא רוצה לאבד את האיש. אז אמרתי למישהו אתה תשלם לאיש ואני אשלם לך. חשבתי שאני מבייש את החשב כשעשיתי את זה בפרהסיה, אבל זה לא בייש אותו, הוא שמח…"

***

ולמקרה ששכחתם:

הצביעו אמת! הצביעו "העבודה"!

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ההיסטוריה והפוליטיקה קמות על צד "שמאל"

  1. השאיפה להיראות בציבור כמפלגת מרכז אינה ייחודית ל מערכת הבחירות 2013 . מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ ' ממשיכה קו ששירטטו כל מנהיגי השמאל לפניה, אלא שהיא אומרת את הדברים בגלוי: אנחנו לא שמאל. הרצון של יחימוביץ' למקם את העבודה במרחב הווירטואלי שבין "התנועה", "יש עתיד" ו"קדימה" אינו יוצא דופן. קודמיה נהגו בדיוק כמוה, והציבור, בטעות, קרא להם בשם שמאל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s