על סדר היום: התראת מרד, קצת המשך מהרשומה הקודמת, וד"ש מכלכלת יוון

ידיעה קטנה באתר הארץ חשפה בפני את אחת מקבוצות המורדים דה-פקטו שפועלות בישראל, ואת אוזלת היד שבה מטפלים בה במימד הציבורי. בנוסף – שני קישורים מעניינים בעקבות הרשומה הקודמת שעסקה בתת-הדיווח העצום על מקרי אלימות מינית נגד נשים וד"ש מכלכלת יוון.

לפני כמה ימים נתקלתי בידיעה הזו ב"הארץ" – מסתבר ששני צעירים נכנסו ללשכת הגיוס תל-השומר וחילקו חומר תעמולה שקורא למתגייסים לא לשמור על טוהר הנשק, לבצע פעולות "תג-מחיר", לסרב פקודה ולחבל בציוד צה"לי. בעברית קוראים לזה המרדה, ומדובר בעבירה פלילית שדינה חמש שנות מאסר (אם אני לא טועה, בפקודות הצבא ההגדרות להמרדה חמורות יותר) – כמובן שהשניים לא נעצרו, ולא יוגש נגדם כתב אישום. טרחתי לבדוק מעט בנוגע לקבוצה הזו, שמכנה את עצמה "מתגייסים באמונה". מצאתי בין השאר את הסרטון המלבב הזה (שצולם ללא הפרעה נראית לעין בכניסה לבסיס צבאי), בו מבטיחים שני צעירים, בפנים גלויים ובשמות מלאים, שכאשר יתגייסו יפעלו כחיילים מתוך הבסיס (שהם מתגאים בפריצה אליו ובגרימת נזק לציוד בתוכו לפני שנה) על מנת לשבש את פעולת צה"ל. רקע נרחב יותר אפשר למצוא בכתבה באתר הימין הקיצוני "הקול היהודי". הנה כמה מעיקרי הדברים:

"אפשר לנסות להתעלם מהאנרכיה שקיימת בארץ", משיב הס. "מההתבוללות הגדולה של יהודים וגויים, מהפינויים הרבים, מההפקרות בקרב הערבים והבדואים ובערים המעורבות, ולנסות לפתח איזו אשליה שלפחות אני אשאר השפוי היחיד. אבל לפי דעתנו ההתמודדות הנכונה עם האנרכיה שיש, היא בכך שיקומו יהודים ויגידו בקול את מה שכולם חושבים בשקט".

"ברור שבטווח הרחוק", מוסיף דוד, "הפתרון הוא בזה שהיהודים יחליטו להתאגד ולדאוג לעצמם, וכך יקום בעזרת ה' שלטון יהודי אמיתי ומתוקן, שמבין שכאן היא ארצו של עם ישראל ושהיהודים לא צריכים לשתף ולדאוג לכאלה שאין כאן מקומם. אני באופן אישי חבר בתנועת "דרך חיים" [תנועה שמקדמת רעיון של מדינת הלכה בראשותו של הרב יצחק גינצבורג, מקיצוני הרבנים של הימין. אבשלום] שהתחילה לעבוד בכיוון הזה".

נניח שמחר יתגייסו חמישים חיילים וינהגו כפי שמציע הפלאייר – מה זה יגרום בפועל בצבא?

"אם התודעה של החיילים תהיה מתוקנת – יהיו הרבה מעשים קטנים שיבהירו למערכת מה לא בא בחשבון", אומר דוד. "כמו שהיום הצבא נמנע מלפעול בתקיפות נגד ערבים בגלל קולות בעייתיים מתוך המערכת – העסק בהחלט יכול להתהפך: השטח יאמר את דברו, והמפקדים יאלצו לומר לדרג הבכיר "עד כאן! החיילים לא מסכימים לפעול נגד אחיהם, וגם לא מסכימים למות בעד "טוהר הנשק" שלכם". ממילא כל האוירה תשתנה, והאויב יוכה כראוי לו".

בין השורות ומבעד לרטוריקה ה"יהודית" (כלומר גזענית) הדוחה – מדובר בקבוצה [ככל הנראה קיקיונית למדי] מורדת דה-פקטו, במוצהר ובריש גלי. מבעד לרטוריקה האנטי-ערבית, מתבלטת שאיפתה לכפות את עמדותיה על יהודים אחרים ועל השלטון הנבחר של מדינת ישראל.

האם מישהו יאכוף את החוק על המורדים האלה? כנראה שלא. בחשיבה אחראית, צריך להגיד כמה דברים:

א. האנשים האלה נמצאים, מן הסתם, במעקב של המחלקה היהודית בשב"כ. כנראה שהם לא יגוייסו לצה"ל, ובמידה והם יפתחו כושר ארגון שיאפשר להם יכולת לעשות משהו מזיק באמת – רשויות האכיפה ידעו לבלום את פעולתם. עד אז – יכול להיות ערך בכך שמאפשרים להם לפעול כל עוד שומרים אותם תחת מעקב מתאים. בחינת המצטרפים אליהם והאוהדים אותם יכולה להיות שימושית למדי בפעולת מעקב אחרי גורמים רדיקליים דומים ומסוכנים יותר.

ב. מי שמעוניין לעשות נזק באמת, לא מפרסם את זה בגלוי כמו אידיוט, אלא מתארגן במחתרת. הסכנה לא מגיעה מקבוצות כאלה, אלא ממי שפועל ומתארגן בשקט, ולכן עלול לחמוק "מתחת לרדאר" של רשויות החוק.

ג. האנשים האלה הם פרותיה של מערכת חינוך תוססת שבראשה עומדים מספר רבנים ממרידים ששמותיהם ידועים. חופש הפעולה והמימון הממלכתי שניתנים להם הם חמורים בהרבה מאשר המעשים של תלמידיהם. כדי להפסיק את זה, צריך לייבש את הביצה, ולא רק להלחם בייתושים.

ג. לאכיפת חוק נגד גורמים רדיקליים מורדים יש אלמנט של הרתעה כלפי אוהדים פוטנציאליים, במיוחד כאשר היא מלווה בעונשים בפועל (הדחה ממשרות ציבוריות, מאסר בפועל). את היעדר האכיפה הם נוטים לפרש כחולשה של המערכת הדמוקרטית (וכאהדה שקטה של "העם"), חולשה שמעודדת אותם להקצין עוד יותר את פעולתם. ככל שהם נתקלים בענישה אפקטיבית בשלב מוקדם, כך ניתן לעשות זאת באמצעים חמורים פחות. ככל שניתנת להם ההזדמנות להקצין את מעשיהם ללא תגובה, כך גדל הסיכוי שבסופו של דבר הם יגיעו לפעילות שתדרוש תגובה באמצעים קיצוניים. במילים פשוטות: מי שמעדיף להימנע ממעצרים על עבירות קלות היום, יצטרך לבצע מעצרים בעקבות עבירות חמורות מחר, ומי שימנע ממעצרים בעקבות עבירות חמורות, ייתכן שיידרש לירות כדי לדכא ניסיונות מרד. זה שיעור שמלמדת אותנו ההיסטוריה, וכדמוקרט אני אטען שבמקרים קיצוניים ירי במורדים הוא צעד נכון, ראוי והכרחי על מנת להגן על הדמוקרטיה מפני מי שאינם מכירים בסמכותה ומבקשים לכפות עליה את סמכותם. התנהלות חכמה יכולה לחסוך מאיתנו את ההכרח לירות באנשים, או לכל הפחות לצמצם את מספר האנשים שהדרך לבלום אותם תהיה בירי. אם וכאשר נגיע לסיטואציית הקיצון – ההימנעות מירי תהיה ויתור על הדמוקרטיה.

***

בהמשך לרשומה הקודמת בנוגע לאלימות מינית נגד נשים, הנה עוד שני דברים מעניינים לקרוא:

א. רשומה מאת ציפי פז וולק ב"העוקץ":

לדעתי התמונה מורכבת מכך, אולם בכדי לראות אותה יש להביט גם במשתנים שקשה יותר למדוד, ובכדי לעשות זאת יש להביט על התופעה בראייה היסטורית ולבחון מגמות כלליות. המשתנים החסרים מלווים את הדו"ח מתחילתו ועד סופו אך נגזר עליהם להיבלע בין הררי המספרים המציפים אותם מסביב. בשניהם עוסקת גם בראונמילר בהרחבה: מדד החרדה ומדד הבושה. נדמה, כי בעוד מדד החרדה עולה והוא כנראה אף גבוה מזה המתואר בדו"ח, מדד הבושה דווקא יורד – וגם הוא אינו נלכד ברשת הדו"ח. מדובר בשתי מגמות הפוכות שהחיבור ביניהן יוצר כוח מניע רב עוצמה לשינוי, הגם שאת התוצרים שלו איננו מסוגלים למדוד כרגע ולכמת במספרים.

[…]

החיבור בין מדד החרדה למדד הבושה אינו טריוויאלי. מסתבר שדווקא מול האלימות הגואה, המיוצגת במספרים וכן ברמות חרדה גבוהות, נמצאות נשים רבות יותר אשר מעזות לנפץ את מעטה הנורמליות מעל פני האלימות, ולדווח עליה באמצעים מגוונים אשר לא תמיד קל לאתר במחקרים. אחד ההסברים האפשריים לחיבור זה הוא שלכל תופעה מושתקת ישנה נקודת רתיחה. הדברים יכולים להתחמם ואף להתלהט במשך זמן רב, אולם כאשר הם רותחים ונשפכים לא ניתן עוד להתעלם מהם. ריבוי הפגיעות, ריבוי הדוחות והמחקרים, פעולתם האמיצה והמתמשכת של ארגוני הסיוע, שיתוף הפעולה שהושג עם גורמים ממשלתיים – כל אלו הופכים לאט את התופעה מנסתרת לגלויה. בהיותה כזו, נשים מבינות שהן אינן לבד במערכה אלא חלק מרוב דומם אשר את סיפוריו מציגים אחרים, בלי פנים, בלי שמות, בלי כל פרט מזהה. מעדויות אנונימיות במרכזי הסיוע, דרך ציטוטים בשמות בדויים במחקרים וסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, ועד פרוטוקולים מושחרים מדיונים בדלתיים סגורות בבתי המשפט.

אלו אשר אינן מוכנות שידברו בשמן, אשר אינן רוצות שסיפורן הפרטי יישאב לתוך מכונת "התופעה", מספרות בעצמן. מחד, יש להן חלק בהעלאת מדד החרדה אצל נשים נוספות. מאידך, הן הכוח המניע את הגורמים הרלבנטיים לשפר את הטיפול בנשים שבחרו להתלונן ולעודד בכך את אלו שעדיין שותקות, כך שאולי בעוד כמה שנים לא נוכל עוד לומר, כדבריה של רבקה נוימן המצוטטים בכתבה אודות הדו"ח לפיהם "המספרים לא משנים".

הדברים מחזקים את ההבנה שלי שתת-הדיווח הוא בעיה קשה, ושיש צורך לעודד מקסימום דיווח על מנת לקדם את פיתרון הבעיה.

ב. טור "בעילום שם" ב-ynet, המביא את עדותה של קרבן אונס בנוגע לתהליך הטיפול בתלונה על אונס, ועל מקומה של הקרבן בתוכו. אני התרשמתי מכמה דברים: הראשון הוא שכצפוי, המערכת המשפטית עובדת בסטנדרטים המשפטיים (כלומר לגליסטיים ו"יבשים") הנדרשים על מנת להגיע להרשעה במערכת מתוקנת ולא בסטנדרטים חמים ומכילים של ארגוני סיוע לנשים. השני הוא התפישה הלא ברורה לי של הקרבן את עצמה כמי שנושאת "אות קלון" חברתי. השלישי הוא שפסקת הסיום מחדדת את הבעיה המשמעותית במציאות כפי שהיא היא היום:

היום אני מבינה שעבריינים אלימים תמיד היו בסביבת בני האדם. אני מבינה, שכנראה גם תמיד יהיו ושחברה חייבת להגיע אל האמת ולהגן על עצמה. אבל אני רק מקווה שיהיה גורם כלשהו, אולי מתוך הפרקליטות, שיוכל ללוות ולהסביר לקורבן את מכלול התהליכים שהיא עתידה לעבור: החקירות, המשפט, המצב הרגשי ולפעמים גם התקשורתי. חשוב שמערכת המשפט תבין שנאנסת היא לא רק אותה כותרת על הקלסר בתיק המשפט. נאנסת היא אדם, אישיות שחייבת להיות מעורבת בתהליך שישפיע על המשך חייה, אם רק תבחר בכך. עורכי הדין משני הצדדים מנהלים תיקים, אבל הנאנסת חיה באונס עוד שנים. אנא, אפשרו לנו הנפגעות להבין את המתרחש במחול השדים הזה בלי לאנוס אותנו שוב. אולי נצליח גם להשתקם כשאתם מנהלים את חיינו בשם "החברה" ומסמנים עוד וי על קלסר בלוי שיוחזר למגרה.

יש בעיה חמורה שמקורה הוא לא בהליך המשפטי, אלא בהיעדרה של מערכת רווחה בעלת יכולת שתלווה את המתלוננת לאורך ההליך המשפטי. והיעדרה של מערכת רווחה כזו הוא כמובן רק חלק ממצבה החמור של מערכת הרווחה הכללית בישראל, שהיא רק חלק ממצבה החמור של מדינת הרווחה בישראל. ומכאן שגם המקרה הזה מלמד שהכלים שלובים, ושהדרך שתוביל לשיפור בתחום היא אותה הדרך שצריכה להוליך לבנייה מחודשת של מדינת רווחה מתקדמת בישראל.

***

כתבתי כבר לא מעט על על יוון וכלכלתה (כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן, ובצורה סדורה ובהקשר רחב יותר כאן, ומי שרוצה יותר פרטים על הגורמים למשבר, שיקרא אצל גוליית כאן), והרי ארצות אירופה הן מודל החיקוי שלנו, או השד שבאמצעותו מפחידים אותנו –  תלוי אם אנחנו במצע הליכוד של 2009

נתניהו אף הדגיש שהיעדר תחרות חופשית בכלכלה הישראלית הובילה לדשדוש וליצירת פער אל מול מערכות הכלכלה של מדינות אחרות בעולם דוגמת סינגפור, אירלנד וספרד) מזה שני עשורים. מדינות אלה אימצו את רפורמת השוק החופשי לעומת ישראל, שעדיין סירבה להיפרד מעברה הסוציאליסטי

או בתגובת הליכוד לתוכנית הכלכלית של העבודה ב 2012

התוכנית הכלכלית של יחימוביץ' נוסתה בספרד וביוון, וראינו את התוצאות.

אז הנה ד"ש מיוון, באדיבות הדה-מרקר שמתרגם את הניו-יורק טיימס:

הצרות הכלכליות של יוון מיוחסות לעתים קרובות למגזר ציבורי עמוס בעובדים מיותרים, מערכת פנסיה נדיבה ותעשיות לא תחרותיות שנפגעו בגלל עובדים בעלי שכר גבוה מדי עם קביעויות לכל החיים. אולם מה שמתעלמים ממנו לעתים קרובות הוא התפקיד המרכזי של קומץ משפחות עשירות, פוליטיקאים והתקשורת – שברוב המקרים נשלטת על ידי טייקונים – שמרכיבים את מבנה הכוח של יוון.

במדינה שסובלת משנים של צנע ואבטלה של 25%, הציבור היווני הולך ונהיה יותר ויותר עוין כלפי האוליגרכיה, שלדברי מבקרים שולטת על כלכלה אטומה וסגורה שהיא שורשן של רבות מהבעיות במדינה. כמה משפחות חזקות שולטות במגזרים החשובים כמו בנקאות, ספנות ובניה, ויכולות בדרך כלל לסמוך על כך שהפוליטיקאים ידאגו לאינטרסים שלהם, לפעמים באמצעות חקיקת חוקים התואמים את צרכיהם. התוצאה, לדברי אנליסטים, היא היעדר תחרותיות וכלכלה שמאפשרת לטייקונים לנהל קרטלים ולהתעשר באמצעות קפיטליזם של מקורבים.

אני חושש שכל מילה נוספת מיותרת, אך הסקת מסקנות הנובעות מהדמיון לאיזו מדינה אחרת לחופו המזרחי של המזרח התיכון היא צעד נדרש.

***

מדד חנוכה (אחרי הדלקת נר רביעי): נכחתי עד כה בחמישה אירועי הדלקת נרות, ואכלתי 6 סופגניות מהסוג הגדול.