עמדת תצפית עולה (במודע) על מוקש

תהיה שהמתינה בסבלנות עד שיגמר המבצע הצבאי, ואחריו המהומה הפוליטית של גיבוש הרשימות והמפצים הפוליטיים (שהוכיחו בעיקר את דלותם של הכתבים [וגם הפעילים, יש להודות] הפוליטיים, ואת יכולתם של פוליטיקאים להסתיר מהלכים שהם רוצים לשמור בסוד. אם אף אחד לא גילה שפרץ עורק לקדימה, למה לחשוב שמישהו ידע מה שר הבטחון באמת מתכנן לגבי אירן, והאם מתקיים או לא מתקיים מו"מ מדיני?). הנושא הנפיץ: סטטיסטיקה של תקיפות מיניות.

במסגרת הקטגוריה התקשורתית "זה לא חדש, ולכן לא נפרסם את זה אלא אם במקרה מתקרב יום ה…הבינלאומי או היום הבינאלומי למלחמה ב…/מיגור…, התפרסמה הכתבה הזו בהארץ, העוסקת באלימות נגד נשים.

את עיני צד פער מטריד:

המשרד לביטחון פנים הכין לעצמו "מדד אלימות נגד נשים" על סמך נתוני מדווחים הכוללים רצח, שוד ואלימות מינית. לפי נתוני המדד, בין השנים 2003 ל 2011 היו 60 מקרי אלימות מינית לכל 100,000 נשים.

לפי החשבון שלי, מדובר לפי הנתון הזה בסיכוי של 0.06% (כלומר פחות מעשירית האחוז) של אישה לעבור תקיפה מינית (בהנחה שב 60 המקרים מותקפות 60 נשים שונות, ואין אשה שמותקפת יותר מפעם אחת), ואם נניח שהיא חיה כ-80 שנה, הסיכוי המצטבר יגיע לפחות מאחוז אחד (כשכמובן מדובר בנתון ממוצע, והסיכוי הולך ויורד עם עליית הגיל) .

לעומת זאת, בסקר שנערך (לא כתוב ע"י מי) בינואר 2012 בקרב מדגם של 800 נשים עולה שאחת מכל שלוש נשים תתוקף מינית במהלך חיה.  76% מהנשים היהודיות ו 79% מהנשים הערביות דיווחו שהן חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית. בהפגנת מחאה נגד אלימות נגד נשים שבה נכחתי בתל אביב, נקבה אחת הדוברות בנתון לפיו אחת מכל שבע נשים היא קורבן לגילוי עריות.

הפער בין הנתונים, בסדר גודל של מאות אחוזים, דוקר לי בעין. אני מבין שיש בעניין אחד משלושת הדברים הבאים או שילוב של כמה מהם:

א) פער משמעותי בין ההגדרה של אלימות מינית במשרד לביטחון פנים ואצל עורכי הסקר. פער כזה דורש יצרת הגדרה מוסכמת וסבירה לגבי המושגים "אלימות מינית" ו"תקיפה מינית", כדי שניתן יהיה לנהל שיח רציני בנושא. האם מדובר על הפעלת כוח פיזי? האם על כל נגיעה שאינה בהסכמה מפורשת? האם גם אלימות מילולית נספרת כאלימות מינית אם תוכן הדברים הוא מיני? האם ניסיון סר טעם ודוחה לפנות לאשה תוך התייחסות בעלת תוכן מיני היא גסות רוח דוחה או אלימות?

ב) היעדר דיווח מוחלט למשטרה על עבירות של תקיפה מינית. כשגנבו לנו ריהוט ישן מהחניה, התקשרנו למשטרה. באה ניידת, השוטרים הסתכלו, ובזה זה נגמר פחות או יותר. לא חשבנו שיהיה יותר טיפול מזה, אבל התקשרנו למשטרה בכל זאת. דבר דומה קרה גם כשפרצו לחברים לדירה. גם כשנגנב רכב בישראל, מדווחים למשטרה למרות שלא מצפים שהיא תתפוס את הגנב, ולו רק בשביל הביטוח. יכול להיות שנשים באופן גורף נמנעות מדיווח על מקרי אלימות מינית. אם זה המצב, אני מתקשה להבין אותו. שמעתי טענות על התעלמות, ושמעתי טענות על יחס מזלזל, ושמעתי טענות על הטראומה שבצורך להעיד על מה שקרה בנוכחות התוקף. אני עדיין מתקשה להבין כיצד זה מסביר דיווח על פחות מ 2% של המקרים.

גם במקרים של חוסר יכולת משטרתית (וכאן חשוב לזכור את תקן כוח האדם והתקציב הנמוך להחריד של משטרת ישראל), אני לא מבין את ההגיון שבהימנעות מדיווח. הימנעות מדיווח מבטיחה את היעדר הטיפול במקרה, גם אם הסיכוי לטיפול לא משתפר בהרבה במקרה של דיווח. היעדר דיווח מבטיח גם את המשך הפגיעה של אותו אדם בנשים נוספות. אם כל כך הרבה נשים מספרות על הטרדה מינית במהלך נסיעה באוטובוס, אני מניח שהמקור הוא לא שכל נוסע שני באוטובוס הוא מטריד מזדמן, אלא שיש מיעוט קטן של מטרידים סדרתיים. במטרידים האלה צריך לטפל בכלים שונים, אבל אין שום סיכוי שזה יקרה אם לא יהיה דיווח. כהערת אגב – אני מרבה לנסוע בתחבורה ציבורית. לא זכור לי ולו מקרה אחד של אשה שצעקה על מישהו שניסה להטריד אותה, או התלוננה בפני הנהג על מקרה כזה.

לגבי הטראומה, אני חושש שהיא מועצמת גם ע"י השמרנות התרבותית העמוקה בנוגע למין בחברה הישראלית (גם במגזר החילוני-"ליברלי"), וגם ע"י הטון שבו מתייחסים למקרים של תקיפה מינית בשיח הציבורי. אין ספק שלחוות תקיפה מינית/פיזית זו חוויה קשה. אבל אדם שמגיע מעמדה חזקה, אין סיבה שירגיש אשם בעקבות התקיפה (ולכן אין סיבה שתחושות אשמה ימנעו ממנו להגיש תלונה), והטראומה שיחווה תהיה מופחתת, ביחס למי שמתרכז בחווית הקרבן שלו, ובכך מעצים את המימד הטראומטי של המקרה, ואת תחושת חוסר האונים שלו. אני חושד שככל שהיחס החברתי אל נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מתנהל יותר במונחים של "קרבן", כך הוא מעצים את המימד הטראומטי של החוויה (ומכאן גם את החרדה מפניה, ואת הקושי להתמודד עם הליך של הגשת תלונה). אני מקווה שאני מובן, אני חושש שלא. כדי לנסות להסביר, אני אזכיר בדוגמא שנתקלתי בה פעם, שטענה שבבדיקה של בני נוער שפונו מבתיהם או עמדו בפני אפשרות של פינוי (נדמה לי שבדקו ביישובי חבל ימית ובגולן), ככל שפינוי אפשרי הוצג ע"י הסביבה כעניין משברי יותר, כך גברה הטראומה שלהם במקרה של פינוי. אני מאמין שההמנעות מהגשת תלונה מעצימה את תחושת החולשה של הנפגעת, בעוד שדווקא הגשת תלונה והתמודדות עם ההליך של טיפול בתלונה יכולה לחזק את התחושה שלה שהיא אדם חזק ופעיל, ולא נפגע חלש ופסיבי.

ג) משהו בעייתי בנתונים לפיהם אחת מכל שלוש תותקף מינית ואחת משבע תעבור גילוי עריות. נתון כזה, בין אם הוא בעייתי ובין אם הוא אמין, יכול להסביר היטב למה כמעט 80% מהנשים חיות בחרדה. אני מתקשה לקבל את הנתונים האלה. אולי אני חי בבועה. אבל אני מתקשה להאמין שבאחת משבע משפחות האב פוגע מינית בבנותיו. זה לא ציבור הגברים שאני רואה מסביבי. אולי אני עיוור. אם אחת מבין שלוש נשים עוברת טראומה של תקיפה מינית, האם החברה אכן יכולה לתפקד כמו שהיא מתפקדת? האם לא היה צריך לצפות כבר לקריסה של כל המערכות החברתיות המופעלות בעיקר על ידי נשים (מערכות חינוך/מרפאות/רווחה/ניקיון ועוד)? אם הנתון נכון והחברה ממשיכה לתפקד, האם ייתכן שנשים חוות תקיפה מינית בצורה פחות טראומטית ממה שנהוג לתאר? ואם כן, מדוע אחוז המקרים המדווחים נשאר נמוך כל כך?

בשורה התחתונה, אני יודע שאני עולה כאן על מוקש, וסביר שאני עומד להיות מואשם בחוסר הבנה, בחוסר רגישות, וכנראה בשניהם. בעניין הרגישות אני מתקשה לראות איך נצליח לטפל – יש לי נטיה קשה להתרכז בחיפוש אחר האמת ואחר פתרונות מעשיים שישנו לטובה את המציאות, על חשבון ליטוף שלא מקדם פתרונות כאלה. בעניין חוסר ההבנה כדאי לנסות, אם מישהו או מישהי מעוניינים להאיר את עיני בנושא.

***

סיום בנקודה הקשורה בקשר עקיף בלבד אל הנושא: ברכות לאודי ניסן, שלאחר שירות נאמן כרגולטר מטעם המדינה, התמנה ליו"ר חברה העוסקת באחד התחומים עליהם פיקח כרגולטור בשירות המדינה. לכל מי שחשש מניגוד אינטרסים, משרת הציבור הנאמן שלנו ישתכר (ללא חישוב בונוסים) כ-60 אלף ש"ח בחודש, עבור 80% משרה. אם היה נשאר בשירות המדינה ומתקדם לתפקיד הבכיר ביותר (ראש ממשלה), היה משתכר כ-47 אלף ש"ח בלבד, עבור משרה של 24/7. אני מניח שאפשר להסיר כל חשש מליבנו, ולהחליף אותו בודאות.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “עמדת תצפית עולה (במודע) על מוקש

  1. על רצונו של פרץ לעבור לקדימה – הוא חבר ל"התנועה", לא פחות – אפשר היה ללמוד מההגיון הפוליטי שהנחה אותו לפני 20 שנה ב'שמיניה', ואם זה רחוק מדי בזמן, הרי שבינואר 2011, ימים ספורים לפני שברק הקדים אותו מסיבות הגיוניות שלא כאן המקום לפרטן, התכוון פרץ מסיבות הגיוניות הפוכות להצטרף לקדימה. סליחה שאינני מעיר על הנושא המרכזי כאן – אלימות נגד נשים (רק אומר שיש לי הרגשה שחל עליו אותו מכניזם המאפיין את הדיון בעוני בכלל ובעוני במגזרים הידועים בפרט, מכניזם אותו חשף דן שיפטן בספרו המונומנטלי 'פלסטינים בישראל') – אבל מה לעשות, אתה התחלת. ובתור אדם שקרא כאן לתמיכה בפרץ, אולי אתה תסביר לי מה היה ההגיון שעמד בתמיכה בו, וכיצד אתה מפרש את הליכתו ל"התנועה". בעיקר מעניין אותי לדעת האם תמכת בפרץ מסיבות סטנדרטיות (השפם, ההסתדרות, שדרות, הרטוריקה) או שגם לך יש חלק בתיזות המהוללות של הידוע בציבור בתואר הנשגב 'המחנה הסוציאלדמוקרטי', שאת התמיכה בפרץ הסביר במונחים על-סטנדרטיים אותם אפשר לכנס בספר של מאמרים בעיתונות הפופולרית שאמנם קצת חוזרים על עצמם, ובכל זאת, נהגו על ידי אנשים רציניים ביותר. כבר 30 שעות שאני ממתין בציפייה דרוכה לשמוע הסבר למהלך של פרץ. מפי האנשים הסטנדרטיים ההסבר צפוי: 'תחזיר לי את הקול שנתתי לך' הפגיע בפרץ דני זמיר. אחרים אמרו שפרץ לא שונה ממצנע, רמון, ציפי ואופורטוניסטים אחרים. זהו כמובן הסבר סתמי למרות שהוא בוודאי לא-לא-נכון (הוא סתמי כי הוא לא יודע להסביר את המטרות המנוגדות של אופורטוניסט א מול זה של אופורטוניסט ב). אבל אני כאמור ממתין בציפייה להסבר של העל-סטנדרטים, אלו שמעצם היומרה שלהם ('המחנה הסוציאלדמוקרטי') לא רק אמרו מי הם, אלא אמרו על אחרים (עלי למשל) מה הם לא (סוציאלדמוקרטים). הואיל ופרץ היה בריח תיכון בתיזה שלהם, ראוי לשמוע הסבר מלומד על המהלך הזה. כי תולדות הסוציאלדמוקרטיה הן בין השאר תולדות הפער בין פשוטי העם לבין יודעי ח"ן. אם יש לך משהו לתת לי להאיר את עיני אבשלום, אודה!!!

    • לא יודע לפרש ולא יודע להסביר. אני תמכתי בו כי להבנתי בינו ובין שלי, היה לו פוטנציאל להביא הישג אלקטורלי טוב יותר (כלומר, יותר על חשבון הימין ופחות על המאזן הפנימי של מה שמשמאל לנתניהו-ליברמן-לפיד) עבור הדגל הסוציאל-דמוקרטי. אני מכיר בצורה שטחית גם את התיזות על היותו של פרץ זרועו הארוכה של פרס בחיסול הסוציאל-דמוקרטיה בישראל, וגם את התיזות על הפנמתה של שלי את כללי המשחק הניאו-ליברלים. עד עכשיו, לא הצלחתי באמת להגיע להכרעה בין שתיהן, פרט להנחה שכנראה שהמתח לא נובע רק ממאבקי אגו. בכל מקרה, אני מנסה להימנע גם משיח חד-צדדי שמניח שפרצופו של מחנה הרעים נחשף פתאום אל מול הטוהר של המחנה השני. התייחסתי אל שניהם בחשדנות זהירה, וסביר להניח שאמשיך להתייחס בחשדנות זהירה (תוך תמיכה פעילה ולא מחוייבת למי שיראה בכל רגע נתון כאופציה הגרועה פחות) לכל מנהיג שפועל בשם הסוציאל דמוקרטיה, לפחות עד שלא יגיע לעמדה הזו מישהו שאני מכיר מספיק מקרוב ומספיק זמן כדי לחשוב אחרת. לא שלי ולא עמיר התקרבו לעמדה הזו מבחינתי.

  2. אהבתי את משפט הפתיחה שאם לא שיערנו את 'עריקתו' של פרץ שלשום, איך נדע היום מה מתכנן ביבי לאיראן. חבל שבהמשך המאמר, קבעת ששני נתונים שקראת הם אמת צרופה וידועה. יתר על כן, מאחר ויש הפרשים משמעותיים בין הנתונים, הרי שהאשם הוא בנתונים גופם, או יותר נכון גופן. כי הן אמורות לדווח כי זה רק יחזק אותן. איזו תמימות.
    אני מניחה שנושא המחקרים האלה, אכן הביא לתוצאות שציטטת. אני גם יודעת, כפי שכולנו יודעים, שקיימים אלפי מחקרים אחרים ובהן תוצאות אחרות. מאחר וזו לא עבודת מחקר כאן, אסתמך על הויקיפדיה, הקובעת כי אחת לכל עשר נשים חווה אלימות במשפחה. זה לא כולל אלימות כלכלית, מילולית או הטרדה מינית שכל אשה חווה במהלך חייה שלא במסגרת המשפחתית. הלשכה לסטטיסטיקה שלנו, מדווחת כי באיטליה 5% מהנשים חוו אונס וכי בצרפת הליברלית רק אחוז אחד. האם אפשר להסיק שזה פחות חמור? האם בכלל ניתן להסיק שנשות ישראל הן יותר מועצמות כי רבות יותר מדווחות על אלימות במשפחה.
    אתה מניח, כי "היה צריך לצפות כבר לקריסה של כל המערכות החברתיות המופעלות בעיקר על ידי נשים (מערכות חינוך/מרפאות/רווחה/ניקיון ועוד)". הנחה מוטעית מיסודה. אכן הן מופעלות ע"י נשים בעיקר, אבל הן מנוהלות ומונהגות ע"י גברים משחר ההיסטוריה. לדוגמא: האישה החרדית שיוצאת לעבוד ואחראית עיקרית לפרנסת המשפחה, לגידול הילדים וחינוכם (ואוי לה אם לא תחנכם ברוח ישראל סבא) ושולחת את בעלה ליהרג באוהלה של תורה – האם אתה מאמין שהיא תתלונן על קיפוח או חו"ח על אלימות כלפיה? וודאי שלא. גם כשתביא את אחד מצאצאיה המוכים לטיפול בבית החולים היא לא תאמר מילה וחצי מילה על התנהלות בלתי נאותה כלפיה.
    איני רוצה להרחיב כאן עוד. אני חוששת שתצטרך לחקור יותר את הנושא, לפי שתגיע להצהרות כמו "דווקא הגשת תלונה והתמודדות עם ההליך של טיפול בתלונה יכולה לחזק את התחושה שלה שהיא אדם חזק ופעיל, ולא נפגע חלש ופסיב" או "ייתכן שנשים חוות תקיפה מינית בצורה פחות טראומטית ממה שנהוג לתאר".

    • בסדר. אני מקבל חלק מהדברים. אני עדיין מחזיק בתפישה שככלל, אתוס של קרבן מנציח את הבעיה היוצרת אותו יותר מאשר תורם לקידום פתרונה (ואני יכול לחשוב על כמה דוגמאות לשיח של קרבנות מתחומים אחרים), ועדיין מחפש הסבר משכנע מבחינתי לתופעה כל כך גורפת של היעדר דיווח לגורמי אכיפה.

  3. פינגבק: על סדר היום: התראת מרד, קצת המשך מהרשומה הקודמת, וד"ש מכלכלת יוון | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s