טוב, אז מה לקראת הפריימריז בעבודה?

שני אנשים, אחד מהם אני מכיר אישית ואחד לא, התעניינו לגבי ההמלצות שלי לפריימריז במפלגת העבודה. מכיוון שכנראה ישנם אנשים שמעריכים את דעותי, אכתוב פה איזו רשימה.

לפני הרשימה, מספר נקודות:

א. הרשימה הזו היא אישית לחלוטין ולא מייצגת אף גוף שאני חבר בו.

ב. העיקרון המארגן שלי הוא מקסימום כוח סוציאל-דמוקרטי בכנסת הבאה. ברמה האישית, אני לא מחפש אנשים נחמדים אלא אנשים שיקדמו את הדברים שאני רוצה. להיות נחמד ברמה האישית זו נקודת זכות, אבל את החברים שלי אני מוצא במקומות אחרים.

ג. בהתאם לסעיף הקודם, אני משתדל להיות מחוייב לרעיון ולא למחנה מסויים בתוך המפלגה. המחנות מתגבשים גם סביב קרבה רעיונית, אבל גם (ואולי יותר) סביב יחסי גומלין של תמיכה וסיוע. אני יוצא מנקודות ההנחה שהתעלמות מכך והנחה שכל הסוציאל-דמוקרטים הטובים נמצאים במחנה אחד או שלא נמצאים במחנה אחר היא שגויה.

ד. עקב התהליכים שעברו על המפלגה בשנים האחרונות, נוצר מצב מעניין שבו יש שמונה ח"כים מכהנים (ומתוכם יחימוביץ לא צריכה להתמודד), וצפי ל 20-24 מנדטים, כלומר שיש בסביבות 12-15 מקומות ריאליים שעליהם מתמודדים בערך 80 מתמודדים "חדשים". חייבים להודות שאף אחד לא מכיר את כולם, ורבים מהם נראים טובים וראויים. מצד שני, מעטים מהם יכולים להציג "הוכחות" למחוייבות לערכים בהם הם מתגאים. בטוח שרבים וטובים לא יבחרו במקום ריאלי לקראת הבחירות הקרובות. חייבים להודות שאין מנוס מהמצב בו חלק מהאנשים שנבחר יאכזב אותנו בכנסת הקרובה.

ה. כל בוחר מצביע עבור 8-12 מתמודדים.

ו. את הרשימה מאזנים כלל בוחרי המפלגה, וכללי הבטחת הייצוג. אני יוצא מנקודת הנחה שכל בוחר צריך להתרכז במי שהוא תומך בו, ולהמעיט בחישובי איזון של הרשימה הסופית לכנסת. אני יכול למשל לתת ייצוג יתר לפעילים צעירים ופחות מוכרים, בהנחה שיהיו מי שיתנו להם ייצוג חסר ויבחרו בוותיקים וכוכבים. להבנתי חוסר האיזון ראוי להיות שיקול של כל מצביע – התמקדות במה שהוא רוצה לקדם.

ז. גילוי נאות – אני מעורב בקמפיין של הראשונה בין המומלצים שלי – אסתי קירמאייר.

***

רביעיה ראשונה – אנשים שאני רוצה לראות בכנסת, לפי סדר העדיפויות:

1) אסתי קירמאייר – חברת חוג יסו"ד, יו"ר מחוז ירושלים של המפלגה. נציגת המפלגה בועדות עירוניות בירושלים, פעילה בשכונת קריית יובל ועוד. שילמה כנראה "מחיר" פוליטי ניכר מול עופר עיני כשבחרה להתנגד בגלוי למינוי של אדם שהורשע במרמה והפרת אמונים ליו"ר ההסתדרות במרחב ירושלים. לא מזוהה מחנאית.

אבל הסיבה העיקרית היא זו: המבחן הקשה ביותר בבחירת המועמד היא הנסיון להבחין האם הוא אכן מחוייב לערכים שאותם הוא מתיימר לקדם. תנועת העבודה מתבססת על ערכים של סולדריות ושוויון ערך האדם. אסתי מגשימה אותם בצורה הכי מחייבת שאני מכיר – היא חברה בקבוצת חורש – קבוצה שיתופית בירושלים. דרך אגב, בסיטואציה לא מאוד מופרכת, יתכן שבכנסת הקרובה לא יכהן חבר/ת קיבוץ, ואסתי תהיה הנציגה היחידה של דרך חיים שיתופית.

2) עמיר פרץ – כולם התאכזבו ממנו כשבחר להיות שר ביטחון, ועוד יותר מהתפקוד שלו. בשבועות האחרונים הוא דווקא זוכה לעדנה ולהכרה שהוא לא היה שר ביטחון גרוע כל-כך, ואולי אפילו היה שר טוב עם ערך מוסף. ראוי להזכיר שהבעיות בתפקוד צה"ל שנחשפו בשנת 2006 בלבנון היו בעיות-עומק שמקורן הרבה לפני תקופתו של פרץ. יותר חשוב להזכיר, שפרץ היה מטרה למסע השמצה והגחכה גורף מצד העיתונות המסחרית, מהרגע שנכנס לממשלה. העובדה שכל עיתונות ההון סימנה אותו כמטרה ל"חיסול" ציבורי-פוליטי היא נקודה חיובית בעיני. הכי חשוב מבחינתי: בבחירות בהן הוביל פרץ את מפלגת העבודה הוא הוכיח בפועל את היכולת להביא 6-8 מנדטים ממקומות שבהם לא הצביעו למפלגת העבודה בעבר – כלומר קולות שמגיעים מחוץ ל"גוש". היכולת להעביר קולות כאלה שוב אל מפלגת העבודה ולשנות את מאזן הגושים היא קריטית. בהתחשב בצורך הזה ובסיטואציה הספציפית של פרץ בציבוריות הישראלית עכשיו – יש חשיבות גדולה שפרץ יתברג במקום גבוה ככל הניתן במפלגה, ולבלוט בקמפיין שלה לקראת הבחירות לכנסת. את המתחים בינו לבין יחימוביץ', שלטעמי לא מוסיפים נקודות זכות לאף אחד מהצדדים, הם יצטרכו לפתור אחרי הפריימריז.

3. מיכל בירן – הייתה עוזרת פרלמנטרית של שלי יחימוביץ'. נבחרה לראשות המשמרת הצעירה של המפלגה והפכה אותה לגוף רעיוני ופעיל. כביקורת, טוענים נגדה שהיא מחוייבת מדי ליחימוביץ'. כשאסתי המליצה להצביע עבור מיכל, הסתיימו הספקות מבחינתי.

4. ערן חרמוני – צמח מתוך המפלגה, מנוער העבודה לראשות סניף ולראשות המשמרת הצעירה. הוביל למעורבות בתחום החברתי-כלכלי, והיה פעיל גם במחאת הקיץ של 2011 (בין השאר ייצג כעו"ד עצורים בהפגנות). מהתרשמות אישית בשיחות איתו – עושה רושם שהוא לא מסתפק בשאלות כלליות, אלא בקיא בפרטי הנושאים שהוא מעוניין לקדם.

הרביעיה השניה – אנשים שאשמח שיהיו בכנסת:

5. יוסי יונה – פרופסור לפילוסופיה של החינוך. חבר הנהלה של מרכז אדווה ועמית מחקר במכון ון-ליר. בשנת 2011 היה חבר ביחד עם פרופ' אביה ספיבק בראשות צוות המומחים שייעץ למחאת האוהלים. אני מקבל את הרושם שמבחינה רעיונית הוא במקום הנכון. נקודות שיכולות להחשב לחובתו לדעתי הוא עברו המשמעותי בקשת הדמוקרטית המזרחית וביוזמת ז'נבה – שתי התארגנויות שאני לא ממש מעריך.

6. דני עטר – במשך 17 השנים האחרונות מכהן כראש המועצה האזורית גלבוע. זו מועצה אזורית מעורבת (יהודית-ערבית) שמציגה עד כמה שאני מצליח להתרשם מודל מצליח של קיום משותף, שמתבסס על השקעה גדולה ביישובים הערבים, השוואת תנאיהם ליישובים היהודיים, וייצוג מתאים במועצה. כמו כן יזם את בניין הקטע הראשון של גדר ההפרדה (שבשטח המועצה נבנתה לאורך הקו הירוק), ויזם פרוייקט של שיתוף פעולה תעסוקתי ותיירותי בין המועצה ובין העיר ג'נין השכנה. חלק מתושבי המועצה שאני מכיר לא אוהבים אותו, ואומרים שיש לו העדפה לפרוייקטים גדולים ובולטים על פני השקעה בחינוך-ותרבות. אני מתרשם שהוא איש עשיה מנוסה ובקיא במערכת היחסים שבין הממשלה והשלטון המקומי.

7. חילי טרופר – איש חינוך עם עבר צבאי. חובש כיפה שחי בקהילה דתית חילונית. עבד במשך חמש שנים בעמותת "אחרי" שמצליחה להוציא לשנת שירות נוער מקבוצות אוכלוסיה שלא מרבות להגיע לשם. ניהל את תיכון ברנקו-וייס ברמלה, וטוענים שבהצלחה מרשימה. הכי חשוב מבחינתי: ממקימי וראשי עמותת "במעגלי צדק", שמוכרת בעיקר מ"התו החברתי" שמסמן עסקים המקפידים על זכויות עובדים ונגישות לאנשים עם מוגבלויות, ופועלת נגד העסקה קבלנית. זו הפעילות החברתית-כלכלית הבולטת ביותר שאני מכיר בציבור הציוני-דתי.

8. גלעד קריב – בשנים האחרונות הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל. קורא להניף את הדגל החברתי-כלכלי ואת דגל השלום במקביל. מתוקף ייצוגו את הרפורמים, צפוי לפעול לשבירת המונופול האורתודוכסי על הממשק בין הדת למדינה – לטעמי זו נקודה חשובה מאוד, גם מבחינת החופש האזרחי בישראל, וגם מבחינת הקשר עם חלקה הארי של יהדות ארה"ב, שרובה המכריע הוא רפורמי/קונסרבטיבי. לחובתו הגדולה נרשם סירובו לצרף את התנועה הרפורמית למאבק לבלימת הפרטת קרקעות המדינה.

הרבעיה השלישית (למעשה זוג ועוד כמה): אנשים שיהיה נחמד מבחינתי אם יהיו בכנסת, אבל אני לא מתחייב:

9. סתיו שפיר – הרצינית מבין חבורת רוטשילד שהובילה את מחאת האוהלים, והיחידה שפנתה לנסות לתרגם אותה לכוח פוליטי ריאלי ולא למסמס אותה לרדיקליות א-פוליטית. חתמה גם על האמנה החברתית של פורום הארגונים לצדק חברתי – מסמך שמגדיר נקודות מעשיות לקידום מדיניות סוציאל-דמוקרטית בישראל. שיקול שמרתיע אותי מלהצביע לה הוא העבודה שכאשה היא תתחרה על ארבעת הבטחות הייצוג הריאליות לנשים, ולכן עלולה לדחוק החוצה את אסתי או מיכל אם תדורג מעליהן.

10. איתן כבל – לא פרלמנטר מרשים, אבל אני מתרשם שאנשים מ"כוח לעובדים" רואים בו את אחד התומכים הבולטים בהם בתוך המערכת הפוליטית, ומבחינתי זו נקודת זכות.

11. המגזר הערבי – זו נקודה מורכבת: מצד אחד זהו אחד הנושאים החשובים ביותר בחברה הישראלית, ועל מנת לקדם את הסוציאל-דמוקרטיה מפלגת העבודה חייבת לבנות קשר אמיתי עם הגורמים במגזר הערבי המעוניינים לשבור את הניכור אל המדינה ולהשתלב בבניית החברה הישראלית כמפעל משותף. כדי שזה יקרה, יש צורך בנציגות בולטת למגזר הערבי ברשימת המפלגה בכנסת. מצד שני, אני לא מרוצה ו/או שמעתי דברים לא טובים על שני המועמדים המוכרים: נדיה חילו ור'אלב מג'אדלה. אני לא בטוח אם יש מישהו מבין המועמדים האחרים מהמגזר שיכול להציב להם אלטרנטיבה משמעותית, ויכול להיות שמדובר בהצבעה אבודה. שניים שתפסו את תשומת ליבי הם פתחי אמארה, שמשמיע מסר בולט של השתלבות המגזר הערבי בחברה, ויוסף עטייה, שהחוג הגאה במפלגה ממליץ עליו, ואומר שהוא ממולץ גם על ידי פורום הארגונים לצדק חברתי ותנועת "דרור ישראל".

12. זהו. אין לי עוד המלצות ספציפיות. אם רוצים רשימת שמות אפשריים: לאה פדידה ושולמית סהלו מגיעות מרקע של פעילות מוניציפלית. לנורית צור יש ניסיון חשוב בועדת הכספים של הכנסת וגם שמעתי עליה דברים טובים ממישהו מ"כוח לעובדים" (לשלושתן כנראה לא אצביע בגלל סדרי עדיפויות בתחרות על הייצוג הנשי). דוד דרומלביץ הוא איש חינוך ולשעבר יו"ר "המחנות העולים", עופר קורנפלד מבין כנראה גם בכלכלה וגם פעיל בתחום היהדות הפלורליסטית. בטוח שיש עוד הרבה טובים. אבל לא חייבים להצביע ליותר משמונה מועמדים.

***

אני מניח בשיום חמישי בלילה או בשישי בצהרים תתפרסם רשימת המפלגה לכנסת. אני לא אתפלא אם הכותרת הזו תיבלע בכותרות על הכרת האו"ם ברשות הפלסטינית. בכל מקרה, הפריימריז הם שלב מעייף שיש לו פוטנציאל לעורר מתחים ויריבויות פנימיים. צריך לזכור שמהרגע שתתפרסם הרשימה לכנסת – לכולם יש משימה אחת משותפת – מקסימום מנדטים למפלגת העבודה בבחירות הכלליות. אני מצפה מכל חבר ומכל מועמד, בין אם יבחר או לא, ובין אם הרשימה תמצא חן בעיניו יותר או פחות, להתגייס בכל הכוח לטובת הקמפיין המפלגתי, ולנהל את הקמפיין לפריימריז בהתאם. ראוי שהמחוייבות הזו תהיה שיקול גם בבחירת המועמדים לפריימריז.

***

אפשר להגיב על הרשימה שלי, ולהאיר את עינינו בפרטי מידע בנוגע למועמד זה או אחר, אבל אני מעדיף שתגובות לרשומה לא יהפכו לזירת תחרות של רשימות והמלצות חלופיות. אני לא חושב ש"עמדת תצפית" היא זירה משפיעה עד כדי כך ששוה לנהל בה תחרות כזו, ואני עסוק ועייף מדי מכל העיסוק בנושא בשביל שתהיה לי אנרגיה לתחרות כזו.

מי יתנני יום חמישי בלילה…

8 מחשבות על “טוב, אז מה לקראת הפריימריז בעבודה?

  1. אני מציע את המדד
    http://hamadad.drishot.co.il/
    שזה ניסיון להתחמק מלהציע רשימה חלופית אבל כלי בדיקה מעניין.
    ובנוסף "הפורום לצדק חברתי"
    החתים 5 מתמודדים שאינם חברי כנסת על האמנה החברתית ועל אמנה הנקראת "שליחי הציבור" שאמורה לחייב אותם לתת דין וחשבון כאשר הם חורגים מכללי האמנה החברתית (ובגלל שהם פוליטיקאים הם כנראה יחרגו, והשאלה שנשארת היא עד כמה, והאם הם גם יחרגו מאמנת "שליחי הציבור" כי הם פוליטיקאים…)

    החמישה שחתמו הם:

    1. יוסף עטיה (שהזכרת למעלה)
    2. עופר קורנפלד (כנ"ל)
    3. מיכל בירן (כנ"ל)
    4. יוסי יונה (כנ"ל)
    5. יונה פריטל (על המקום המשוריין לקיבוצים)

    בכל מקרה – יותר מעניין מהרשימה (רק לא רשימת המלצות) הוא הניסיון לחייב חברי כנסת לרשימת קודים מדידים מסוימת שבגינה הם יכולים לזכות או לאבד את אמון הציבור.

    אהבתי

    • נדמה לי שביקשתי שזו לא תהיה זירה להצעת רשומות חלופיות. מה גם ששמעתי דברים לא טובים מבחינתי על תהליך ההחתמה של האמנה החברתית וההמלצות של "הפורום לצדק חברתי" על רשימת מועמדים. בשביל "לחייב" חברי כנסת למדיניות מסויימת אתה לא צריך להחתים אותם על מסמכים (החתימה היא כלי עזר לא הכרחי) אלא לגבש כוח פוליטי אמיתי שיוכל "להעניש" אותם במקרה שנקטו במדיניות לא רצויה. בלי כוח אפקטיבי כזה, מה יעזרו החתימות?

      אהבתי

      • הפורום לצדק חברתי – כיוון שיש לי עניין בנושא ניסיתי להבין איך ניתן לצרף מועמדים נוספים לחתימה על המסמכים שלהם – מרגע שביקשתי – הם נעלמו ולא מחזירים מיילים. זו כנראה רשימה של בעלי עניין מאוד ספציפיים ולכן, למרות שהמועמדים המומלצים בה ראויים, אני חוששת שהם לא אמינים ושהמניעים שלהם לא גלויים מספיק. לי לפחות. ואחרי שאמרתי את זה – עדיין, יום אחרי הפריימריז כולנו מפלגה אחת.

        אהבתי

  2. עמיר פרץ – כצפוי מאדם רציני כמוך, אבשלום, הבאת טיעונים רציניים ולא בלבלת את המוח לא עם הסוציאלדמוקרטיה שכנראה לא ממש יש בו, ולא עם כיפת ברזל שאת הקרדיט עליה מגיע למי שפיתח אותה בלי קשר לעובדה שההחלטה על הקונספציה המגננתית הנכונה הזו התקבלה ב2004. ובכן, הטיעון המרכזי הוא יכולתו להעביר מנדטים הבאים מחוץ לגוש. זו אכן היתה הבשורה שלו ב2006. אבל כדאי להזכיר עובדה אחת ולהוסיף שאלה אחת בעניין זה. העובדה – אל מול המנדטים שהוא הביא פנימה, יצאו כמה החוצה. השאלה – האם גם היום פרץ מסוגל לחולל את הנס הזה ולהביא מנדטים מחוץ לגוש. להערכתי לחלוטין לא.
    פרץ, כמו כבל, ויש לקוות שהדברים לא יהיו נכונים לקירמאיר זאת על סמך ההערכות המצטברות שמדובר באשה חכמה, מחוייבת ופתוחה, הם חדשות רעות למפלגת העבודה, חדשות רעות מאד לשלי יחימוביץ. אין מובן לתמיכתו של כבל – אדם שכל מה שאני יודע עליו זה שהוא עשה או עושה מילואים בצנחנים, תכונה חשובה אך המאפיינת בערך חצי מהשכנים שלי כאן בעין השופט – בפרץ ובכוח לעובדים חוץ מאשר האינתיפאדה שהוא עשה לברק ומאוחר יותר לעיני. ליסו"ד פתרונים בעניין כבל, אבל בעצם כבר מזמן ויתרתי על האפשרות לשמוע מיסו"ד פתרונים ראויים לשמם בתחום כלשהוא, חוץ מהרטוריקה המופלאה והידועה, שתי רגליים רע – ארבע רגליים טוב. המחזה של אחד מבכירי יסו"ד בועידה האחרונה עומד באמצע האולם וטורח שיראו שהוא מצביע 'נגד' כל מה שעלה שם להצבעה, היא מצד אחד קריקטורה מעציבה לכשעצמה, באשר השמועות אומרות שמדובר בבחור נבון במיוחד, אבל מלבד היותה קריקטורה מעציבה, היא משום יריית פתיחה לבאות. וכאן שוב אני מסכים איתך שהעניין החשוב הוא מקסימום מנדטים לעבודה. אבל זה כמובן יעד ביניים. כי מספר המנדטים יחייב הכרעות שלא ברור לי כלל עם אנשי יסו"ד או האנשים האוחזים באורווליאנה שלהם (שתי רגליים-ארבע רגליים) מסוגלים לה. והנה הפרדוקס שבעוד זמן קצר נאלץ להתמודד עימו: ככל שהעבודה תגרוף יותר מנדטים, כך הסיכוי שלה להיות חלק בקואליציה של שתי-רגליים גדולים יותר! מי יודע, אולי המסקנה הנכונה היא ליישם את התפיסה שעמדה מאחורי אותה קריקטורה נזכרת, ולעשות מאמץ כדי להביא לעבודה מינימום מנדטים, כדי שאפשר יהיה להתנגד לכל מה שממשלת שתי-הרגלים תעשה, מהאופוזיציה. מנקודת המבט הזו, אכן כדאי לתמוך בכבל ובפרץ ובדומיהם, שהרי מה שהם הוכיחו בשנים האחרונות זה את יכולתם להיות אופוזיציה לוחמת.

    אהבתי

    • אודי, אני לא אכנס עכשיו לפרטים, כי אני חושב שההבדל בינינו הוא שאתה החלטת כבר מי מבין המחנות הוא "מחנה הטובים", ומי הוא "מחנה הרעים". אני מכל הוויכוחים האלה בעיקר הבנתי שאני "לא סומך" על שני הצדדים, וחובת ההוכחה מוטלת מבחינתי על שניהם. דרך אגב, אשמח להסבר (לא כאן, במקום אחר) בנוגע למהלך הפתע האחרון של מפרק השעונים. יש לי שני חשדות אפשריים ושונים ממה שהצהיר עליהם, אבל אני לא בטוח מה מהם סביר יותר.

      אהבתי

  3. פינגבק: פריימריז בעבודה 2015 – הרשימה הלא מלאה | עמדת תצפית

  4. חשבתי שיעניין אותך

    דיון על ההבדל בין המקף המחבר בין הציונות לסוציאליזם לבין הפסיק שבין שני שמות התואר הנ'ל.

    שייך לנושא הסיבות להחלשותה של מפלגת העבודה והצעות לגבי עתידה

    https://www.zavitaheret.com/המקף-והפסיק-של-השמאל-הציוני-והמפנה-של?utm_source=spotim&utm_medium=spotim_recirculation&spotim_referrer=recirculation

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s