הבזקים בענן עשן

כמה דברים, לא דווקא סדורים, שיש לי להגיד על אירועי "עמוד ענן" והקשרם הרחב. אין לי שום מקורות פרט למה שמתפרסם בתקשורת ולעיבוד שלו תוך שימוש במה שאני מקווה שהוא "שכל ישר".

א) אנחנו לא יודעים

זה אולי הדבר החשוב ביותר שצריך לזכור. את הדברים החשובים ביותר כרגע אנחנו כאזרחים לא יודעים, ולא נוכל לדעת. לא מה היכולות של שני הצדדים, ולא מה היעדים של שני הצדדים. אנחנו לא יודעים מה מציעים הצדדים זה לזה במגעים העקיפים שהם מקיימים (ומגעים כאלה מתקיימים תמיד, גם בזמן מלחמה), ולכן לא נדע מי הצד הסרבן, והאם היתה אפשרות להפסיק מוקדם יותר. את מה שנוכל לדעת נוכל לדעת בפרספקטיבה של זמן, במחקר מקיף ומעמיק ובמבחן התוצאה. בינתיים, החוויה של החלפת פרשנות צבאית וגיאו-אסטרטגית בשיחת הסלון וברכב היא מהנה למדי, וגם נותנת תחושה של שליטה במצב. אבל מי שמוכן לטיפת ענווה, צריך להודות שהיא לא הרבה יותר מזה – ניסיון כמעט נואש להשיג מעט תחושת שליטה במציאות מטלטלת שיכולתנו להבין אותה באמת או להשפיע עליה מוגבלת מאוד. במידה מסויימת, גם הרשימה הזו היא נסיון כזה.

ב) לא חשוב מי התחיל

"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (קרל פון קלאוזביץ)

חשוב לזכור שמלחמה אינה "ריב" או "קטטה", שבה שני הצדדים מאבדים את הראש ומכים זה את זה, אלא אמצעי, גם אם חריג, להשיג מטרות מדיניות כאשר נראה שהאמצעים האחרים יועילו פחות. "הצלחת" המלחמה לא נמדדת בשדה הקרב, אלא בתוצאותיה המדיניות. מכאן שמלחמה היא פעולה תכליתית שמטרתה להשיג תכלית. אם המטרה היא להשיג תכלית, המשמעות היא שאתה מעדיף להיכנס לעימות בזמן, במקום ובתנאים שבהם אתה צפוי לנצח, ומנסה להמנע מעימות בתנאים שבהם אתה צפוי להפסיד. העימות יכול להמשך שנים רבות, ולנוע בין פרצי אלימות לתקופות של שקט, שבהן מתחזקים לקראת פרץ האלימות הבא. אבל שקט הוא לא בהכרח שלום, ולפעמים דווקא הצד ששואף לשלום לא יכול להרשות תקופה ארוכה מדי של שקט, אם בזמן הזה הצד השני משפר את סיכוייו.

מכל זה יוצא שהשאלה הכירורגית של "מי התחיל?" מאבדת מחשיבותה. האם מדובר במטח על הדרום, או בחיסול שבא לפניו, או בטיל הנ"ט שפגע בג'יפ לפני, או בהתקפה האווירית שלפניו, או במנהרת התופת שלפני, או במטען על הגדר, או בחיסול מארגן פיגועים בגבול סיני או בפיגוע באותו הוא ארגן.

תמיד יותר נוח להצטייר בתור הצד שמגיב ולא בתור הצד שפתח באש ראשון, אבל בסופו של דבר, יש צד שבחר להכנס לעימות בנקודת הזמן הנוכחית, ויש צד שאולי טעה בשיקול הדעת והניח לעצמו להגרר לנקודה שלא התכוון להגיע אליה בנקודת הזמן הנוכחית. אבל התשובה לשאלה מי ירה את היריה הראשונה ב"סבב" אחד מתוך רבים בעימות מתמשך לא יכולה להיות מדד להצדקה או לשלילה מוסרית.

ג) בשביל לאיים במקל, וגם בשביל להכות במקל, צריך להחזיק במקל.

ממשלת ישראל אישרה גיוס של כ 75,000 חיילי מילואים. כמה גויסו בפועל? אנחנו שוב לא יודעים. להערכתי – פחות. אבל כשאתה מתנהל מול "שחקן" שני, אתה מעוניין להשאיר כמה שיותר אפשרויות פעולה זמינות. האם עומד להיות שלב קרקעי? להערכתי, הההחלטה עדיין לא התקבלה סופית. היא תתקבל בהתאם לנסיבות. יכול להיות שאל מול היערכות ישראלית מאיימת לכניסה לרצועה, החמאס יעדיף להימנע מכך ולבחור להתפשר במו"מ על הפסקת האש. יכול להיות שלא, וממשלת ישראל (או הפורום בתוכה שמקבל החלטות כאלה) יחליט לשלוח את כוחות הקרקע של צה"ל אל תוך הרצועה. שתי האפשרויות האלה דורשות כוח מוכן וזמין לפעולה כזו. במובן מסויים, ככל שעוצמת האיום גדלה, כך קטן הסיכוי שיהיה צורך להפעיל אותו בסופו של דבר. הפרסומים על גיוס רחב כל כך של מילואים נקראים בתל-אביב ובעזה, אבל גם בקהיר ובוושינגטון, וגם בביירות. ישראל מאותת על דרכי הפעולה האפשריות שלה, וגם רומזת שהיא לא מתכוונת לחשוף חזיתות אחרות בזמן פעולה בעזה, ולכן מי שיתפתה להצית אותן צפוי לשלם גם הוא מחיר. ישראל לוקחת ליד מקל גדול מאוד, למקרה שתחליט להשתמש בו, ואולי לא פחות מכך, על מנת שלא תצטרך להשתמש בו.

ד) כיפת ברזל.

העובדה שאנחנו עדיין מדברים על האפשרות לשלב קרקעי היא תוצאה ישירה של מערכת כיפת ברזל. מאז תחילת המבצע יירטה המערכת הזו  285 רקטות. הסוללות של כיפת ברזל מוצבות בעמדות שנועדו להגן על הערים הגדולות, מפני הרקטות הגדולות. המרחבים הכפריים חשופים למדי לפגיעת רקטות קאסם "פרימיטיביות" יותר, ובטווחים הקרובים גם פצצות מרגמה. מכיוון שכיפת ברזל היא מערכת "חכמה" (ולא מאוד זולה), היא עושה יירוט סלקטיבי – היא מיירטת רק רקטות שצפויות לפגוע במרכזי ערים, ולא כאלה שבדרך לשטחים פתוחים (אני לא בטוח, אבל אני מתחיל לחשוד שהמערכת מסוגלת לסווג ולוותר גם על יירוטים של רקטות שצפויות לפגוע בשטחים פתוחים גדולים בתוך ערים).

רקטות גראד שנורות בעשרות בימים האחרונים נושאות ראש נפץ של 18 ק"ג כל אחת (נדמה לי שבערך פי 4 או חמש ממטען נפץ ממוצע של מתאבד). מכיוון שארגון ה"התנגדות" שבצד השני לא מרגיש מחוייב לכל התחום היפה הזה של דיני הלחימה, הוא משגר רקטות עם ראש נפץ נ"א (נגד אדם), שראש הנפץ שלהן מכיל גם כדוריות ברזל, כדי להגביר את הפגיעה באנשים. רקטות הפאג'ר5 , שכעשר מהן נורו לכיוון גוש דן נושאות כל אחת 90 ק"ג של חומר נפץ. שלושת ההרוגים הישראלים היחידים עד כה נפגעו בזמן שתקלה טכנית השביתה לחצי שעה את הסוללה שהגנה על קריית מלאכי. דרך אגב, לפי הדיווחים בעיתון, שניים מהם נהרגו בזמן שעמדו במרפסת, וניסו לצלם את כיפת ברזל מיירטת את הרקטה. כאן כדי אולי להביא את דבריו של שר הביטחון אהוד ברק, לפני שנתיים, עוד לפני שכיפת ברזל נכנסה לפעילות מבצעית:

אנחנו יודעים מניסיוננו הבלתי-אמצעי וגם מניתוח האיומים, שברגע שהאזרחים נשמעים להוראות, ברגע שרק משתמשים באמצעי המיגון, כשהאזרחים נמצאים בתוך הבניינים שלהם, בממ"ד, בחדר המדרגות או במקלט, הסיכון לחיי אדם, להבדיל מנזק סביבתי, הוא נמוך מאוד, ואין מקום לחרדה

בכל מקרה, ולמרות דבריו החשובים של ברק, אם 285 הרקטות האלה היו פוגעות במרכזי הערים ולא היו מיורטות באוויר, מראות ההרס וכמויות הנפגעים לא היו מותירים לממשלה שום ברירה אלא לשלוח את צה"ל לפלוש קרקעית לרצועה כמה שיותר מהר, כדי לכבוש את איזורי השיגור. ככל שהוא היה נאלץ לפעול יותר מהר ועם פחות הכנה, כך הוא היה משתמש ביותר כוח אש, ובאמצעים פחות מדוייקים (והשלב הקרקעי חסר ההכנה המתאימה של מלחמת לבנון השניה יכול לשמש כעדות). בתרחיש קיצוני, לא רק שצה"ל היה יוצר בעזה נזק והרג שהיה מגמד את מה שראינו בעופרת יצוקה, סביר להניח שהיינו רואים חלק ניכר מאוכלוסיית עזה עושה את כל מה שהוא יכול בשביל להגיע למקום הבטוח היחיד, כלומר מעבר לגבול עם מצרים. האם ישראל היתה נותנת להם לחזור? כל אחד מוזמן להעריך בעצמו את התשובה שלו.

סוללות כיפת ברזל הן שמאפשרות למדינת ישראל מרחב תימרון ויכולת איפוק יחסית, ובו בזמן מאפשרות לחמאס להציג לעולם את הפלסטינים כצד הסובל ואת ישראל כצד המסוכן.

יש מי שנגעו כבר בנקודה המשמעותית של התזכורת הציבורית לגבי הקרדיט הראוי בנוגע לזמינות המערכת הזו, עבור מי שמערכת התקשורת גרמה לציבור לזלזל בו והרסה את תדמיתו הציבורית מתוך מניעים לא ענייניים. לטעמי זו נקודה חשובה, אבל יש נקודה חשובה ממנה:

כיפת ברזל היא מערכת חכמה מאוד (לפי הפרסומים, לאחר תיקון תקלות ושדרוג בתוכנת ההפעלה, היא כבר מספיק אמינה בשביל לשגר טיל אחד ליירוט כל רקטה, ולא שניים כפי שנעשה בעבר לייתר ביטחון), שמתבססת על אנשים חכמים שמפעילים אותה, ועל מהנדסים חכמים מאוד שפיתחו אותה. כיפת ברזל היא התרגום של היתרון האנושי הישראלי למונחים של שדה קרב מודרני. מדיניות ההזנחה החברתית והחינוכית המכוונת וארוכת השנים, שמביאה למשבר ידוע מראש בהוראת המדעים (לצד טיפוח חינוך אנטי-מדעי), עלולה להביא אותנו בטווח של עשרות שנים בודדות לשחיקת היתרון הזה.

זו הסכנה האסטרטגית האמיתית לקיומה של ישראל, ובטווח הארוך היא מסוכנת יותר מהרקטות תוצרת אירן שנורות עכשיו מעזה. ועל הסכנה הזו חתום גורם עיקרי אחד – הימין הישראלי (וימין, לאנשים חושבים, זה לא רק ולא בעיקר זה שיושב באלון מורה, אלא גם ובעיקר זה שיושב במשרד ראש הממשלה, ובראש של מי שממן אותו, ועוד כמה מאותה החבורה והסביבה הרעיונית, אפילו אם הם כל הזמן צועקים למען שלום, ואפילו מתנגדים לתקיפה בעזה).

ה) תושבי עזה הם קרבנות החמאס.

שימו לב לשני חלקי המשפט. א) תושבי עזה הם קרבנות. ב) הם קרבנות החמאס הרבה יותר מאשר הם קרבנותיה של ישראל. הם קרבנות של ארגון שבוחר לנהל את ה"התנגדות" שלו לא באמצעות פיתוח ורווחה, ולא באמצעות חופש דיבור או זכויות אזרח, אלא באמצעות הצבת אגד ארטילריית-רקטות תוצרת אירן (וכבר לא מדובר ברקטות תוצרת בית, אם כי מאמצי סיכול ההברחות מצד ישראל דוחף את החמאס לנסות לייצר גם רקטות ארוכות טווח), בבורות שיגור שמכוונים מראש אל ריכוזי אוכלוסיה ישראלים. האם החמאס הוא איום קיומי לישראל? כשלעצמו – לא, וכנראה שגם לא יהיה כזה בעתיד הנראה לעין. על מה החמאס כן מאיים? ראשית, היכולות הרקטיות שלו והיכולת שנגזרת מהן "להצית את הגזרה" בכל עת שיראה לנכון מאיימות על כל ניסיון להגיע לפשרה מדינית שלא תהיה לרוחו. שנית, וכנראה הכי חשוב מבחינתנו, מצב העימות המתמיד שהוא גוזר על ישראל, על התוצאות הנלוות לכך ביחס לחייהם של תושבי עזה, מבטיח את שליטתו ההדוקה האוכלוסיה הפלסטינית. החמאס (וארגונים אחרים), קובעים בפעולתם את המגבלות על מעבר סחורות ואנשים מעזה ואליה. למי שזוכר, לחמאס, שזועק כנגד ה"מצור" על עזה היה הרגל משונה לתקוף את מעברי הגבול דווקא בתקופות שנפתחו למעבר. כיום הוא ממן את עצמו ומהדק את שליטתו בחברה העזתית באמצעות שליטתו על מנהרות ההברחה ברפיח. כל הסיטואציה הזו מאפשרת לו להשליט את שלטון הטרור שלו קודם כל כלפי פנים, על האוכלוסיה העזתית. הסכסוך עם ישראל הוא במידה רבה הנשק הכי אפקטיבי שלו במלחמה העיקרית שאותה מנהל כל ארגון טרור – השלטת עצמו בכוח על החברה בשמה הוא מתיימר לפעול, ועיצובה בדמותו.

ייתכן (וסביר ברמה גדולה של וודאות) שיש בתוך החמאס גורמים וזרמים שונים, שחלוקים בדעתם לגבי הגישה הטקטית, ואולי אפילו האסטרטגית לגבי ישראל (למשל, האם ניתן לדבר על פשרה, ולו זמנית, בגבולות 67). אני לא בטוח אם נמצא שם גורמים שחלוקים בדעתם לגבי השאלה המהותית – האופי שהם רוצים להשליט על החברה בעזה.

ו) האם ב"הארץ" קוראים את "הארץ"?

זהו דף הדיווחים השוטפים של אתר הארץ. בשעה 15:29 נכתב שם שמספר ההרוגים בעזה עלה ל-55, ולפי משרד הבריאות של החמאס החמאס, 25 מהם היו אזרחים. בשעה 15:40 הפציץ חיל האוויר, עקב החטאה או טעות בזיהוי, בית שבו נהרגו 12 אזרחים. מקרה נקודתי זה שינה באופן משמעותי את המאזן. בשעה 18:33 נכתב שלפי הפלסטינים נהרגו בעזה מתחילת המבצע 70 אנשים. לפי הדיווח המוקדם של החמאס, נראה שלפחות 30 מהם היו לא-אזרחים (כלומר לוחמים). בשעה 17:32 פירסם אבי יששכרוף את הכתבה הבאה, בה כתוב:

אחת האינדיקציות לכך שהמבצע ברצועה מתחיל להסתבך, היא העלייה המתמדת במספר הנפגעים בקרב האזרחים הפלסטינים. בכל יום מתרבים הדיווחים ברצועה על פגיעה בילדים, נשים וזקנים, בעוד הפגיעה בפעילי הטרור של חמאס או של ארגונים אחרים מצומצמת יחסית.

במצב שבו הלוחמים הפלסטינים הם כמחצית מההרוגים בעזה, מה משמעות ההגדרה "מצומצמת יחסית"? שהכמות נמוכה, או שהציפיה היא ליחס לוחמים-אזרחים גבוה יותר?

ז) מחשבה ושיח של אחריות

נפוליאון אמר: "כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הגנרל".כל דובר שמעוניין לחוות דעה ולקבל התייחסות רצינית, נדרש לטעמי לאחריות. כל פרשן חובב מציב את עצמו בכסא ראש הממשלה. למה הכוונה? מחשבה אחראית מסתכלת על היער ולא רק על העצים, על התוצאות ולא רק על הכוונות, על החלופות ולא רק על הנוכחי. מי שמעוניין לבקר את מדיניות ישראל הנוכחית, מתבקש להציג חלופות רלוונטיות למצב הנוכחי. להציג לא רק את מחיר המהלך שננקט, אלא גם את מחיר אי-נקיטתו ואת מחיר החלופה שהוא מציע. להתייחס גם למי שעומד מולנו במציאות, ולא רק למי שיכול היה או שהיינו רוצים שיעמוד מולנו. התנגדות למדיניות קונקרטית מתוך טעמים כלליים, ללא הצגת חלופות קונקרטיות שמציעות תוצאות עדיפות, יכולה להיות תרגיל טוב במירוק מצפון ובהומניזם לגובה, אבל לא יכולה להחשב לביקורת רצינית, ולכן אינה צריכה לצפות להתייחסות רצינית. מי שמעוניין לתקן את המציאות, יאלץ לטבול את ידו במדמנת המציאות. ידיים נקיות מעידות על היעדר פגמים, אבל גם על היעדר עשיה, והיעדר רלוונטיות. המציאות, אם תתוקן אי-פעם, תתוקן בידיהם הפצועות והמיובלות של מי שהעזו לטעות.

ח) בינתיים לא. אני נשאר בעמדת התצפית הנוכחית.

ט) תעלומה שמחכה להצעות פיתרון, באדיבות טכנולוגיות המידע הנפלאות הטמונות באינטנרט (לחצו על התמונות להגדלה).

הבלאגן בגבול עזה גרם לי להעיף מבט באזור, ומשהו שם נראה לי מוזר. התמונה הבאה היא צילום מחודש יולי 2010 של אזור רפיח:

בצד ימין למטה רואים חלק מרפיח הפלסטינית. הקו הצהוב שחוצה את התמונה באלכסון הוא הגבול עם מצרים, ומשמאלו רואים את החלק הצפוף יחסית (הוא מאוד לא צפוף ביחס לרפיח הפלסטינית) של רפיח המצרית. שימו לב לפינה העליונה שלה, שכוללת בערך חצי משטח הבנוי הזה.

במבט מקרוב נראה שכל החלק הזה הרוס, ונותרו ממנו רק ערימות של שברי בטון. להשוואה, כך נראות חורבות ההתנחלות גני טל, שפונתה ונהרסה בקיץ 2005:

ועכשיו, נשארתי עם התעלומה: מי ומתי החריב באופן שיטתי בערך חצי מרפיח המצרית? האם המצרים עשו את זה באחת הפעמים שבהם הם פעלו נגד מנהרות ההברחה? איך לא שמענו על זה?

אם מישהו יכול להסביר את העניין, אשמח.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “הבזקים בענן עשן

  1. אני ממש שמח ששאלת כי אין שמץ של מושג אבל נראה לי שאני יכול להסביר.
    לרפיח, או פיתחת רפיח יותר נכון יש חשיבות אסטרטגית.
    תקרא את הספרים של יגאל אלון הוא חכם וחסר יכולת שיכנוע לחלוטין.
    הוא היה מפקד במלחמת העצמאות וממש רצה שנתפוס את פתחת רפיח.
    לא כי הוא רצה להילחם אלא כי מבחינה טופוגרפית זה מאפשר שליטה מוחלטת ביכולת לכבוש את ארץ-ישראל. הוא למד את כל המלחמות שהיו באזור והוא ידע על מה הוא מדבר.
    לכן הוא נמנע בהצבעה להסכם קמפ-דייויד עם מצרים. לא כי הוא לא רצה שלום אלא כי הוא ביקר מאוד סעיפים שונים במסמך.
    לא יכול להיות שהוא מתנגד לשלום כי הוא היה ממובילי הסכם הביניים שרבין חתם עם מצרים ב-1975. שכלל נסיגה רצינית מרוב סיני ופתח פתח להידברות.
    גם יישובי "עוטף עזה" נקראים כך לא כי הם במיקרה עושים את זה. עם תסתכל על המפה היישובים האלה בנוסף חבל ימית "עוטפים" את עזה.
    ובצדק כי אנחנו מותקפים וחייבים לחשוב על תכנית התיישבות טובה. ההתיישבות הייתה מראשית התנועה הציונית הכח המניע. זה והכסף של יהדות העולם שרוכז בקרן מיוחדת למטרות ציוניות מוגדרות – הקרן הקיימת לישראל.
    נשמע הגיוני חכם וצודק?

  2. פינגבק: הבט סביב: המלחמה הקרה במזרח התיכון רבתי | עמדת תצפית

  3. פינגבק: הבט סביב – במעלה צוק איתן | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s