אחרי הסערה ולפני הסערה

בעוד כמה ימים, כשהחשמל יחזור ויסיימו לשאוב את המים מכל מנהרות הרכבת והכביש, אזרחי ארצות הברית יגשו לקלפיות לבחור נשיא חדש או ממשיך, ובכללם גם האזרחים היהודים. שאלת קיומם ותודעתם של יהודי ארה"ב (ובכלל יהודי הדמוקרטיות המערביות) מסקרנת אותי בעיקר מתוך המפגש עם קבוצות מתוכם במסגרת פעילות ההדרכה שעשיתי בחצר כנרת, ומתוך העיסוק בעולם הרעיוני הציוני, על רעיון "שלילת הגלות" שבו. שתי התייחסויות ושיר. מבחינת העדפה, לי אין ספק: אם הספונסר(/מעסיק) של נתניהו מממן צד אחד – אני בצד השני.

בימים האחרונים תפשו את תשומת ליבי שתי התייחסויות מצד אזרחים יהודים בארה"ב אל הבחירות הקרובות לנשיאות.

ההתייחסות הראשונה, שהתפרסמה ב"הארץ", נשמעת מפי ד"ר יהודה קרצר, נשיא מכון שלום הרטמן צפון אמריקה. לפי הרטמן:

זה תמיד מפתיע ישראלים לגלות שעל אף הדיבורים סביב ישראל בקהילות – ותמיד יש דיבור על ישראל – מרבית האוכלוסייה ממש לא בוחרת נשיא לפי מדיניות החוץ שלו במזרח התיכון. היהודי אמריקאי בוחר את הנשיא שלו לפי המדדים הרגילים: מדיניות כלכלית, או הזדהות עם ערכים חברתיים. ישראל היא לא חלק מהסיפור בכלל[…] רוב היהודים, ממש לא מרגישים קשורים לנושא הזה.

אני חושב שהאמירה הזו, אם היא אכן מייצגת את המצב נאמנה, אכן מפתיעה את רוב הישראלים, המניחים שהיהודים בארה"ב רואים את עצמם קשורים למדינת ישראל. מצד שני, היא אמורה להתאים ל"סטיגמה" שיש לנו על יהדות ארה"ב, לפיה היא הולכת ונעלמת עקב התבוללות. מצד שני, לא בטוח עד כמה ההבחנה הזו של קרצר נחרצת, בהתחשב באמירה הבאה:

הם באמת לא רואים הבדל בין המתמודדים ביחס לישראל, ומבחינתם ארצות הברית הייתה ונשארה 'הידידה הגדולה'. ויש ביניהם שמרוצים מאוד מהיחס של אובמה לישראל. במקרה הגרוע יותר, פשוט לא אכפת להם[…]

קרצר, יהודי שומר מצוות, רואה בערכים יהודיים חשיבות רבה, "ועם זאת, אני לא חושב שיש לזה קשר כלשהו לנושא המדיני או לאמריקה. לכן בחלק גדול מהמקרים, אין קשר בין זהותי כיהודי להצבעה שלי.

קרצר מתאר מציאות לפיה עבור רוב היהודים בארה"ב, מדינת ישראל והקשר אליה אינם מהווים אלמנט משמעותי בזהות העצמית שלהם, והם מתקיימים כאזרחים אמריקאים לכל דבר, שדתם יהודית אך יהדותם אינה לאומית. קרצר רואה במצב הזה בעיה:

הפרויקט של קרצר וחבריו הוא בגדר ניסיון כמעט הרואי לעשות שינוי בכיוון שאליה צועדת היהדות האמריקאית: התנתקות מישראל ומהישראלים. אך עוד לפני הניתוק, קרצר וחבריו צריכים לטפל בבושה – התחושה הרווחת כיום בקרב יהודי אמריקאי ממוצע, כשהמילה ישראל או ישראלים עולה על השולחן יחד עם "כיבוש".

"זו באמת בעיה קשה[…] בואו ננסה לקחת את הצד הטוב והאופטימי של הבושה. ככה לפחות אמרתי לסטודנט שלי שהעלה את אותה הסוגיה. אם הם מתביישים זה אומר שהם מרגישים מחויבים ואחראים, וזה סימן לאחווה יהודית. אם הם מרגישים שלמה שישראל עושה יש השלכה עליהם לטוב או לרע, זה אומר קשר.

צעירים יהודים באמת מרגישים בושה – בטח אחרי מה שהם שומעים בקמפוסים. אבל אז רבים מהם באים לישראל ומרגישים אחרת: מתאהבים בעברית שנשמעת מכל כיוון ברחובות. אני אישית לא רוצה שהם ירגישו בושה, אבל זה עדיף על אדישות".

קרצר מגדיר עצמו "כיהודי אמריקאי גאה, וציוני נלהב ומסור.  אני מרגיש גאווה באמריקה ורואה בה את המולדת שלי[…] וזה לא סותר או מפריע לקשר העמוק שלי עם ישראל. נסי לדמיין את מדיניות החוץ האמריקאית מול ישראל בלי ארגון כמו אייפק. נסי לחשוב האם בלעדיו הממשל היה כל כך פרו-ישראל. חצי מהפעילות החברתית של יהודי ארצות הברית היא שגורמת להסתכלות אוהדת על ישראל.

נראה שמדבריו של קרצר, קשה להעריך עד כמה הזיקה (החיובית או השלילית) אל מדינת ישראל היא אכן אלמנט זניח ("רוב היהודים לא בוחרים נשיא לפי המדיניות במזרח התיכון) או משמעותי (חצי מהפעילות החברתית של יהודי ארה"ב מעודדת הסתלות אוהדת על ישראל) בזהותה של יהדות ארה"ב.

"התייחסות שניה מצאתי בבבלוג "בעולמם של חרדים", שכותב מניו-יורק בעברית (!) חיים שאולזון, עיתונאי חרדי שעזב את ישראל בשנת 1984, כנראה בעקבות סכסוכים פנימיים הקשורים לפעילות העיתונאית שלו. מי שמעוניין להפרד מכל דימוי של קדושה שיש לו ביחס לציבור החרדי, מומלץ לו לקרוא את הבלוג הזה, שחושף סיפורים ביקורתיים ביותר על כל הזרמים בחברה החרדית, ומקורב (עד כמה שהצלחתי להבין) לזרם הליטאי של הרב שטיינמן. ברשומה הזו כותב שאולזון את עמדתו בנוגע לבחירות: שאולזון מעיד על עצמו שאינו מזדהה עם שתי המפלגות: הדמוקרטים ליברליים מדי, והרפובליקנים שמרנים יותר, אבל יש שם גם שונאי יהודים. בין המועמדים, שאולזון תומך באופן נחרץ ברומני, מכיוון שהוא רואה באובמה "שונא ישראל" (למרות שלפי קרצר "ברק אובמה הוא הנשיא הראשון שעשה סדר פסח בבית הלבן, והוא חש מאוד בנוח עם יהודים ויהדות"), ולא ברור אם במושג "ישראל" הוא מתכוון לעם היהודי, למדינת ישראל או לשניהם. שאולזון מאמץ באופן מלא את תעמולת הימין הקיצוני על זהותו ה"מוסלמית" של אובמה, אפילו בדרך שבה הוא בוחר לכתוב את שמו:

אם חלילה חוסיין ברק אובמה יבחר לכהונה שניה העם היהודי נקלע לתקופה קשה ביותר, יהיו אלו ארבע שנים שחורות וגזירות קשות יבואו על היהודים תרשמו מה שאני כותב לכם כאן. הוא יעשה הכל לעזור לאחיו המוסלמים[…]

אם כי הוא מתייחס בפסקה גם למימד הכלכלי של הבחירות (וגם זה בהתאם לסיסמאות שטחיות של הרפובליקאים), הטיעון המרכזי שלו סובב סביב מצב היהודים:

מבחינה יהודית אני מעדיף את רומני

***

קרצר ושאולזון, מציגים שניהם שתי צורות של קיום יהודי בגולה שבה היהודים הם אזרחים שווי זכויות. שאולזון, מתוך התפיסה האורתודוכסית של היהדות החרדית הרואה אחדות בלתי נתנת להפרדה בין הזהות היהודית הדתית והלאומית, מציג אזרח אמריקאי שהיסוד העיקרי בזהותו הוא היהדות, ולכן ספק עם יוכל להשתלב בחברה האמריקאית כאזרח לכל דבר, שאינו מרוכז ומסוגר בסקטור שלו.

קרצר מדגים יפה את הדרך שצפה אחד-העם לציונות: מרכז יהודי בארץ-ישראל, שיהווה את עוגן הזהות היהודית. העוגן הזה הוא שיאפשר את קיומה של הקהילה היהודית כאזרחים במדינות דמוקרטיות וישמור עליהן מהתבוללות. היעדרו של עוגן הזהות הזה, או ויתור על הזיקה אליו, יעמיד את היהודי בגולה בפני הבחירה הישנה שבין השתייכות לקהילה דתית ומסתגרת, כלומר מוותרת על מימוש מלא של אזרחותה, לבין השתלבות מלאה בחברה שמסביב ואובדן הקשר הלאומי הממשי אל יהודים אחרים.

שתי צורות הקיום האלה בארה"ב הזכירו לי את טורו של נתן אלתרמן "הנימה המיוחדת", שנכתב בשנות החמישים של המאה שעברה:

הגוי, אזרח הַסְּטֵייטְס, לרגל הבחירות

את סיסמותיו בוחר פשוּטות וּמַיְישִׁירוֹת,

בלי לטפס הרבה על הקירות.

באם דעתו, נניח, כמפלגת טַפְט היא,

מצהיר הוא "אַיי לַיְיק אַיְיק", לאמֹר את אַיק אהבתי.

ואם הדמוקרטים טוֹבוּ בעיניו,

מהו אומר? את עַדְלַי סְטִיוְנְסוֹן אֹהַב.

זה דרך גוי. איתו על פרשת דרכים

עומד גם היהודי בין יתר אזרחים.

והוא, כַּשְּׁאָר, מחליט, בעת הרת גורל,

אם במושל לתמוך

ואם בגנרל.

עושה הוא זאת בכתב ועל גלי הָאֶתֶר,

ואין בכך הבדל

בינו ובין היתר.

ובכל זאת, אם נקשיב, נתפוס נימה דקה

של שוני

בסיסמה ובקו הַהַנְמָקָה.

נימה נוּגה, נימה שיש בה איזה הד

של משהו יתום

ומשהו בודד…

אין היהודי מכריז, דרך משל, כַּשְֹׁאָר

שהוא אוהב את אַיְיק. לא זהו העיקר.

עיקר הנמקתו ושורש סיסמתו

הם (אם נשים אל לב)

שאַיְיק אוהב אותו.

ואם החלטתו בו לא גמלה עדיין

ובין מועמדיו עוד הוא בַסְּבָךְ חותר,

אין הוא שואל את מי אוהֵב הוא בין השניים,

כי אם

מי בין שניהם אוהב אותו יותר.

ידענו: החישוב חמוּר ומעשי

ובו גם החשבון הציוני הרב,

המתחקה על כיוונו של הנשיא,

על עמדתו בין ישראל ובין ערב –

אך יציאת-הדופן היהודית לא כאן היא,

לא כאן כל ייחודו של היהודי נעוּץ.

דווקא בכך הינו ככל אמריקני

אשר תביעות לו גם מִמדיניות החוץ…

לא! כי אותה סטייה של הרהורי-הלב,

המבדילה אותו מכל השאר כְּחַיִץ,

אותה נימה נוּגה של אַיְיק אותי אוהב"

מוּרגשת בו, בעצם, אך ורק מִבַּיִת…

ואם הוא רבי הִלֵּל סילבֶר בִּכבודו

ואם הוא יהודי פשוט עם שֶׁלֶט-kosher

אחת היא נימתו החבוּיה… ואת סודו

רק אלוהים גדולים יודע: אין זה אושר…

לעת בחירות הוא אץ עם הדגלון לַסְּקְוֶור

וּלקדקודו חובש מצנפת של קרטון

וּבמשרוקית שורק… ואין הוא אֲהַסְוֵור

וּבכל זאת הוא כמין זָקֵן בתוך גנון…

ואף כי הוא אזרח אמריקה, יֶס סֶר,

בכל זאת מה שונים התוכן והטון.

השוֹני העתיק, השוני הֶחלוּד,

המִתחדש בִּנְתִיב הָעֵת וַעֲרוּצהּ.

כן טעמו, בעצם, טעם הגלות…

אך אין אמריקה גוֹלָה אלא תפוּצה.