אם הבריאות היא מוצר, מה מצבנו כלקוחות?

נושא "התיירות הרפואית" במערכת הבריאות הישראלית הוא פן נוסף בדינמיקה שבה הממשלה מתנערת מאחריות, וחוקי השוק הולכים ומשתלטים על תחום נוסף, והופכים את הטיפול הרפואי למוצר שהזכאות לו תלויה לא בצורך, אלא ב"ביקוש אפקטיבי" – כלומר ביכולתו של הצרכן לשלם עבורו.

הרשומה והציטוטים מבוססים על ארבע כתבות של רוני לינדר-גנץ ב"דה מרקר": 1, 2, 3, 4. כל ההדגשות בציטוטים הנן שלי.

מה זה בכלל "תיירות רפואית"?

תיירות רפואית הם אזרחים של מדינות זרות (בעיקר מזרח אירופה ומדינות ברה"מ לשעבר, לאחר ביזת המגזר הציבורי הגדולה שכונתה בטעות נפילת ברה"מ) שבאים וקונים בכסף שירותי רפואה בבתי החולים הפרטיים והציבוריים בישראל (כי רוב המערכת היא עדיין ציבורית), במזומן ובתעריף גבוה יותר מזה שמשלמים ישראלים. מבחינת היקף, מדובר בשנת 2011 על כ-30,000 "תיירים" שמשלמים כחצי מיליארד ש"ח (בלי לספור הכנסות מעלות השהייה של מלווים, שנספרות כהכנסות תיירות רגילות), גידול של יותר מ-100% לעומת השנה שלפני. תופעה מרשימה, ובעיקר מעוררת תאבון. גם של בתי החולים, שנעזרים בחברת שיווק כדי למשוך תיירות רפואית, וגם של גורמים נוספים:

מכתבו של ליצמן מגיע לאחר שלפני שלושה חודשים כינס לוקר [הראל לוקר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אב.צ] ישיבה בהשתתפות הדרג המקצועי הבכיר במשרדי הבריאות, האוצר והתיירות, ובנוכחותו של ליצמן, שבה ביקש מהנוכחים לגבש תוכנית להגדלת הפעילות של תיירות המרפא בישראל.

במשרד ראש הממשלה רואים בתיירות המרפא מנוע צמיחה למערכת הבריאות ולמשק כולו, ומעוניינים לפיכך לקדם את הנושא. גם במשרד התיירות תומכים ברעיון של הגדלת נפח התיירות המרפא בישראל ככלי לעידוד התיירות לישראל.

למי שפספס – משרד ראש הממשלה ומשרד התיירות רואים במערכת הבריאות הישראלית "תעשייה", שיכולה לייצר הכנסות נוספות למשק ולהיות "מנוע צמיחה". מה אומר משרד האוצר?

ובכן, הוא מתנגד, מחשש שהגדלת התיירות הרפואית תגדיל את העומס הכבד ממילא על המחלקות בבתי החולים, ותביא לכך שבתי החולים יעדיפו לטפל בתיירים מכניסים על פני ישראלים לא מכניסים. אה, ועוד משהו:

עוד חוששים באוצר כי גידול דרמטי בתיירות המרפא, שהיא למעשה רפואה פרטית, תגרום לאינפלציה של מחירים במערכת הבריאות, שתגרור עלייה בהוצאה הלאומית לבריאות ובשכר הרופאים.

ואחרי שסיכמנו שהחתונה משתלמת, מה אומרת הכלה, כלומר מערכת הבריאות עצמה?

ראשית, עמדת האקדמיה, מפי פרופ' ערן לייטרסדורף, דקאן הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, יו"ר פורום דקאני הרפואה בישראל ומנהל מחלקה פנימית לשעבר:

ישראל נמצאת כיום בתחתית דירוג המיטות לנפש, עם שתי מיטות ל-1,000 נפש לעומת ממוצע של 3.6 במדינות OECD". אם היינו במצב של ארבע מיטות ל-1,000 נפש, כמו במדינות מערביות מבוססות, אז אפשר היה להתחיל להתווכח אם אפשר להקצות מקומות לתיירים רפואיים. אבל אנחנו בקצה השני של הסקאלה. המחלקות בישראל קורסות מעומס וצפיפות ויש מחסור חריף ברופאים ומחסור עוד יותר חריף באחיות. במצב כזה פועל חוק כלים שלובים: כשהתיירים יקבלו יותר – הישראלים יקבלו פחות.

[…]

יש שני סוגי תיירי מרפא – כאלה שמגיעים לישראל למטרות אבחון וטיפול, וכאלה שכבר יש להם אבחנה ובאים לקבל טיפול. הסוג הראשון הם אנשים שמגיעים לפעמים אחרי חודשים שהם מסתובבים במדינה שלהם עם מחלה לא מאובחנת. הם בייאוש מוחלט ולוקחים את המטוס הראשון, בעזרתו של המאכער הראשון, היישר לבית החולים הציבורי בישראל. […] כשמגיע חולה כזה מרוסיה, הוא נהפך בתוך שעה לחולה הכי מאתגר במחלקה. צריך לאבחן את המחלה שלו, הרופאים מתעמקים במקרה שלו וכל אמצעי הדיאגנוסטיקה מופנים למקרה הזה. כתוצאה מכך, תשומת הלב של הצוות כלפי החולים האחרים בפירוש יורדת[…] ואז נעשה שימוש גם בכל מערכות הטיפול שלנו. אם למשל יש לו סרטן נדיר – המערכת האונקולוגית נכנסת לפעולה. אם מצבו מסתבך – הוא יגיע לטיפול נמרץ, שסובל ממחסור חמור במיטות. כל זה מעמיס עוד ועוד על המערכת הישראלית.

לדברי לייטרסדורף, גם חולים מהסוג השני, אלה שכבר יש להם אבחנה ומגיעים "רק" לטיפול מוזמן מראש, מעמיסים על המערכת: "חולה שמגיע עם אבחנה מרוסיה כדי לעבור כאן פרוצדורה כמו החלפת מפרק ירך, ניתוח מעקפים או השתלת מח עצם, גם הוא מקבל פה טיפול שהוא בפירוש על חשבון החולה הישראלי – גם מבחינת התור וגם מנקודת המבט של הצוות המטפל. בדרך כלל הוא יקבל טיפול מהיר יותר מהישראלי, כי אנשי הצוות מרחמים עליו. הוא הגיע כל הדרך ממוסקבה, בדרך כלל הוא לא אדם עשיר, ולכל עיכוב בטיפול בו יש משמעות כלכלית קשה לגביו. זה חלק מהטבע של הרופא, לרחם."

עד כאן (ומוזמנים לקרוא עוד תשובות לעוד טענות כאן) לבנתיים הקול ממגדל השן האקדמי.

מה אומרים בשטח האפור? מנהל בית החולים רמב"ם, פרופ' רפי ביאר:

התיירות הרפואית היא ענף שמכניס כסף גם למערכת הבריאות הציבורית וגם למדינה. אם נחליט מחר בבוקר שעוצרים או מגבילים אותה – כל הכסף הזה יופנה לפרקטיקות פרטיות של רופאים אחר הצהריים, ומערכת הבריאות הציבורית תיפגע קשות.

אז הנה כשל שוק ראשון: אנחנו מסתכלים על הרופאים כעל בעלי מקצוע פרטיים, שאם לא נשלם להם מחיר מספיק גבוה, הם ינטשו את המערכת הציבורית וילכו לעשות לביתם במערכת הפרטית. אבל למעשה – אין רופא פרטי בישראל. רופא שהוכשר בישראל זכה להשקעה ממשלתית ישירה בהכשרתו בסכום של כ-250,000 ש"ח (ומערכת ההשכלה הציבורית מגייסת עבורו עוד כ 250,000 ש"ח ממקורות אחרים), ובונה את המוניטין שלו (בו הוא סוחר בשוק הפרטי) תוך כדי התמחות שמתבצעת בזמן שהוא מועסק ע"י מערכת הבריאות הממלכתית ומשתמש בתשתיות שלה. הרפואה הפרטית בישראל נשענת על משאבי המגזר הציבורי, ומנצלת אותם לטובת התעשרות אישית. אם היינו עוסקים בשוק אמיתי, הרופאים היו נדרשים לשלם את העלות המלאה של הכשרתם, או שהיו נאלצים לחתום על חוזה שמחייב אותם לעבוד במערכת הציבורית עד שיחזירו את התמורה עבורה. כמו ברוב המקרים, בחינת המציאות מגלה שמי שמתעשר לא עושה זאת בזכות כשרונו המופלג ומאמציו האישיים, אלא בזכות ניצול משאבי הציבור לתועלתו האישית.

אז מה קורה למטופל הישראלי בבית חולים שקולט תיירות רפואית? לפי פרופ' ביאר:

אצלנו יש הנחיה מאד ברורה שברגע שהמחלקה מלאה ואין אפשרות לתת טיפול – לא מכניסים תייר. בכל מקרה שיש סימן שאלה הכי קטן – ההנחיה חד משמעית והחולה נדחה. זה כבר קרה לנו למשל באונקולוגית ילדים. ברגע שזה בא על חשבון מטופל ישראלי, זה לא יקרה אצלנו. אנחנו גם מגבילים את הפעילות הניתוחית לאחר הצהריים.

ובכל מקרה:

אנחנו לא נותנים את המשאב במחסור במתנה אלא מקבלים תמורתו החזר כספי ואיתו מעסיקים כוח אדם נוסף. מקבלים תמורה שחוזרת למערכת שמתחזקת כתוצאה מכך. מיטות טיפול נמרץ אכן זה משאב בחוסר ואיתו מתמודדים. אבל עוד לא היה לנו מקרה אחד שבו תיירות מרפא התחרתה על זה.

אז לרגע נתעקב על שאלת התחרות על הטיפול, והפעם לא מקומת ההנהלה אלא מקומת הקרקע. מתאר רופא במחלקה כירורגית במרכז הארץ:

המחלקות הכירורגיות בבית החולים עובדות בתפוסה של יותר מ-100 אחוז לאורך כל השנה וכמעט תמיד אפשר לראות בהן חולים ששוכבים במסדרון. מה שבטוח הוא שאלה לא יהיו התיירים הרפואיים. […] במחלקות יש מעט חדרים שמיועדים לחולה בודד, ולרוב יש נטייה לשבץ בהם את התייר הרפואי. הרבה פעמים יש מצבים בהם יש תייר ששוכב בחדר ליחיד וישראלי ששוכב במסדרון. מבחינת החולה שבודקים אותו ומטפלים בו במסדרון זה דבר נוראי, מבזה ממש. אם זה היה קורה במערכת שמלאה ב-80 אחוז ויש מיטות פנויות זה היה דבר אחד, אבל לא נראה לי סביר שבמערכת ציבורית שבה אנשים שוכבים במסדרון, תייר מרוסיה שוכב לידו בחדר ליחיד.

האם זה משפיע גם על שיקול הדעת הרפואי? על סדר העדיפויות?

אני מאד משתדל שזה לא ישפיע, אבל המציאות היא שכשיש משפחות שמוכרות בתים ברוסיה כדי להגיע לטיפול בישראל, המשפחה הזו מצפה ליחס מיוחד – ובצדק, כי היא משלמת את מיטב הונה, לפעמים את כל חסכונותיה, על רפואה פרטית פר אקסלנס.

בנוסף, כשאתה בתוך המערכת הציבורית ויש לך חולה כזה, עם כל קשיי השפה הנלווים לטיפול בו, הוא דורש המון תשומת לב, ולצערי, הרבה פעמים בגין דברים שרפואית הם פחות חשובים. אם יש לי חולה שמדמם וחולה אחר שיש לו בחילה אז ברור שהמדמם יותר חשוב – אבל גם להתווכח עם המשפחה של התייר שדורשת ממני לגשת אליו כי יש לו בחילה זה דבר שגוזל אנרגיות וזמן.

ואם כבר עדות מהשטח, אז אחת המשמעויות של מכירת שירותי רפואה כמוצר היא זו:

לפי התרשמותי קורה לא פעם ולא פעמיים קורה שמגיעים חולים רבים מהם מגיעים במצב כל כך קשה שמראש אין סיכוי להציל אותם. יש ברוסיה תעשייה שלמה של מעכרים שמביאים לכאן חולים שחלקם במצב קשה מאד. אומרים להם שיש טיפול ניסיוני בישראל, וזה אולי נכון, אבל בדרך כלל הטיפולים האלה לא עובדים והחולים המתים. זה דבר נורא כי לאותה משפחה אחר כך אולי לא יהיה בית וחסכונות כי הם בזבזו את כספם על משהו שכל רופא בר דעת היה יכול להגיד מראש שלא יצליח.

***

עכשיו נחזור לשאלה, למה תומך פרופ' ביאר בהרחבת התיירות הרפואית, ולמה הוא משתמש בעולם מושגים עסקי, בזמן שהוא עומד בראש בית חולים ציבורי?

מדובר במאות מיליוני שקלים שנכנסים לישראל ולמערכת הבריאות. זה כמו יצוא – יצוא של הרפואה הישראלית המצוינת. ישראל מייצאת ציוד בטחוני לכל העולם. האם מישהו בא בטענות לתעשיות הביטחוניות על כך שהן מוכרות את מוצריהן לעולם ולא רק בארץ? […]

אבל בתחומים אחרים כמו התעשיות הביטחוניות זה לא בא על חשבון משהו אחר. ברפואה כן – המבקרים טוענים שזה בא על חשבון החולה הישראלי

אני לא מסכים. התיירות הרפואית לא רק משתמשת במשאבים הקיימים והמצומצמים אלא גם מגדילה את המשאבים שלנו. אם יש לי כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה הכנסות מתיירות רפואית – אני קונה בזה ציוד, סיטי, מכשור חדיש. כל הכסף כולו הולך לפיתוח תשתיות. בכסף הזה אנחנו קונים ציוד יקר שאין לנו תקציב מהאוצר לרכוש אותו. אין ספק שאם המדינה היתה מכפילה את תקציב הבריאות לא היה צריך כלום – אבל זה לא יקרה.

ואם כך, פה קבור הכלב, ופה נמצא שורש המחלוקת הלא קיימת בין הפרופ' ביאר ולייטרסדורף. פרופ' ביאר מנהל מוסד רפואי גדול וצריך לאזן את התקציב שלו באופן יום-יומי, במציאות שבה הממשלה לא מתקצבת אותו כראוי, ואין לו זמן להמתין לשינוי מדיניות. בצר לו, הוא פונה לחפש אפיקי הכנסה אחרים, בדומה לאופן שבו אוניבריטאות המחקר הישראליות מייסדות חברות שמסוגלות לרשום על שמן את הפנטנטים המפותחים במהלך המחקר, כדי שהתמלוגים עבור השימוש בהם יכסו מקצת מהפער התקציבי שיוצר תת-התקצוב הממשלתי. כך בתי החולים מנסים לייצר הכנסות ע"י טיפול בלקוחות "רווחיים" יותר – התיירים הרפואיים.

פרופ' לייטרסדורף, החופשי מהצורך המיידי לאזן תקציב, יכול להצביע על הבעיה האמיתית:

הממשלה החליטה לעשות מזה ביזנס, אבל ברור שזה יהיה על חשבון הישראלים. מי שצריך להחליט בסופו של דבר הם האזרחים – האם הם מוכנים שהמדינה, במקום לאזן את תקציבי בתי החולים, תגרום לבתי החולים לאזן את עצמם על ידי הבאת אוכלוסייה ממדינה אחרת על חשבון האזרח הישראלי שמשלם מס בריאות שנים רבות.

***

אחת המשמעויות של השתלטות הנורמות של השוק על מרחבים שהיו פעם ציבוריים היא "הלבנה". מה שנחשב לפלילי במרחב הציבורי, הוא נורמת העבודה של השוק. תשלום כסף לרופא עבור טיפול משופר הוא עבירת שוחד במערכת הבריאות הציבורית. אותה הפעולה בדיוק היא עילת הקיום של מערכת הבריאות הפרטית. ככל שהנורמות של השוק הולכות ומתרחבות בשדה של מערכת הבריאות, כך הופכת הבריאות מזכות למוצר, וכך, במקום העיקרון של "טיפול רפואי לכל אדם על פי צרכיו", הולך ומתקבע העיקרון של "טיפול רפואי לכל אדם על פי יכולתו לשלם". במונחי השוק, הפיכת מערכת הבריאות הציבורית לתעשיית בריאות מכוונת ייצוא (כלומר טיפול באזרחים זרים), משמעותה העמדת אזרחי ישראל בתחרות מוגברת מול לקוחות נוספים, הגברה דרמטית של הביקוש אל מול ההיצע, ומכאן עליית מחירים וירידת כוח הקניה שלנו. רק חשוב לזכור שה"מוצר" המדובר הוא חיים בריאים ולא מכשיר טלפון משוכלל יותר.

***

מכיוון שזו רשימה שהתארכה בכל מקרה, אפנה מכאן לרשומה הבאה, שמביאה עוד שתי דוגמאות שהתפרסמו בעבר לתוצאות של השתלטות הקודים של השוק על מערכת הרפואה, ואוסיף תזכורת למשבר לאסון הטבע השנתי של מערכת הבריאות המיובשת של ישראל – החורף הבא עלינו לטובה.
עוד רשומות אפשר למצוא תחת הקטגוריה של בריאות ציבורית.

וברוח הדברים האלה – העיקר הבריאות, ושנהיה בריאים. מי יודע מה יקרה אם לא…

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אם הבריאות היא מוצר, מה מצבנו כלקוחות?

  1. פינגבק: עוד מנפלאות הרפואה כשוק | עמדת תצפית

  2. פינגבק: עוד מנפלאות שוק הבריאות | עמדת תצפית

  3. פינגבק: על סדר היום: בריאות ופוליטיקה בירושלים | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s