עוד מנפלאות שוק הבריאות

רשומת נספח לרשומה הקודמת – אם הבריאות היא מוצר, מה מצבנו כלקוחות?

שתי דוגמאות לתוצאות של חדירת קודים של שוק להתנהלות מערכת הבריאות. ההדגשות, כמו תמיד, שלי:א) מתוך עוד כתבה של רוני לינדר-גנץ, יוני 2010, שנה להפעלת בית החולים הפרטי של אסותא ברמת החי"ל:

פרופ' גבי ברבש, מנהל המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב):

אנחנו מתמודדים כל הזמן עם הצורך לשלם שכר גבוה יותר, כדי למנוע סחף של אנשים טובים ולהשאיר אותם אצלנו לטובת הציבור, ולא תמיד מצליחים. יש גבול שאני לא יכול לעבור במערכת הציבורית, גם אם אני רוצה מאוד שהרופא יישאר אצלי. לא יכול להיות, למשל, שהרופאה תרוויח יותר ממנהל המחלקה שלה או מאנשים בכירים יותר ממנה. אני לא יכול להרשות זאת".

האנקדוטה של ברבש ממחישה את המציאות החדשה של בתי החולים באזור המרכז, בעיקר מאז הקמת אסותא ברמת החי"ל: רופאים ואחיות נהפכו למצרך אנושי מבוקש ביותר, כוח המיקוח שלהם עלה, ורבים מהם כבר אינם נרתעים כמו פעם לעזוב את המערכת הציבורית שבה צמחו לטובת משרה מפתה, משתלמת ונוחה באסותא, או פשוט להקטין את היקף המשרה שלהם בבית החולים הציבורי לטובת הגדלת הפעילות שלהם בבית החולים הפרטי.

באסותא הציעו לי שכר גבוה ב-50%, תנאי עבודה טובים יותר, עבודה עם חולים פחות קשים, ולא פחות חשוב – יחס טוב", מספרת אחות חדר ניתוח שעברה לאסותא מאחד מבתי החולים הציבוריים הגדולים באזור המרכז. כמוה עברו בשנים האחרונות עשרות אחים ואחיות חדרי ניתוח, טיפול נמרץ ועוד – חלקם במשרה מלאה וחלקם כהשלמת הכנסה. כולם מגיעים מהמערכת הציבורית, שסובלת ממחסור חמור באחיות. גם המרדימים, מקצוע שסובל כבר שנים ממצוקה וממחסור קשים, יודעים עדנה גדולה מאז הוקם בית החולים החדש.

רוטשטיין, מנכ"ל שיבא:
"השקענו מאמצים אדירים בפיתוח כוח אדם בתחום הרדיותרפיה, כולל התמחות מלאה אצלנו ובחו"ל במסלול הכשרה של 10 שנים. כשרופא כזה, בשיא הקריירה שלו, יוצא עם כל הידע והעדכונים שקיבל אצלנו ומפעיל בו ביום את אותה טכנולוגיה בבית חולים מתחרה תוך שהוא גורם לנו נזק כלכלי גדול – זה כואב. החיבור שלו לכאן הוא שמאפשר לו להוביל באסותא את הפיתוחים האחרונים בתחום".

לא רק שיבא ואיכילוב נפגעים מהתעצמותו של אסותא. גם ד"ר ערן הלפרן, מנהל המרכז הרפואי בילינסון, מספר כי נאלץ להתמודד השנה עם עזיבתם של ארבעה מרדימים לבית החולים החדש. בגלל עזיבת המרדימים לא הפעלנו את כל פוטנציאל חדרי הניתוח שלנו", הוא מספר. "זאת רפואת שמנת. בתי החולים הפרטיים מקבלים את הניתוחים הפשוטים והרווחיים יחסית, והציבוריים נשארים עם המקרים המסובכים והדחופים. המשמעות התקציבית היא אדירה: אם פעם הניתוחים הפשוטים והמשתלמים איזנו את ההוצאות הכבדות הכרוכות במקרים הקשים, הרי שכיום האיזון הזה מופר.

המנכ"ל החדש של משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו, שעד לאחרונה התחרה באסותא מעמדת מנהל בית החולים הכללי באיכילוב, קושר בין פריחתם של אסותא ושל בתי חולים פרטיים נוספים לבין מצבה הקשה של הרפואה הציבורית והמחסור החמור במיטות אשפוז. את האצבע המאשימה הוא מפנה כלפי משרד האוצר: "כשאתה לוחץ את המערכת הציבורית ומצמצם את משאביה, ה'וונטיל' הוא המערכת הפרטית – דרך הביטוחים המשלימים, עד כדי כך שלפעמים הפציינט מבין בעצמו שכדאי לו להשתמש בביטוח הפרטי".

תגובת סמנכ"ל השיווק (רפואה היא הרי מצרך לשיווק) של אסותא:

לרופאים שבאים לפה נמאס ממטחנת הביורוקרטיה של המערכת הציבורית. התפישה שלפיה בית החולים השקיע ברופא ולכן הוא הבעלים של זמנו, אינה מתאימה לעולם כיום. רופא שמבשיל בשלב מסוים בחייו, אחרי שנים של עבודת פרך במערכת הציבורית, רוצה ליהנות ולעשות את המקסימום לביתו. את זה הוא יכול לעשות באסותא, ולא במערכת הציבורית.

וגם במדיקל סנטר בהרצליה, שוק על כל המשתמע מכך:

לדברי מנהל בית החולים, פרופ' דן אופנהיים, "מעבר להשקעה הגדולה בשדרוג התשתיות והציוד הרפואי, את השיפוץ תיכננו כמה משרדי עיצוב ומשרדי מיתוג, כדי ליצור מוצר מיוחד בשוק הפרטי, חוויית לקוח אחרת. זה לא דומה בכלל לבית חולים, אלא לחדר מפואר בבית מלון. גם המחלקות קטנות ואינטימיות: בין 9 ל-17 מיטות במחלקה, כדי ליצור שירות אישי. זאת השקעה גדולה, אבל התוצאה היא רמה סיעודית שונה לגמרי".

ב) מתוך ראיון עם עם פרופ' עמרם אילון, מנהל המחלקה הכירורגית בשיבא תל השומר, יולי 2010:

פרופ’ איילון מתריע על תופעה מקוממת ומסוכנת: רופאים המבצעים ניתוחים מיותרים בשל בצע כסף. ”היה מקרה שהגיעה אלי חולה עם גידול בלבלב שתפס את כלי הדם העורקיים הגדולים. זה בדרך כלל נחשב כגידול שאי אפשר לכרות אותו ולא ניתן לריפוי. הסברתי לה את המצב והפניתי אותה לאונקולוג. היא החליטה לפנות לכירורג בכיר אחר, שבלי בושה הסכים לנתח אותה. את התופעה הזאת אנו מכנים ’המסלול’, מסלול הכסף של החולה: מאותם רופאים שמוכנים לנתח למרות שאין תוחלת לניתוח, לבנק של החולה, ומשם לניתוח בבית החולים הפרטי ולהעברת התשלום לרופא. ואכן, הכירורג פתח לה את הבטן, ואז הפלא ופלא, הוא מצא את הגידול, שמראש היה ברור שאי אפשר לנתחו.

איך אפשר להסביר את המקרים האלה?

”יש טעויות ויש תאוות בצע. אין על זה שום בקרה, ולכן אני לא יודע עד כמה זה נפוץ, אבל זה קיים והייתי עד למקרים רבים”.

מה שראית היה במערכת הציבורית או הפרטית?

"בשתיהן. אבל במערכת הציבורית מדובר בתופעה חריגה, כי שם אנחנו עומדים בצורה כזאת או אחרת לביקורת של העמיתים. במערכת הפרטית אין בקרה משמעותית. למעט במקרים ספורים או אצל רופאים מאוד מסוימים אני לא חושב שבמערכת הציבורית נעשים ניתוחים ללא הצדקה רפואית. בעבר הצעתי לבכיר באחת מקופות החולים שימנה רופא בכיר שישמש כבודק נוסף של הניתוחים לפני ביצועם, אבל הוא טען שזה ייצור התנגדות בקרב הרופאים. אם היו עושים בדיקה כזאת, היו מגלים שיש הרבה ניתוחים מיותרים”.

אחד משורשי הבעיה נעוץ, לדבריו, בעובדה שרופאים בכירים במערכת הציבורית לא משתכרים מספיק. הוא, למשל, משתכר כמנהל מחלקה כ־30 אלף שקל ברוטו בחודש, כולל התשלומים עבור כוננויות שהוא מבצע באופן פעיל והכוננות הקבועה כמנהל מחלקה. המשכורת הקובעת לפנסיה תהיה 14 אלף שקל. ”אני לא חושב שיש איזושהי הכשרה באיזשהו מקצוע שהיא כל כך ארוכה”, הוא אומר. ”רופא מסיים שבע שנים בבית ספר לרפואה ולאחר מכן התמחות בכירורגיה במשך שש שנים. לאחר מכן עוברות לפחות עוד ארבע שנים עד שאתה באמת כירורג עצמאי. זו הכשרה של עד 17 שנים. ואחרי כל זה המשכורות לא מאפשרות לנו להתקיים בכבוד ביחס להשקעה, למעמד ולאחריות הכבדה של המקצוע. כדי להרוויח יותר הרופאים עובדים במערכת הפרטית. תבדוק כמה רופאים בכירים נמצאים בבתי החולים הציבוריים אחרי השעה שלוש אחר הצהריים? לעומת זאת, בבית החולים הדסה, שבו פועל שר”פ, הרופאים הבכירים נמצאים בבית החולים עד 19:00־20:00 בערב”

"לרופאים בכירים, בעיקר באזור גוש דן, אין סבלנות לעבודה בבית החולים הציבורי, כי הם פשוט עייפים. הם לא קוראים, הם לא חוקרים, הם לא כותבים, וכל הרמה המקצועית שלהם יורדת בהדרגה"

גם יו”ר איגוד הכירורגיה בישראל, ד”ר ריקרדו אלפיסי, מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הלל יפה, חושב כמו פרופ’ איילון שאין בקרה מספקת על הניתוחים במערכת הפרטית:במערכת הציבורית, הרופא בקופת החולים, הרופא במרפאת המחלקה בבית החולים והרופא המרדים רואים את החולה העומד לפני ניתוח, והמקרה שלו נדון ומוצג לפני צוות המחלקה 24 שעות לפני הניתוח. לעומת זאת, בקרה כזאת לא קיימת לרוב בבתי חולים פרטיים וההחלטה על הניתוח תלויה לרוב במנתח אחד, כך שאין מספיק בקרה לפני הניתוח, במהלכו ואחריו”.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עוד מנפלאות שוק הבריאות

  1. פינגבק: אם הרפואה היא מוצר, מה מצבנו כלקוחות? | עמדת תצפית

  2. הכל נכון. אבל שורש הבעיה היא בעוד מקום ולא רק בהגיון של הפיכת הבריאות לסחורה. שורש הבעיה במקרה הזה הוא באי ההסכמה החברתית לגבי מה זה נקרא להיות בריא. הואיל ואין הסכמה על השאלה הקטנה הזו שנולדה מהרגע המבורך שחיי האדם כאן על פני אדמה נהיו מרכז ההוויה החברתית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית של האנושות במאתיים השנים האחרונות, הרי שברור שהשמיים הם הגבול. כל עוד השמיים הם גבול הבריאות, ואין הסכמה מובנת מאליה שניתוח פלסטי באפה של דוגמנית מזדקנת פחות חשוב מהצלת חייו של ילד חולה סרטן, הרי שגבולות מיסחורה של מערכת הבריאות היא עניין למשא ומתן פוליטי-חברתי בלתי פוסק. במציאות כזו, גם אם כווווולם יהיו סוציאלדמוקרטים, כלומר אנשים הסבורים שאת כוחות השוק יש לעצב לטובתה של החברה כולה ולא לטובת בודדים מתוכה, עדיין יהיו מרכיבים של מערכת בריאות לא שוויונית כי אי השוויון הוא מהותי בתחום הכרוך מצד אחד בהכרעות מוסריות שאין עליהן הסכמה מובנת מאליה (בדיוק כמו בחינוך או בבטחון) ומצד שני היא נשענת על טכנולוגיה הולכת ומשתכללת, הולכת ומתייקרת. כל זה לא בשביל להוביל למסקנה שאין מה לעשות חלילה, אלא למען החלפת השיח הפשטני של 'מיסחור', 'הפרטה', 'ניאו-ליברליזם' ושאר סיסמאות מלאות מעצמן אך ריקות מכל תוכן פוליטי ממשי, במושגים המחזקים דיון רציונלי בגבולות הבריאות מזה, ודיון פוליטי קונקרטי ויישים של גבולות המיסחור מזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s