דברים שרואים משם – מסדר הכפית.

ניסיון לסכם (גם לעצמי) סמינר של 11 יום באי השכן קפריסין, בו נפגשה לשיחה על החיים בפלסטין-ארץ ישראל קבוצה המורכבת מיהודים אזרחי-ישראל, מפלסטינים אזרחי ישראל, ומפלסטינים הנתונים תחת שלטון צבאי של ישראל. זהו סיכום אישי וסובייקטיבי לחלוטין (והרי כבר נאמר, כי "אובייקטיביות היא תכונה של אובייקטים"), שמשתדל להיות נאמן לפסוק "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה, ח', י"ט) בלי לשכוח את שני החלקים, אבל בסדר הזה.

ארוך ועם הרבה הערות שוליים בסוגריים, אבל ככה אני.

משהו על המסגרת והמשתתפים

כשלושים צעירים (25-35), משכילים (מחזיקים בתארים אקדמאיים או לומדים לכאלה), חילונים פרט לאחת וגם היא לא "מהגרעין הקשה", (בתוספת כמה מסורתיים ברמת ה"לא אלכוהול, לא חזיר"). קשה להגיד שהיווינו מדגם מייצג של כל אחת מהחברות שמהן הם הגענו, אבל מצד שני גם לא ייצגנו אחידות פוליטית או קו אירגוני. כל הפלסטינים מהגדה היו מאזור רמאללה או מהעיר עצמה. הפלסטינים אזרחי-ישראל היו כולם מהגליל, פרט לאחד מהמשולש. בכל הקבוצות חסר היה ייצוג לצד הדתי-ימני.

בצורה קצת משונה, וכדי לשמור על "נייטרליות", אנחנו הוגדרנו "יהודים-ישראלים". הפלסטינים אזרחי-ישראל הוגדרו "פלסטינים של 48", והפלסטינים שחיים תחת השלטון הצבאי בגדה המערבית הוגדרו "פלסטינים של 67". יש משהו משונה בהגדרת הזהות של הפלסטינים לפי השנה בה הם נכבשו ע"י "היישות הציונית", אבל בהסתכלות מפוכחת, כנראה שהכיבוש הישראלי הוא חלק מרכזי בזהות הפלסטינית, ובמובן מסויים אולי חלק מרכזי בתהליך גיבושה. חלק מהקבוצה שלנו, בצעד חצי-הומוריסטי, התחיל לכנות את עצמנו  "ישראלים של 70 לספירה", או במקרה שלי, "פלסטינים של שנות ה-20"

יש פערים שניכרו כבר מהמסגרת: הקבוצה שלנו עברה את הבידוק הביטחוני בנתב"ג תוך 10 דקות. לפלסטינים אזרחי ישראל זה לקח בערך שעתיים וחצי. הפלסטינים מהגדה יצאו יום קודם לכן לעמאן דרך גשר אלנבי, והגיעו לקפריסין חצי יום אחרינו. בדרך חזרה, שתי הקבוצות של אזרחי ישראל עברו את הצ'ק-אין תוך עשר דקות (בלי בידוק ביטחוני), בזמן שהפלסטינים נשארו יום נוסף כדי לעלות על טיסה לעמאן ולחזור שוב דרך גשר אלנבי.

עניין נוסף, משמעותי לטעמי לא פחות, היה ההנחיה הברורה לא לפרסם תמונות מהסמינר בהן מופיעים אנשים ללא אישורם. כי אם לחלקנו ההשתתפות יכולה לעורר אהדה או אי-נעימות קלה בסביבה שממנה אנחנו באים, לחלקנו האחר זו עלולה להיות אי-נעימות קשה ואולי אפילו סכנה. ואולי החיים בחברה כזו הם קשים אפילו יותר מאשר חיים תחת כיבוש. צריך לקחת בחשבון גם את אי-הנוחות שנרמזה מהצד הפלסטיני לבטא עמדות החורגות מהקונצנזוס המקובל, במיוחד כאשר השיחה היא במעגל הקבוצתי ולא אישית.

שפת הסמינר הוגדרה כאנגלית. הפלסטינים מהגדה לא דיברו עברית. היכולת המאוד מוגבלת שלי לנהל שיחת היכרות בערבית היוותה פחות או יותר את שיא היכולת בערבית בקבוצה שלנו. מבחינת הפלסטינים אזרחי ישראל, האנגלית היא לרוב שפה שלישית, ולכן במקרים רבים היה להם נוח יותר לדבר איתנו בעברית מאשר באנגלית, כאשר פלסטינים מהגדה לא השתתפו בשיחה.

משהו על קפריסין

באופן כללי, היא היתה משנית בתשומת הלב ובמידת העניין שלי. הביקור הקודם שלי, בטיול משפחתי לפני כמעט 15 שנים, תרם לזיכרון, אבל לא היווה בסיס אמיתי להשוואה.

היה משהו מוזר בדמיון הים-תיכוני של הטבע לטבע הישראלי: יש כמה צמחים שיש גם אצלנו, מזג האוויר לא מאוד שונה (אם כי אנחנו היינו בעיקר בהר, שם יותר קריר, ולכן יש מיני פרחים שפורחים שם, ואצלנו כבר מזמן סיימו), ואפילו מצאתי חיפושית משה רבנו.

ולמרות הדמיון הרב, הדברים הקטנים שונים ומזכירים את הזרות. הם נוהגים בצד הלא נכון של הכביש (מורשת השלטון הבריטי), וזה לא כזה נורא למי שלא נוהג, עד שאתה מבין שגם הדלת של האוטובוס נמצאת בצד הלא נכון. נקודות החשמל שונות ודורשות מתאם. אין wifi בחינם כמעט בשום מקום, והם כותבים באלפבית יווני במקום רומי, אז אי-אפשר לקרוא אם אין כיתוב מקביל באנגלית. ככלל, קפריסין לא זולה, ורמת המחירים דומה לישראל.

כשנסענו לבקר בניקוסיה, ירדנו מהאוטובוס ישר לתוך משמרת מחאה (רגועה, בלי לחסום שום דבר) של עובדי מלון הולידיי-אין, שלא קיבלו את משכורות יולי-אוגוסט (שלהבנתי אמורים להיות החודשים הטובים של הענף). עובדי המלון שלנו אמרו שהם קיבלו את המשכורת, גם אם באיחור של כמה ימים. מהמעט שהתעניינתי, נראה שהאנשים אומרים שהמצב הכלכלי לא טוב (אבל רחוק כמובן מהקטסטרופה של יוון). התרשמתי שיש המון סניפים של בנקים, והמון שלטים של נדל"ן (בעיקר לתיירות) ורכישת זהב. היו גם לא מעט חנויות פנויות להשכרה/מכירה באזורים התיירותיים של ניקוסיה ולימסול. כמו כן כדאי לציין, שסניף הדואר המרכזי של לימסול (עיר הנמל החשובה של האי, והמטרופולין הגדול בו) פתוח פחות שעות ביום מאשר הסניף-בנצרת עילית, ושבמוזיאון ימי-הביניים אין הדרכה לתיירים מזדמנים, אבל יש שני שומרים שיושבים באותו מסדרון על מנת להשגיח על המוצגים.

לגבי הסכסוך המקומי בקפריסין (התרשמות בזק לא מקצועית, מבוססת על צפיה בסרט ומפגש עם שני קפריסאים-יוונים הפעילים בארגון לשיתוף פעולה בין שתי האוכלוסיות באי): 300 שנים של שלטון עות'מני וכ-80 שנים של שלטון בריטי הותירו באי אוכלוסייה מעורבת של קפריסאים-יוונים וקפריסאים-טורקים, כולם באופן כללי חילוניים, משכילים ובעלי זיקה למערב, וב-1960 גם מדינה קפריסאית עצמאית שהייתה אמורה לשמור על זכויות המיעוט (כ-20%) הקפריסאי-טורקי. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן ולא צמחה שם זהות קפריסאית משותפת, מה גם שחלקים באוכלוסייה היוונית שאפו להסתפח אל יוון, דבר שהביא למתיחות בין שתי האוכלוסיות, להתנגשויות מקומיות ולפגיעה בחיי האוכלוסייה הטורקית. ב-1974, בעקבות הפיכה צבאית, פלשה טורקיה לקפריסין וכבשה את חלקו הצפוני של האי. התהליך הזה בלם בין השאר את צמיחתה של תנועת פועלים טורקית-יוונית משותפת, שמנהיגיה נרצחו בדינאמיקה די מוכרת, כל אחד בידי קנאי הצד שלו. למרבה הנוחות, שני הצדדים השלימו טיהור אתני מלא, ולא הותירו מיעוט לאומי בצד שלהם, מה שמאפשר לסכסוך ביניהם להתנהל מאז כמעט ללא תקריות אלימות. מכיוון שהרפובליקה הטורקית שהוקמה בצפון האי בשנת 1983 לא מוכרת ע"י אף גורם בינלאומי פרט לתורכיה, בעוד שהצד היווני נהנה מחוסן כלכלי, זוכה לגיבוי בינלאומי נרחב ואף הצטרף לפני כשמונה שנים לאיחוד האירופי, הצד היווני לא ממהר לשום מקום, ואפילו דחה תוכנית הסדר נדיבה למדי שהציע האו"ם ב 2004 (אותה קיבל הצד התורכי ברוב גדול, כנראה לא מעט משום שכללה את מה שנראה אז כגזר גדול: צירוף לאיחוד האירופי). למרות זאת, החל מאמצע שנות האלפיים נפתח הגבול בין שני חלקי האי לתנועת אזרחים, המשרתת בעיקר טורקים שעושים יוממות לעבודה בצד היווני, העשיר יותר. בכלל, יש בצד היווני של קפריסין אוכלוסיה של כ-750,000 תושבים, ולצידם מספר עצום של כ 200,000 מהגרי עבודה, שלא נראה שמטריד את התושבים המקומיים.

שורשי הסכסוך

בסה"כ היה כמובן כיף ביחד. היה הומור משותף והיו שיחות אישיות טובות ומעניינות. היה אלכוהול ליד הבריכה ובמקומות אחרים, וסיגריות, וריקודים לצלילי מוזיקה מערבית שפופולארית בכל האזור, ואולי עוד כמה דברים שאנשים שלא גדלו בתרבות טולסטויאנית-פוריטנית-דת-העבודה כמוני יודעים ליהנות מהם. אז למה לא הצלחנו (להבנתי) להגיע לשום התקדמות בנוגע להסכמה על פיתרון לסכסוך? כי כמו שכתב עמוס עוז בתחילת שנות האלפיים [אם כי הוא מפריז במימד הדתי שהוא מקנה לצד הבעייתי, ואני נתקלתי בצד הזה לא במימד דתי-אסלאמי אלא במימד תרבותי-ערבי], וההדגשות שלי:

כיום מנהלים הפלסטינים בעצם שתי מלחמות שונות: מצד אחד נאבקים רבים מהם על סיום הכיבוש ועל זכותם הצודקת לעצמאות לאומית. כל אדם הגון יתמוך במטרה הזאת. מצד שני נלחמים רבים מהם את מלחמתו של האיסלאם הפנטי, מאירן עד עזה ומלבנון עד קלקיליה, מלחמה על "זכותם" לחסל את מדינת ישראל ואת העם היהודי (כי לפי השקפת האיסלאם הקנאי היהודים הם בזויים מכדי להחשב לעם, ולכל היותר מותר להם להתקיים כיחידים שפלי רוח תחת "חסות" השלטון האיסלאמי – כדרך שהתקיימו, לדוגמה, יהודי תימן, עירק וסוריה). זו מלחמה נפשעת אשר כל אדם הגון יתעב.

[…]

שתי מלחמות מתנהלות כאן. אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת – רוויה עוול וגם חסרת כל סיכוי.

הפלסטינים הנאבקים על זכותם הלא מעורערת "להיות עם חופשי בארצם" ראויים לתמיכתה של תנועת השלום בישראל. אכן, כבר לאחר קיץ שנת 2000 יכלו, מתוך הבנה והסכמה עם רוב הציבור בישראל, לחיות במדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית – לולי "המחצית השנייה" הפלסטינית, זו הלוחמת לחיסול העם היהודי, ואם לדייק: לולי התחמקותה הפחדנית של התנועה הפלסטינית לשחרור לאומי הן מהתמודדות רעיונית ומוסרית עם עמדותיה המתועבות של התנועה הפלסטינית לחיסול העם היהודי והן מפני המחויבות לפרוק מנשקם את החמאס, את הג'יהאד האיסלמי ודומיהם. כך הולכים ומטשטשים הקווים שבין דוקטור ג'קיל למיסטר הייד, בין הפלסטינים הנאבקים על זכותם להיות עם חופשי לבין אלה החותרים לשלול מאת היהודים את אותה זכות עצמה.

אז כן, יש כל מיני בעיות, שרובן קשורות לעובדה שאנשים מסתמכים על זיכרון משותף (או "נרטיב") ולא על ידע היסטורי, מה שעוזר לצד הפלסטיני של הנרטיב לחמוק מהתמודדות עם נקודות לא נוחות, ולספר לעצמו כל מיני סיפורים נעימים: למשל שחיי היהודים תחת העולם המוסלמי היו תמיד מין "תור זהב ספרדי" (שהתקיים דרך אגב בזמן כיבוש מוסלמי בספרד, יש לזכור) ולא תחת המעמד של "ד'ימי", להתעלם מכך שהתנגדות הפלסטינית לפעולה הציונית התחילה לכל הפחות ב- 1910 אם לא מוקדם יותר (ולא אחרי הנכבה ב 1948), כולל לפחות ארבעה סבבי אלימות שכללו גם פגיעה חמורה בקהילות יהודיות לא-ציוניות (בעיקר מכיוון שהקהילות הציוניות היו מאורגנות טוב בהרבה להגנה עצמית), ומכך שעד 1948 פעולת ההתיישבות הציונית לא רק שלא הקטינה את היישוב הערבי בפלסטין (ואפילו מספר המנושלים מאדמתם עקב רכישת אדמות ציונית היה מזערי, בטח ביחס למספר המנושלים עקב ניצול כלכלי בידי פלסטינים), אלא אף הגדילה אותו (בריבוי טבעי ובהגירה בעקבות הפיתוח הכלכלי, במיתאם ישיר לקירבה אל ההתיישבות הציונית), וכל זאת בלי להקים בית אחד על אדמה שלא נרכשה בכסף מלא (ולפעמים יותר ממלא). וזה בלי להזכיר שימוש רטורי-תעמולתי אך מתחמק מאחריות לפרטים במושגים כמו "קולוניאליזם" (בהתעלם מהעובדה שהציונות, לפחות עד 1948, היתה במקרה הגרוע ביותר סוג ייחודי ביותר של קולוניאליזם שלגביו רוב העולם שמחוץ לאירופה ואינו שבוי ברומנטיזציה של העידן הטרום מודרני היה צריך להגיב ב"הלוואי עלינו קולוניאליזם כזה"), "חומת אפרטהייד" (בהתעלם מכך שמערכת החוקים והתשתיות האבסורדית הכפולה שמתקיימת בגדה המערבית, הראויה אולי להגדרה אפרטהייד, רחוקה מלחפוף את החומה, שברוב התוואי כלל אינה חומה אלא גדר, ולוקה בעיקר בחמדנות שטחים תוך שהיא מסמנת קו גבול שאינו מחוייב לקו הירוק הלא קדוש), ו"מצור על עזה" (שלה יש גבול יבשתי נשכח עם איזו אחות לאומה הערבית הגדולה).

אז יש כל מיני בעיות שקשורות להשפעות הפוסט-מודרניות ובריחתה מהאמת על התודעה הפלסטינית ועל דוברי הנרטיב שלה, אבל לא זה שורש הסכסוך.

שורש הסכסוך טמון באבחנה החשובה שמישהו אצלנו העלה באחת השיחות האחרונות, לפיה בעוד שהמשתתפים היהודים אזרחי-ישראל מדברים על conflict, כלומר על עימות שיש לו שני צדדים, הפלסטינים מדברים על occupation, כלומר על כיבוש שיש לו צד אחד, והדבר היחיד שלא ברור הוא האם הוא התחיל ב-1948 או ב-1882. בשורה התחתונה, בזמן שהצד היהודי-ציוני של המשתתפים מכיר בלי קושי גדול בעוולות שעשה ובזכותו של הצד הפלסטיני להגדרה עצמית, ולכן גם נכון לחלוקת הארץ בלי לקדש קווי גבול ספציפיים (משהו שהתנועה הציונית הגיעה אליו מתישהו באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת), הצד הפלסטיני, בעיקר מצד תושבי הגדה, התקשה לתפוש למה אנחנו רואים בכלל ביהדות לאום ולא דת כפי שהיתה עד לפני 150 שנים (למרות שמדובר בקבוצה ישראלית ש 13 מתוך 14 משתתפיה חילונים גמורים), ולמה כל כך חשובה לנו פינה אחת בעולם שבה נוכל להיות רוב ריבוני וחופשי להגדיר את עצמו, ולא מיעוט תלוי בחסדי רוב. ואם כבר אפשר להבין את זה ולא להתפשר על חיים טובים כפרטים בארץ ערבית, למה ההתעקשות לחפש את ההגדרה העצמית הזו דווקא בפלסטין, "על חשבונם" ובלי לבקש את הסכמתם.

כאן נכנסת הבחנה חשובה: אני התרשמתי שהפלסטינים אזרחי ישראל, בגלל היכרותם עם החברה הישראלית והמציאות שלה, מסוגלים להבין יותר בקלות את הנקודה הלאומית של היהודים (אם כי מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתרבות ובזהות היהודית, מקום שהופך אותה ליעד ההגשמה הריאלי היחיד של הציונות, היה במידה רבה חידוש גם עבורם). ועדיין, השאיפה הזו נראית להם משנית בסדר העדיפויות ביחס לזכותם של הפליטים הפלסטיניים (וראוי לשים לב להבדל הבעייתי מאוד בין ההגדרות והטיפול הבינלאומי המקובל בפליט "סתם" לעומת ההגדרות והטיפול ב"פליט פלסטיני", ומכאן הכמות העצומה והגדלה כל הזמן של פליטים פלסטינים) לחזור לביתם או לפחות ליישובם המקורי (ולא חס וחלילה למדינת פלסטין שתקום על חלק מפלסטין כביטוי לזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית), ולשאיפתם של הפלסטינים שיימצאו בתחומי המדינה השנייה שאינה פלסטין לחיות במדינה שאינה מזוהה כיהודית.

ועד שהנרטיב הפלסטיני לא יצליח להודות שיש כאן סכסוך דו-צדדי ולא כיבוש חד צדדי, ולא יתגבר על המכשול של הכרה בלגיטימיות הרעיון הציוני של "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים" (כולל כמובן אזרחי מיעוטים הזוכים לשוויון זכויות תחת הדמוקרטיה, שהיא צורת השלטון היחידה שיכולה להיות בית לאומי ולא רודנות של מיעוט מתוך הלאום, והסיבה שישראל היא היום מדינה יהודית גם בלי להיות תיקאוקרטיה יהודית, פשוט מפני שהיא מבטאת את רצונם הדמוקרטי של רוב אזרחיה) ויכיר בחלקן של השגיאות ההיסטוריות שעשו אבותיו בהתמודדות עם הציונות באחריות למצבו, לא נראה שיימצא פיתרון לסכסוך הזה.

הערת ביניים על הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל

הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל נמצאים במצב ביניים בעייתי ומורכב. מצד אחד, יש מקומות בהם הם אכן סובלים מאפליה ברורה למדי. מצד שני, הם סובלים אולי לא פחות ממשבר זהות שמקורו בכך שהם רואים בעצמם פלסטינים ש"הזהות הישראלית" נכפית עליהם (אם כי לא תמיד ברור איפה ובאיזה מובנים בדיוק), וחרדים מכך שאחיהם הפלסטינים יפסיקו לראות בהם פלסטינים ויתחילו לראות בהם ישראלים.

נקודה מעניינת נוספת היא היאחזותם הנואשת לעיתים ברעיון ה"פאן-ערבי", לפיו הפתרון לסכסוך צריך להיות קיומו של מרחב ערבי מחולק בצורה רופפת על פני המזרח התיכון. קשה שלא להתרשם שהרעיון הזה (שהוא כשלעצמו לא כל כך רע, אם הוא יהיה מין איחוד-מזרח-תיכוני פדרטיבי מתקדם שבתוכו מחוז יהודי-ציוני נוסח הסכם פייסל וייצמן משנת 1919) נובע מתחושת הבדידות שלהם, כמי שננטשו ע"י העולם הערבי שמתעסק מאז 1973 בבעיותיו הפנימיות במדינות הלאום (אפילו שנוצרו בצורה מלאכותית ע"י הבריטים והצרפתים. ושהעיסוק הפנימי הזה נעשה תוך כדי שימוש מזעזע בדמות היהודי/הציוני כשעיר לעזאזל, בחיקוי אנכרוניסטי לאנטישמיות האירופית), וע"י ההנהגה של התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתייחסת לתושבי הגדה ומחנות הפליטים, אך מתעלמת מהפלסטינים אזרחי-ישראל.

בתחומים מסוימים, אזרחי-ישראל הפלסטינים אכן מאמצים נורמות תרבותיות "ישראליות" (וגם מוכנים לראות את הצדדים החיוביים שלהן), ולא פחות מעניין (וזו נקודת חולשה שמלווה את הזהות הפלסטינית לאורך כל תהליך גיבושה) – שומרים על זהות לוקאלית חזקה לכפר או לעיר המוצא, גם על חשבון השייכות למסגרת הלאומית. נדיר למדי (אם כי לא בלתי מצוי לחלוטין) לשמוע מישהו מהם אומר שבמקרה של חלוקת הארץ לשתי מדינות, הוא יעדיף לעבור למדינה הפלסטינית על פני האפשרות להישאר בביתו כאזרח שווה זכויות במדינה הישראלית. זה קשור כמובן גם להכרה המציאותית שלהם, שמתנה כמובן את הרעיון של הצטרפות למדינה הפלסטינית בכך שהמדינה הפלסטינית הזו שתקום תהיה דמוקרטית ובמצב טוב לפחות כמו המדינה הישראלית שאת מחדליה ומגרעותיה הם סובלים היום. לא ראיתי שם נכונות "חלוצית" לגשת להיות המובילים של הבטחת עיצוב האופי הזה של מדינת פלסטין.

והנקודה החשובה ביותר אולי בנושא הזה: אזרחי-ישראל הפלסטינים סובלים רבות מהיחס האנטגוניסטי (ההדדי לעתים) בינם לבין מוסדות המדינה והחברה הישראלית, ובחירתם לחיות בה ב"גלות" במקום "ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים." אחת מהאמירות ששמעתי ביחס לשאלה שהעלינו על השירות הלאומי, הייתה הבחירה באי-נכונות לכל סוג של שירות אזרחי, גם במחיר ויתור על שיפור שירותי רווחה, חינוך ובריאות במגזר הערבי, כל עוד מערך השירות האזרחי בישראל כולל גם גיוס של צעירים יהודים לצבא העוסק בדיכוי העם הפלסטיני. זו בחירה שמוכנה לקחת אחריות על תוצאותיה, אבל כזו שעולה לפלסטינים אזרחי-ישראל במחיר כפול – ויתור על שיפור ריאלי בחייהם וגם יחס של אי-אמון ואנטגוניזם מצד אזרחי ישראל היהודים, שרואים כיצד הם בוחרים לוותר על יכולתם להיות אזרחים שווים באמת (או לפחות יותר מהמצב כיום) במדינת ישראל. מה נעשה, שבחברה אנושית מתוקנת, בשונה מהחזון של הליברליזם הפנאטי המצוי, יש קשר בין נכונות הפרט להשתתף בנשיאת העול של קיום החברה לבין נכונות החברה לקחת אחריות על מימוש זכויותיו של הפרט.

הבחירה לחיות בגלות היא גם הבחירה להימנע מלקיחת אחריות מלאה על החברה שבה אתה חי, הזנחת המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים והתמקדות והסתגרות סקטוריאלית באישי ובמשפחתי, כאשר כל מה שמעבר לכך הופך להיות לזר ומנוכר, ובמקרה הזה דין העיירה הגלותית ברוסיה הוא כדין  מאה שערים וכדין שפרעם (בחירה רנדומאלית).

אז מה בכל זאת?

אני חושב שלמרות ובגלל הפערים הגדולים, המפגש הזה משמעותי וחשוב ביותר.

חשוב לפגוש פלסטינים (ושפלסטינים יפגשו יהודים-ישראלים) ברמה האישית: לדבר ולא להסכים, לבלות, להכיר, לעשות נורמליזציה (או בלשון משתתפי הסמינר "תטביע" تطبيع, וחשוב גם להיות מסוגלים לקרוא, לדבר ולהבין את השפה הזו). הלוואי שהמפגשים האלה יתרבו ויתאפשרו גם בלי הצורך להרחיק עד קפריסין, כי בין שני הצדדים יש משבר אמון וחשדנות עמוקה ואי-היכרות גדולה והרבה פחדים שחלקם לפחות אינם מוצדקים.

חשוב שהפלסטינים יפגשו עמדה ציונית מבוססת, שמסוגלת לאתגר אותם. לא לעשות להם הקלות כי הם חלשים ולא לוותר על עצמנו למען מצפון טהור, אלא לתת להם יחס שוויוני, כלומר לצפות מהם את מה שאנחנו מצפים מעצמנו: להתמודד עם המורכבות שבמציאות ובהימצאותו של צד אחר, ולקחת אחריות על הבחירות והמחירים שלהן. היה חשוב ביותר, והדברים חלחלו גם לצד השני (גם אם לא בצורת ביטויי הסכמה), שהפלסטינים יפגשו את הגרסה הלאומית של הזהות היהודית, וילמדו להכיר את הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, כך שאולי יפסיקו לראות בנו זרים שבאו לפלסטין "סתם" או כדי להתפלל בה. חשוב גם שיפגשו ישראלים שלצד העמדה הזו מסוגלים ומעוניינים להיות ביקורתיים כלפי החברה הישראלית, להתנגד למעשי העוול והגזל שבכיבוש, ולמקרים שבהם כוחות צה"ל משתמשים בכוח מוגזם ופוגעים באזרחים שלא לצורך.

לא פחות חשוב כמובן, שגם יהודים ישראלים יפגשו עמדה כזו, הן מהצד הציוני והן מהצד הפלסטיני. השאלות על חשיבות המרכיב היהודי בזהות של צעירים ישראלים-חילוניים נראות אחרת לגמרי מחוץ למובן-מאליו הישראלי ולנוכח הערעור הפלסטיני. חשוב שצעירים יהודים-חילונים יפגשו גישה שרואה בזהות היהודית גם זהות קהילתית שמעצבת ומפעילה מרחב ציבורי, ולא רק שאלה אינדיבידואליסטית מופרטת.

חשוב לטעמי שבין המשתתפים הייתה הסכמה גורפת בנוגע להבדל שבין לוחמת גרילה כנגד צבא כיבוש לבין טרור המכוון כנגד אזרחים, ובנוגע להיעדר הלגיטימציה של הטרור. אותי מעודד לשמוע משתתף פלסטיני שאומר שמבחינתו גם השקעה בחינוך וחיזוק הכלכלה הם התנגדות לכיבוש, ואולי אפילו התנגדות יעילה יותר, ומעודד לשמוע משתתף שאומר שגם אם אחרים לא יאהבו את העמדה הזו, מי שהורג אזרחים הוא רוצח ולא לוחם חופש.

חשובה גם האבחנה שעלתה לי בתקופה האחרונה בעקבות לימוד ההיסטוריה וההסתכלות במציאות, אבחנה שחלקתי גם עם כמה מהמשתתפים בסמינר, לפיה מי שרוצה לראות דוגמא כיצד נראית חברה לאחר שמונים שנה של שלטון ימין קיצוני, על כל חסרונותיה, צריך להביט על החברה הפלסטינית (בעיקר בשטחי הגדה ועזה).

אז מה הלאה?

בעיצומו של הסמינר פרסם מוסף "הארץ" ראיון עם ההיסטוריון בני מוריס, בו הוא אומר:

העשורים של חקר הסכסוך, שהעלו תשעה ספרים שכתבתי, הותירו בי תחושת ייאוש עמוקה. מיציתי. כתבתי מספיק על סכסוך שאין לו פתרון, בעיקר הודות לעקביות של הפלסטינים בשלילת פתרון של שתי מדינות לשני עמים”.

[…]

בשנות ה–30 של המאה ה–20 חל פיצול בשאיפות הלאומיות של שני הצדדים לסכסוך. בעוד שבתחילת הדרך שתי התנועות, הציונית והפלסטינית, ביקשו להקים מדינה משלהן על פני כל השטח, בשלב מסוים חל מפנה. התנועות התפצלו מבחינת הכוונות שלהן. התנועה הציונית החלה את דרכה בתביעה להקים מדינה יהודית על פני כל שטחה של ארץ ישראל, אבל מ–1937 ואילך זנחו מנהיגיה את טענת ‘כולה שלי’ ודבקו בשאיפה לכונן מדינה יהודית וריבונית, בחלק משטחה של ארץ ישראל. כך למעשה היא שינתה את דרכה והסכימה לפשרה טריטוריאלית, כלומר, לרעיון של שתי מדינות לשני עמים – החלטה שנבעה בין השאר מתוך ההיגיון שיש בחלוקת הארץ בין שני העמים היושבים בה. […] התנועה הלאומית הפלסטינית עמדה בעינה, בתקופות המאבק השונות, הן בהנהגת חאג’ אמין אל חוסייני והן בהנהגת יורשו יאסר ערפאת, היא אפילו לא השתנתה בשנות תהליך אוסלו. התנועה הפלסטינית, על שני ראשיה, הפונדמנטליסטי בראשות חמאס והחילוני בראשות פתח, מעוניינת בסופו של דבר בשלטון מוסלמי על כל ארץ ישראל, ללא מדינה יהודית וללא חלוקה.

מוריס צודק באבחנתו הפסימית, כל עוד נשאר במישור הנראטיבי. הוא שוגה, לטעמי, מכיוון שהוא תופש את המציאות באורח שמרני, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה". מי ששואפים להתקדם לעבר פיתרון לסכסוך, הן ציונים והן פלסטינים, חייבים להניח שהחברה הפלסטינית, על התנועה הלאומית שלה, יכולה להשתנות וראוי שתשתנה. כדי שהשינוי הזה יתרחש, יש צורך להסית את תשומת הלב מהמישור של הנרטיב הלאומי אל המישור של הקיום הלאומי הקונקרטי: אל החברה, התרבות והכלכלה. אל בית הספר, אל זכויות האשה ואל תנאי ההעסקה של הפועלים. אל תחנת הכוח ואל בית החולים. אל היכולת לנהל דיון רציונאלי ופתוח בחברה דמוקרטית וחופשית באמת, ואל הצורך לדחוק הצדה את מי שמפעילים טרור פנימי על מנת למנוע את כל הדברים האלה. צריך לא לשכוח שגם התנועה הלאומית הציונית זקוקה לשמירה, פן תאבד בדיוק את הדברים האלה.

את השינוי הזה, מתנועה לאומית שמטרתה שלילת לאומיותו של האחר לתנועה שמטרתה שחרור החברה הפלסטינית, צריכים לעשות גורמים בחברה הפלסטינית, בעידוד מדינת ישראל, שלטוב ולרע (במקרה הזה לטוב) מחזיקה בשליטה אפקטיבית בשטח ובגבולות שבהם חיה עיקר החברה הפלסטינית, ומכאן גם בנסיבות שבהן מתקדמת התרבות, הכלכלה, החברה והפוליטיקה שלה. כדי שזה יקרה, החברה הישראלית חייבת לשמור על דמותה בכל אותם התחומים ואף לשמר אותה, על מנת למנוע מהימין הישראלי לדרדר אותה אל המקום בו נמצאת החברה הפלסטינית, ואת הסכסוך להתנגשות שבטית של מיתוסים שבה אי אפשר לפתור מחלוקות. הידרדרות כזו של החברה הישראלית היא הסיטואציה היחידה בה תוכל התנועה הלאומית הפלסטינית להשיג ניצחון גם באופייה הנוכחי. כל עוד התנועה הציונית תשמור על אופייה של החברה היהודית-ישראלית כחברה מודרנית, דמוקרטית, חופשית ומתקדמת, יישמר יתרון האיכות שהבטיח עד כה את קיומו ונצחונו של הצד הציוני.

ומכיוון שהתנועה הציונית היא תנועה יהודית שורשית לא פחות (כנראה יותר) מהימין-הדתי הפוסט-ציוני (או סתם אנטי-ציוני) נוסח גוש-אמונים וגישת "משיח וארץ-ישראל-השלמה עכשיו", אין מנוס אלא לסיים בשלושה-ארבעה סיסמאות וקטעי מקורות מהמסורת היהודית:

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.(ר' טרפון. משנה, מסכת אבות, ב', י"ט).

מה יכול אדם פשוט לעשות מול שריפה ענקית? אפשר לנסות לברוח מפני האש ולהפקיר לגורלם את כל אלה שאינם יכולים לברוח או שאין להם לאן. אפשר לעמוד ולייבב. אפשר לשבת ולהטיח האשמות. ואפשר גם למלא שוב ושוב את הכפית שבידך, ולשפוך על הלהבות. לכל אדם יש כפית. בימים אלה צריך כל איש שלום לשאוב מים, לפחות בכפית שבידו, ולשפוך אותם על האש: להרים קול, להתנגד לפשעי מלחמה מכל צד, לסייע לקרבנותיהם של פשעי מלחמה מכל צד, להפגין, לשכנע, לכתוב, להתווכח, לעשות נפשות לפשרה הגיונית, לצאת נגד המשך הכיבוש הישראלי ונגד המסע האיסלאמי-האנטישמי לחיסול ישראל. הכפית שבידי אדם פשוט היא אמנם קטנה מאוד והאש גדולה מאוד, ואף-על-פי-כן. יש להקים כעת, בישראל וגם בפלסטין, את "מסדר הכפית", שאליו יצטרף כל אדם המוכן לעשות כפי כוחו לעצירת גלגל הדיכוי, ההרג, הנקמה והנקמה-על-הנקמה. (עמוס עוז, "בעצם יש כאן שתי מלחמות")

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" (הרב יהושע ויצמן)

דווקא משום שידענו שנים ארוכות של התנקשויות ומלחמות , חובה עלינו לחנך את הדור הצעיר ואת העם כולו על רעיון השלום. השלום איננו רק יעד הומוניסטי ומדיני נכסף. האמונה בו, אהבתו והחתירה אליו דרושים לנו כצורך פנימי של הדורות הצעירים, אסור שבני האדם יתייאשו מן השלום. דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל-כן גם יחדל לחתור לשלום וישליך יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה למעשה – דור כזה עלול להיהפך, חלילה, לבעל-מום רוחני שסולם ערכיו מעוות ושבור. יתרה מזו: דור כזה עלול גם להחמיץ את השלום, כשהסיטואציה ההיסטורית תזמן אותו. לסיכום הדברים יש להדגיש: השלום תובע מחשבה, דמיון, תכנון ואומץ לב ומאמצים לא פחות מן המלחמה. השלום שיושג יהיה פרי של מדיניות מחושבת, שכוחה בעקרונותיה, באמינותה ובתבונת הגשמתה. מי שאינו מאמין בשלום, מי שנואש ממנו – יחדל לפעול כראוי למענו, וממילא לא יוכל לזכות בו. השלום אינו חסר סיכויים, כי בסופו של דבר אין לו תחליף. לא לעולם יימשך באזורנו האבסורד של לא שלום ולא מלחמה , כשהאופציה של הכרעה צבאית למעשה אינה קיימת. (יגאל אלון, "חינוך להומאניות בעת מלחמה", מתוך: "כלים שלובים")

שורש של עץ בוקע מתחת לאספלט

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “דברים שרואים משם – מסדר הכפית.

  1. כאחד שהשתתף בכמה מפגשים כאלה ברור לי שגם המפגש שאתה מתאר מומן, מן הסתם, בכספי האיחוד האירופי. לכאורה יש במעורבות האירופית הזאת מן מהצדק, שכן המנוע הגדול של תנועת היהודים מאירופה הוא הסכינים ששלפו האירופאים המודרנים ברגעיהם הפחות יפים לעבר גרון היהודים. אבל כשוחר דמוקרטיה עולמית אני מכיר היום כי במימון של מפגשי-המעטים הללו אין צדק, כי אם צדקה. צדק יהיה כאשר אירופה תעמוד באמת מאחורי האידיאלים של הנאורות הליברלית, הסוציאליזם והדמוקרטיה שהיא הולידה בעודה יונקת מלשד הקולוניות, ותתחיל לפעול בצורה אמיתית לכינון דמוקרטיה לכל בני האדם.

    • אני חושש שהשינוי שלו אתה מצפה ידרוש מאירופה לוותר באמת על הקולניאליזם הקפיטליסטי שבו היא המשיכה במרץ גם אחרי שנסגה מאחזקתה הישירה בקולוניות שלה והתפנתה למרק את רגשות האשמה שלה על חשבון "הכובש הציוני". כשזה יקרה, היא תוכל באמת לשקוד על פיתוח האזור לטובת כל יושביו.

  2. נפלאה כתיבתך יא אוסתז. שוכראן כתיר. אינשאללה בסירלכ סאנה מומתזה.
    הערה אחת לגבי קפריסין: לא יודע אם המדריכים או מישהו אחר ניצל את הזירה של האי החביב הזה לומר לפלסטינים שהתקדים של מלחמת 1974 שמה קבע חד משמעית שאין חיה כזו 'זכות השיבה' ומכאן שכל מי שמפטפט את הקישקוש המוסרני הזה, לא משנה מאיזה צד הוא מגיע, הוא אחד מאויבי השלום. נקודה.

    • נקודה מעניינת לגבי ההסדר שהציע האו"ם בראשות קופי ענאן [שוב, בהסתמך על מה שהוצג לנו]:
      ההצעה כללה סיפוח של כמה אזורים שנמצאים היום בצד הטורקי של האי (אך סמוכים לגבול) אל הצד היווני, וחזרת תושביהם היוונים לישובייהם שם – במחיר פינוי הפליטים הטורקים שיושבו בהם לאחר 74 אל תחומי החלק שיוותר הצד הטורקי של הפדרציה הקפריסאית (והם אמרו שהרוב של אותם פליטים טורקים הסכימו לך). בנוסף, לפליטים שירצו בכך הוצע לחזור לגור ביישוביהם שנשארים בצד "השני", על בסיס שיוויון זכויות פרטי אך לא לאומי. דרך אגב, דובר שם גם על החזרה מרצון (תמורת סיוע כלכלי) של חלק מה"מתנחלים" הטורקים שהיגרו לחלק הטורקי של קפריסין מאז 1974. הטורקים-הקפריסאים קיבלו את ההצעה ברוב גדול, אך היא לא מומשה בגלל שהיוונים-הקפריסאים דחו אותה ברוב גדול.

  3. הסדרים על בסיס הסכמה אישית או אפילו קבוצתית – ראה תכנית ההתנתקות או פרשת עקורי איקרית וברעם – בהחלט אפשריים. אבל כשהחברים היהודים או הפלסטינים, האילן פפאים או העזמי בשראים, מדברים על זכות השיבה, הם מדברים לכאורה על עקרון הנובע מהמשפט הבינלאומי, החלטה 194 וכדומה. ואלו דברי הבל. בכלל ובפרט שהתקדים של קפריסין, שהוא מובהק פי כמה מזה הפלשתינאי-פלסטיני (ברור מי אשם באופן חד וברור: הטורקים), וצעיר בהרבה (1974) ופתיר בהרבה (אלפים בודדים), חד וחלק: המערכת הבינלאומית דחתה את האפשרות הזו של זכות שיבה. יש לי הפנייה למאמר בנושא שהתפרסם לפני כשלוש שנים אבל אינני מוצא אותו כרגע.

  4. "ומכיוון שהתנועה הציונית היא תנועה יהודית שורשית לא פחות (כנראה יותר) מהימין-הדתי הפוסט-ציוני (או סתם אנטי-ציוני) נוסח גוש-אמונים וגישת "משיח וארץ-ישראל-השלמה עכשיו" "

    ניסוח בעייתי ומסוכן אם אתה מנסה לחזיק בגישה המכבדת אנשים ואת פועלם. משום שנמצאת כאן הכללה
    קשה ומעליבה למפעל חיים של אלפי אנשים אידיאליסטים חלוצים שלא מונעים בדרך כלל בעצמם מהזדהות אפילו חלקית עם ההכללה הנ"ל ועם "ערכייה".

    אם היו לי חברים ערבים פלשתינאים בפייסבוק לא הייתי מתבייש להפיץ את הבלוג הנ"ל אבל יש לי מספיק חברים ילידי התנחלויות שבגללם לא אוכל להזמין את חבריי לקריאה בטקסט החשוב שמעל כל עוד הפסקה המזלזלת הזו נמצאת בתוכו.

    מפעל ההתנחלות הספיק להעמיד דור צאצאים אחד שהגיע לבגרות וממהר להפוך את דור החלוצים הראשון לסבים וסבתות . חלק גדול מהצאצאים הללו הם אנשים ערכיים עם שאלות מוסר אמתיות וכנות מאוד ויחס משתנה אל האמונה והלאומיות ויש לציין גם ישראליים מאוד הרבה פעמים לפני יהדותם. אלו הם אחינו ורק בעזרתם ובשיתוף איתם נוכל לקרב את הדיאלוג. הם הם הקונטרא החזקה והאמינה ביותר לרפש שמתפתח על פסגות של מספר גבעות בודדות ביהודה ושומרון. אם ברצוננו לנהל איתם דיאלוג וליצור איזושהי דרך משותפת אסור לנו לבטל כליל את מפעל חיים של דור ההורים.

    כך או כך את הנעשה אין להשיב וגם בתוך ההתנחלויות ניתן למצוא קולות רבים ומגוונים לגבי רעיונות הפתרון למצב הסכסוך. אנחנו חשובים להם ואלינו הם נושאים עיניים. הפאנטיות היא לעולם לא הרוב באף תרבות היא זועקת מתוך אוטובוסים של תנועות נוער אבל הזוגות והמשפחות הצעירות מההתנחליות חייבות להיות בין מעגלי הדיון המחפשים נורמליזציה ותפקידנו הוא להזמין ולהזמין עד שלא נישאר שם לבד. הם מבינים את הצורך לסיום הסכסוך טוב יותר מכל פעיל שלום מנומנם אשר מממש את דעותיו אחת לארבע שנים (או מעט פחות).

    פרט לנקודה זו כרגיל טקסט מעולה וחשוב . שלחת כבר חומרים לעיתונות ארצית ?
    מתי מקבל טור קבוע?

    • הניסוח בעייתי רק אם אנשים בוחרים להעלב מדברים שלא מופנים כלפיהם. בקו-האידיאולוגי של תנועת ההתנחלות (ולא סתם אני בוחר במונח הכאילו אנכרוניסטי "גוש אמונים" כדי לאפיין אותו) יש אלמנטים בוטים של פוסט ציונות. נכונות חלוצית יש בכל תנועה. אפילו אצל הרוויזיוניסטים הייתה, וזה מאפשר להעריך אנשים, אבל עדיין לא מספיק בשביל לבנות שותפות.
      אף אחד שלא מוציא את עצמו ממעגלי השיחה לא מוצא מתוך מעגלי השיחה. אבל ברוב המקרים שאני פגשתי את האנשים שאליהם אתה מכוון, פגשתי הרבה פחות נכונות לשיחה שמכבדת אותי, והרבה יותר גישה "אנו אנו החלוצים" שמאחוריה עמדת "אני ואפסי עוד", שמניחה שאני ושכמותי נעלם תוך דור.
      להרחבת העיסוק בשאלת יחסינו עם הגרעין האידיאולוגי של המתנחלים, אני ממליץ לקרוא את הרשומה הזו של אודי מנור: http://udimanorblog.blogspot.co.il/2011/12/blog-post_17.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s