לא רואה בעינים – מדרש שיר ל"סימן שעוד לא הגענו" לנעמי שמר

שיר על מה שנקלט במבט, ועל מה שלא יכול להקלט, ועל מה שאובד מהמבט במרוצת הדרך. במקור נכתב השיר למחזמר "מסעות בנימין השלישי", כלומר בהקשר שונה לגמרי, ועל כן הפירוש מדרש הוא.

– אתה רואה דקלים?
– דקלים איני רואה!
– אתה רואה גמלים?
– גמלים איני רואה!
– אולי לפני עיני לרגע צל עבר –
איני רואה דבר, איני רואה דבר!

סימן שעוד לא הגענו
והאופק עוד רחוק
וליבך עודו פתוח
אל ארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת
וצריך להמשיך לצעוד
והדרך עוד מושכת
ארוכה

– אתה רואה אדם בצל התאנה?
– איני רואה אדם בצל התאנה!
– אולי בצל הגפן שם מנוחתו?
– איני רואה דבר, איני רואה אותו
– אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה
ואיך שביניהם פורחת השיטה?
– אולי אני בגלל השמש מסנוור –
איני רואה דבר, איני רואה דבר

סימן שעוד לא הגענו…

– אולי אתה רואה בנות בכלי לבן
יוצאות אל הכרמים עם אהובי לבן?
– אולי אתה רואה בדרך ליהודה
אשה יפהפיה צועדת לבדה?

– איני רואה בנות, איני רואה כרמים
עובר אני ביעף יבשת וימים
יומם וליל האש בעצמותי תבער
איני רואה דבר, איני רואה דבר

סימן שעוד לא הגענו…

***

אתה רואה דקלים?

– דקלים איני רואה!

– אתה רואה גמלים?

– גמלים איני רואה!

– אולי לפני עיני לרגע צל עבר –

איני רואה דבר, איני רואה דבר!

החיזיון הראשון שמציבה נעמי שמר בפני הדובר בשיר הם הדקלים וגמלים. הדקל והגמל היו שני דימויים קלאסיים בציורי ארץ-ישראל של התיירים והציירים הנוצרים, והם אבני היסוד של הדימוי הרומנטי של ארץ ישראל. כבר בתחילת התקופה המודרנית זכו תיאורים אלה לביקורת נוקבת של תיירים שהביטו בארץ במבט לא רומנטי. אולי המשעשע והחריף שבהם היה מרק טווין, שכתב על ביקור בבאר בעמק יזרעאל:

לפני תמונה מזרחית כבירה שאותה הערצתי פעמים אין ספור בתחריטי-פלדה עמומים ועתירי-צללים! אלא שבתחריטים לא היתה השממה, ולא הסחי; לא הסחבות; לא הפרעושים; לא תווי הכיעור; לא העיניים הטרוטות; לא הזבובים הלועטים; לא הבערות המטומטמת הנשקפת בפני האנשים; לא החבורות הטריות על גבי החמורים; לא הלהג הצורמני בלשונות לא נודעות; לא צחנת הגמלים; ולא הרעיון המתבקש מאליו שכמה טונות של אבק שרפה, לו הונחו תחת רגלי הנוכחים, והוצתו, עשויים היו להאדיר את הרושם ולהעניק לתמונה עניין אמיתי וקסם שלעולם ינעם לאדם להיזכר בהם, אף אם יזכה לחיות אלף שנה.

מיטב יופיים של נופי המזרח נשאר רק בתחריטי פלדה. אני שוב לא אתפעל מתמונתה של מלכת שבא בביקורה אצל שלמה, ואומר בליבי: נאה את גבירתי, אך רגליך אינן נקיות ואת מצחינה כגמל.[1]

בשנת 1906 נוסד בירושלים בית הספר לאמנות "בצלאל", שמוריו הנהיגו קו שהמשיך את הדימוי הרומנטי של ארץ ישראל של הדקלים ואורחות הגמלים. בתקופה זו, הדימוי הרומנטי של ארץ ישראל, שזכה לעידוד מסויים מצד התנועה הציונית הרשמית ומערכת יחסי הציבור שלה בארצות הגולה, מצא עצמו בהתנגשות עם תהליך החילון שעשו לארץ מגשימי הציונות, שעבורם הפכה הארץ ממושא אהבה רומנטי לארץ מעשית קונקרטית, שאותה צריך לבנות ולפתח. הציירים הצעירים שלמדו בבצלאל מרדו נגד הסגנון המקובל. במחזהו של נתן אלתרמן "כנרת כנרת" אומרת דמותו של הצייר מבצלאל:

קוּבִּיסְט אני, ושם הֻקפתי – הה, נמאס לי –

גמלים פסבדורומנטיים על רקע פסבדוקלאסי.[2]

ומחזקת אותו דמות המהפכן מאנשי "פועלי-ציון" באמירה שמרמזת ישירות למזכרות שיוצרו בבצלאל:

זה לא פורטרט, זהו פּרוֹטֶסְט אנטי-רומנטי!

נגד הרומנטיקה הציוניסטית של זריחות ורֻדות

ושל עצי תמרים עם מחרשה וַתֶלֶם

ועם פועל של מַרְמֶלַד על תעודת תרומה

ועל קופסת בשמים.[3]

 

הדובר בשיר, שלפי המדרש שלי מייצג את החלוץ הציוני-סוציאליסטי המגשים, לא מסוגל לראות את ארץ ישראל של הדקלים והגמלים. לא מדובר בצל שמסתיר לרגע את עיניו, אלא במציאות הארץ ישראלית המאוד לא רומנטית שאליה נחת, ובה יפו על דקליה מתוארת בלשונו של אהרון דוד גורדון במילים:

נכנסתי אל העיר המנוּולת האסייתיתאל יפו[4]

בתוך חיי ההגשמה בארץ ישראל, הדימוי הרומנטי של דקלים ותמרים הופך להיות לא רק תלוש מהמציאות הקיימת, אלא גם סותר את המציאות הנשאפת.

 

 

סימן שעוד לא הגענו

והאופק עוד רחוק

וליבך עודו פתוח

אל ארבעת הרוחות

וצריך להמשיך ללכת

וצריך להמשיך לצעוד

והדרך עוד מושכת

ארוכה

בשונה מההתבוננות המציאותית שתוארה קודם, נעמי שמר מפרשת בפזמון את חוסר היכולת לראות כשגיאה ברצף הזמן. הדקלים והגמלים, ארץ ישראל הרומנטית, צפויה עדיין בעתיד, באופק רחוק. צריך רק לשמור על לב פתוח, ולהמשיך לצעוד.

 

– אתה רואה אדם בצל התאנה?

– איני רואה אדם בצל התאנה!

– אולי בצל הגפן שם מנוחתו?

– איני רואה דבר, איני רואה אותו

האדם היושב תחת גפנו ותחת תאנתו, הוא כנראה הדימוי התנ"כי המוכר ביותר של תקופות השלום, בהן החקלאים יושבים לבטח ונהנים מפירותיה המתוקים של העבודה. הביטוי מופיע במלכים א', פרק ה', פסוק ה':

וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה.[5]

נעמי שמר אהבה את התנ"ך, ואת ארץ ישראל התנכ"ית, של בורות המים ועדרי הצאן בשדות בית לחם. אולי אהבה את ארץ ישראל הזו יותר משאהבה את ארץ ישראל המציאותית שבנתה מדינת ישראל והתנועה הציונית לפניה, כפי שאהבה כנראה הרבה יותר את אווירת ה"כמו לפני שנות אלף בקיבוץ" מאשר את הקיבוץ עצמו. כמו ארץ ישראל הרומנטית, גם חזון השלווה החקלאית-תנ"כית הוא למעשה חזיון תעתועים רומנטי, ביחס למציאות החיים בארץ (ובצורה מעט אבסורדית, הנקודות האחרונות בהם נדמה שהוא נשמר הן דווקא פלסטיניות). כתב עמוס עוז:

קסמי-הקדומים התנ"כיים הללו כמוהם כארץ המובטחת למשה: מנגד תראינה ואליה לא תבוא. מפני שאתה בדחפוריך תפרוס על ההרים וגאיות האלה את ביתני החרושת ואת גגות-האזבסט ואת דודי-השמש ואת טורי הבתים הלבנים הסימטריים ואת גדרות-הבטחון והאנטנות. מנגד תראנה ואליה לא תבוא, ואם תבוא, הקסם התנ"כי כחלום יעוף.[6]

כאשר הגיעו הוריה של נעמי שמר לעמק הירדן והקימו בו את קבוצת כנרת, כיסתה במהירות חקלאות המכונות המודרנית-מדעית שלהם, המסוגלת להאכיל אלפי אנשים, את שרידיה של הרומנטיקה החקלאית הארץ ישראלית. ואולי הגעגוע של נעמי שמר לזמן אחר נובע בעיקר מאי-הנוחות שלה עם המציאות הנוכחית. וכאן שוב הכה בה בביקורת עמוס עוז:

אלא אם כן הכוונה הנסתרת היא להעמיד את ארץ ישראל מול מדינת ישראל כדי לשלול את מדינת ישראל. ואולי זה המכנה המשותף הסמוי של קינן, יפה ונעמי שמר. מילא, אילו שללו אותה בשם איזה דגם-מופת חזיוני. אבל כאן שוללים אותה בשם אכּזוטיקה סנטימנטלית.[7]

 

 

– אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה

ואיך שביניהם פורחת השיטה?

– אולי אני בגלל השמש מסנוור –

איני רואה דבר, איני רואה דבר

זהו אולי החיזיון המעניין מבין הארבע המופיעים בשיר. זהו אינו חיזיון רומנטי או תנ"כי – עצי הזית ושדות החיטה, המופרדים באמצעות משוכות השיטה המכחילה הם הנוף החקלאי הממשי והאופייני של עמק הירדן שבו גדלה נעמי שמר. מדוע גם אותם לא מצליח לראות הדובר? הוא מסונוור מהשמש. האם זו רק השמש הקופחת בעמק הירדן, שמסמאת את המבט ומסתירה את מראות היום-יום? ואני מציע, שהאור המסנוור הוא האור הגדול של החזון והמפעל, או בלשונו של עמוס עוז:

האור שבארץ ישאל עכשיו הוא אור-צהריים, אור אמצע הקיץ, אור התכלת העזה. איש מביט בישראל מן הצד, באלכסון, יכול לראות אותה כאחד מאלה סרטי-הקולנוע הנושנים בצבעי שחור-לבן מהבהבים, הסרטים שבהם מתרחש הכול בתנועה מואצת, אנשים קטנים רצים בין קרונות קטנים ומקפצים קפיצות קטנות ומשונות במין חיפזון, ספק-היסטֵרי, ספק גרוטֶסקי, ספק-נלהב. מה יכול מסַפֵר סיפורים לעשות באור הזה ובשצף האנרגיה הזאת, העולה על גדותיה?[8] 

ולסנוור הזה יש השפעה חשובה נוספת. הוא מאפשר לא לראות את פרטי היום-יום המייגע, או בעצם להתעלות מעליהם, מכיוון שהוא מטעין כל פרט ופרט מתוכם במשמעות שמוקרנת מהאור העצום של החזון שמשתקף בו. מאיר שלו הבין את זה יפה, כפי שהביא בדבריהם של עובד הציבור המשקיף מהצד ואת תשובתו של המורה בכפר:

מעולם לא ידעתם להעריך עבודה רגילה ושקטה. כולכם שיחקתם בתיאטרון הגאולה והתקומה שלכם. חריש היה חזרה אל הקרקע, תרנגולות הטילו ביצה ראשונה אחרי אלפיים שנות גלות. הבולבוסין הפשוטים, הקארטופעלאך שאכלנו ברוסיה, נהפכו כאן לתפוחים של אדמה, להתמזגות עם הטבע. מצטלמים עם רובים וטוריות, משוחחים עם קרפדות ופרדים, מתחפשים לערבים, חושבים שעפים באוויר."

"כך נשארנו בחיים," אמר פינס.

 

 

סימן שעוד לא הגענו…

 

– אולי אתה רואה בנות בכלי לבן

יוצאות אל הכרמים עם אהובי לבן?

– אולי אתה רואה בדרך ליהודה

אשה יפהפיה צועדת לבדה?

נו, ומה עם הרומנטיקה? אולי זה יפתח סוף-סוף את העיניים? הבנות היוצאות אל הכרמים בכלי לבן לקוחות כמובן מט"ו באב, חג האהבה התנ"כי, שנועד לפתור את בעיית חרם הנישואין על שבט בנימין[9], ובתיאור במשנה:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (רוקדות) בַּכְּרָמִים…[10]

האם יראה הדובר לפחות את היפיפיה הצועדת לבדה בדרך ליהודה, או לפחות בדרך התבור?

 

 

– איני רואה בנות, איני רואה כרמים

עובר אני ביעף יבשת וימים

יומם וליל האש בעצמותי תבער

איני רואה דבר, איני רואה דבר

 

סימן שעוד לא הגענו…

ואכן, כאן מגיעה נקודת הכשל, והעיוורון מגיע לשיאו. לא הצל החולף ולא השמש המסנוורת הם המסמאים את עיניו של הדובר, אלא האש הבוערת בעצמותיו. תחושת השליחות והדחיפות, המשימה הבוערת, מאפילה אפילו על האהבה. הבעיה היא שבניגוד לדימוי, החלוץ אף פעם לא היה הסנה הבוער ואיננו אֻכּל. לאורך הזמן, האש הבוערת בעצמות, אם לא יודעים לשמור אותה כ"אש קטנה", מכלה את המגשימים. כדבריו של אהרון דוד גורדון:

הבא לשם "חיי עולם" – למה לו כל זה? הרי אני מבקש חיי עולם – והרי אני השה לעולה! או הריני כפרתו של עם ישראל! כלומר אני מקריב את חיי השעה שלי, כלומר אינני חי. גבורה רואים בזה. אולם באמת יש בזה פסיביות ידועה, כוח התמדה של החלטה, אחת. הגבורה היא אקטיבית. וחיים חדשים דורשים אקטיביות בלתי פוסקת… פסיביות כזו לא תביא לעולם לידי תחיה. להפך – היא מביאה לידי ריפיון ידיים ולבסוף לידי ירידה רוחנית. את הדבר הזו אנחנו רואים פה בפועל. ואין כל פלא. הירידה היא כמעט הכרחית. הקרבן או המתנדב הלא מוכרח – לפי השקפתו – לותר על הרבה ערכים שבחיים, אשר במובן ידוע אפשר לומר עליהם, כי הם כל האדם.[11]

 

הסכנה היא שהלהט, האש הבוערת בעצמות, יסמא את העיניים ויסתיר את פרטי-החיים שבעולם. ינתק את האדם מהחיים הממשיים, ממש כפי שמנותקים מהם החזיונות התנ"כיים הרומנטיים של נעמי שמר. המאבק עלול להסתיר מהעיניים את המטרה שלשמה נאבקים. כתב יפה יפתח גולדמן:

מה הם הדברים החשובים באמת לסוציאליזם?

המאבקים נגד הניצול, נגד העוול, נגד הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, נגד ההפרטה, נגד שלטון התאגידים…

אבל מה הם הדברים החשובים באמת לסוציאליזם?

יצירה, תרבות, שיתוף, שמחת-השיתוף, טעם-חיים, משמעות…

באורח טראגי, הסוציאליזם מתגלה לא פעם כאילם דווקא ברגעי החג שלו. דווקא ברגעים שבהם הוא צריך לשיר, הוא מגלה שקולו נצרד מן הצעקות.

אי אפשר להיות סוציאליסט אם אינך מוכן לצעוק כשצריך.

אבל הסוציאליזם לא יהיה נאמן לעצמו אם לא ילמד לשיר… ולשיר פירושו ליצור תרבות: תרבות-חיים חיובית, בונה, מאשרת ואוהבת. לשיר פירושו לעשות חיים.

 

ולכן, מכיוון שהאופק מעצם מהותו הוא אופק, ולכן לעולם לא נגיע, שהרי

האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה, הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה, הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך, כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו, ובפרספקטיבה רואים אנו לפנינו תכלית עוד יותר גדולה ונאצלת, שאליה נשתדל לשים את פנינו…[12]

מכאן שצריך לשמור את הלב פתוח ואת העיניים פתוחות, על מנת שנוכל לאהוב, שנוכל להמשיך לצעוד בדרך.

כי החיים הם שלשלת אחת של מטרות, וכל האידיאלים העליונים אינם באים על פי האמת, על פי תפקידם לרומם את האדם ואת חייו, אלא לתת לעצם הדרך צורה של מעלות או של סולם מזדקף יותר ויותר, – לעצם הדרך, כי אין אחרי הדרך ומחוץ לדרך כלום. זה הכלל: חידוש החיים או יצירת חיים חדשים זאת אומרת תיקון האדם או יצירת אדם חדש, וכן להפך. כל חידוש שאדם מחדש בחיים מתקן באותה מידה את החיים. חיים, שאינם מתקנים את האדם, ועוד להפך, מביאים אותו לידי פשרות ולידי פסולות, הם חיים ירודים ולא יולידו לעולם חיים חדשים.[13]


[1] מרק טווין, מסע תענוגות לארץ הקודש, עמ' 114.

[2] נתן אלתרמן, כנרת כנרת, מסכת מאת מוקי צור, עמ' 63.

[3] שם, עמ' 65.

[4] אהרון דוד גורדון, האומה והעבודה, עמ' 77.

[5] וגם במיכה, פרק ד', פסוק ד', ובצורה מעט שונה במלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"א, ובישעיהו, פרק ל"ו, פסוק ט"ז.

[6] עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל, עמ' 99.

[7] עמוס עוז, ממורדות הלבנון, עמ' 212-213.

[8] עמוס עוז, באור התכלת העזה, עמ' 18-19.

[9] שופטים, פרק כ"א, פסוקים י"ז-כ"א.

[10] משנה, תענית, ד', ז'.

[11] אהרון דוד גורדון, האומה והעבודה, עמ' 99.

[12] בנימין זאב הרצל, בפני עם ועולם א', עמ 379.

[13] אהרון דוד גורדון, האומה והעבודה, עמ' 419-420.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “לא רואה בעינים – מדרש שיר ל"סימן שעוד לא הגענו" לנעמי שמר

  1. מדהים שהפרשנות כאן כל כך הפוכה מהשיר. להביא את עמוס עוז כמפרש לנעמי שמר זה כמו להביא את בנצי גופשטיין לפרש את א.ב יהושע. מי שרוצה להבין על מה מדובר יכול לראות בסרטו של קירשנבאום 'אל בורות המים' את ההתנצחות החריפה ביניהם.
    לדעתי יש כאן אמירה חריפה נגד עמוס עוז ושיטתו – הוא טוען שאנחנו סומים לראות את הערבים שיושבים בה והיא טוענת מולו – אתה לא רואה את המציאות, אתה מסונוור על ידי אידיאלים מופרכים, של שלום עולמי ואוניברסליזם. תסתכל על ארץ ישראל ותראה את שייכותה לעם ואם עוד לא הצלחת – לא נורא, בסוף נגיע ונראה את ארץ התנ"ך ונעמוד על משמעותה.

    • העובדה שאדם חולק על דעתו של אדם אחר לא הופכת את פרשנותו בהכרח לטובה פחות. לעיתים קרובות דווקא מי שאינו מסכים מצליח לשקף יפה את עמדת האחר, יותר מאשר מי שתומך בו. למשל, אני חושב שהמשפט האחרון שלך ממשיך בדיוק את הכשל שעמוס עוז מצביע עליו אצל נעמי שמר – מתוך הסתכלות על "ארץ ישראל" (כמושג מופשט, רומנטי. אתה לא מפרט על מה בארץ ישראל צריך להסתכל כדי להבין) נבין את "שייכותה" לעם. מה מתוך "ארץ התנ"ך" אנחנו אמורים לראות במציאות הממשית של היום כדי לעמוד על "משמעותה"?
      נקודת הכשל הזו עומדת ללא קשר לקיומו או העדרו של כשל בהתבוננות של עמוס עוז על תושבי הארץ הערבים (ומי שקורא אותה מקרוב רואה שלפחות בעבר הוא רואה אותם באופן לא מאוד תמים ומסונוור אידיאלים).
      אבל בכל מקרה, כפי שכתבתי הרשומה הזו היא פרשנות מדרשית ולא פרשנות פשט, ואתה מוזמן להציע פרשנות מדרשית חלופית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s