מחאה, לאיפה את הולכת?

צִבּוּרֵנוּ מְלֻכָּד
לְמַחֲנֶה עָמָל אֶחָד

כך כתב אברהם לוינסון ב"שיר המחנה", פחות מחודשיים לאחר הפילוג הגדול ופרישת סיעה ב' ממפא"י. המחאה החברתית בקיץ הנוכחי (ולמעשה גם בקודם) מפולגת למספר זרמים מרכזיים והרבה רסיסים*. ברשומה זו אנסה להבחין בין ארבע קבוצות מרכזיות (בתקשורת, גם אם לא דווקא בין הפעילים בשטח), בעיקר ביחס לשני היבטים חשובים: האחד הוא היחס למימד ה"פוליטי" ובעיקר לזירה המפלגתית והפרלמנטרית, והשני הוא הבעיות והיריבים המסומנים כמטרה.

בסוף שתי תוספות בנושא אחר – מי ישלם (בכסף ואולי גם בחייו) על אבטחת הגז הפרטי, ומשלי השועלים של אולמרט.

***

הבהרה קטנה כדי ליישר קו: בשיח הישראלי יש טשטוש מסוכן בין המושגים "פוליטי" ו"מפלגתי". למעשה, כל ניסיון לעצב באופן תכליתי את מערכות היחסים בין בני האדם הוא פוליטיקה. השימוש ב"פוליטי" כסימן לגנאי נשען דווקא על המשמעות ה"מפלגתית", מתוך אקסיומה טהרנית, לפיה מפלגות מעצם טבען הן זירה שבה פועלים אנשים אינטרסנטיים ורודפי שררה, ולא התארגנות (דמוקרטית יותר או פחות) של אנשים למען השגת מטרה מוסכמת (פחות או יותר) בזירה הפוליטית-הפרלמנטרית, כלומר – וזו הנקודה החשובה – בזירה שבה מתקבלות ההחלטות.

לעניינינו:

זרם א' -יוקר המחיה.

הדמות המוכרת ביותר היא איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'. במקביל ובמפוצל כנראה (נכון לדצמבר 2011) פועלת גםתנועת "ישראל יקרה לנו". למה צריך שתי תנועות? – לפי אחד ממקימי "ישראל יקרה לנו":

הפיצול התחיל בגדול על רקע שיתוף-הפעולה עם הסטודנטים. אנחנו סברנו כי שיתוף-הפעולה עם הסטודנטים בעייתי, לאור הדילים שהסטודנטים רקמו עם חברות המזון ושהזיקו לצרכן.

תנועת "ישראל יקרה לנו" מספרת על עצמה שהיא:

תנועה אזרחית א-פוליטית שמובילה את מחאת יוקר המחיה בישראל. התנועה מאמינה בשינוי שמגיע מלמטה – מהעם‬. […]דרך הפעולה פשוטה: הצביעו בארנק. לקנות בזול, רק ברשתות הזולות, בשוק או במכולות (מי שיכול להרשות לעצמו). לקנות רק מותגים קטנים ולא את מוצריהם של התאגידים הגדולים והדורסניים שהשתלטו על השוק.

לעומתם, שפועלים "מלמטה", אלרוב מסמן דווקא את הזירה הממשלתית:

מסקנות ועדות הריכוזיות התחילו טוב והתפוררו – ועדת קדמי (לבחינת התחרותיות בשוקי המזון והצריכה) ועדות המזון וטרכטנברג לא השיגו את מטרותיהן בגלל חוסר מיקוד של הציבור.

אז, הנה, יש לנו מחלוקת בין מי שבורח מהזירה ה"פוליטית", לבין מי שמנסה להשפיע בתוכה, במקום שבו מתקבלות ההחלטות. נקודת התורפה בשני המקרים, לטעמי, היא הראיה הצרה של האזרח כצרכן, והפיתרון בהקפדה על צרכנות חכמה וקניה בזול (למרות שזה סותר את הקריאה לקנות מהמותגים הקטנים). חוסר היכולת לראות את האזרח בישראל לא רק כצרכן אלא גם כיצרן, שמשכורתו מהווה חלק ממחיר המוצר שמשלם הלקוח, מביאה את אלרוב לתמוך בהצעותיהן של הועדות בראשות קדמי וטרכטנברג, הממליצות על הפחתת מחירים באמצעות "הסרת חסמים על יבוא" (כלי קלאסי בארגז הכלים של מעריצי "השוק החופשי", שמשרת בעיקר תאגידים גדולים על חשבון יצרנים מקומיים) ויביאו לפגיעה קשה במגזר היצרנים הקטנים בארץ. זו היתה התגובה של "ישראל יקרה לנו" לאמנה החברתית-כלכלית של פורום הארגונים לצדק חברתי (בהמשך):

עוד נסיון כושל של השמאל הפוליטי להשתלט על מחאת מעמד הביניים. 'אמנה' שאינה מטפלת בריכוזיות , בפרוק המונופולים, בבנקים ובשינוי מבני – כולל טיפול בועדים הגדולים – לא תביא מזור לבעיית יוקר המחייה. "עיני ויחימוביץ שוכחים כי הפגיעה הקשה ביותר בעובדים נגרמת מאינפלציה – הממשיכה לכרסם בכח הקנייה של חסכונות גם לאחר צאת העובד לפנסיה. יציבות מחירים היא לפיכך היעד החברתי החשוב ביותר שאינו מופיע כלל באמנה. הגדלת התקציב בעזרת גרעון פירושה שילדיינו יאלצו לשלם את האובדראפט הלאומי – עם ריבית . לא זו הדרך שעליה יצא רוב העם למחאה"

שימו לב שהאשמים הם "השמאל הפוליטי", הבעיה – באותה שורה עם הריכוזיות והבנקים – היא ועדי עובדים, והסכנה היא הגדלת הגרעון והאינפלציה, ברטוריקה שלקוחה הישר מדפי המסרים של משרד האוצר.

זרם ב' – פורום הארגונים לצדק חברתי.

הארגונים המרכזיים: תנועות הנוער והבוגרים של החולצות הכחולות, כמה גופי סטודנטים, התאחדות מגדלי הבקר, המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית, חלק מהמאהלים, ועוד. הקו המרכזי (כנראה בעיקר בזכות תנועות החולצה הכחולה) הוא קו סוציאל-דמוקרטי, ולמרות שאין זיהוי רשמי, יש קרבה רעיונית לכל הפחות אל הגורמים הסוציאל-דמוקרטים במפלגת העבודה ובמר"צ. נקודת החוזק היא היכולת לייצר מסמכי עקרונות ודרישות מפורטים, שזוכים לגיבוי מצוות הכלכלנים של יונה וספיבק (שקם כמקבילה לועדת טרכטנברג) ומכמה כלכלנים בולטים בעולם. הפורום פרסם אמנה חברתית-כלכלית במתווה של כלכלה קיינסיינית סוציאל-דמוקרטית, שעליה חתמו בין השאר יו"ר ההסתדרות עיני [הערה בעקבות תגובה שקיבלתי: ניתן להעשות הבחנה בין ההופעה של עיני בניסיון להשפיע על המחאה לבין העדרותה המוחלטת למעשה של ההסתדרות כארגון עובדים גדול מפעילות המחאה בשטח. בנוסף, יש המעידים שמעורבות ההסתדרות מביאה לחץ כוחני לבלעדיות הדוברים באירועי הפורום, בעיק בציר העימות בין ההסתדרות לבין "כוח לעובדים"]  וגם סתיו שפיר, שלפי דה-מרקר מזוהה עם מפלגת העבודה, ומובילה את "התנועה החברתית", בין השאר ביחד עם אלון לי-גרין, שהוא פעיל בחד"ש. אחד מגורמי המימון של התנועה הזו היא קרן פרידריך אברט, ע"ש הנשיא הסוציאל-דמוקרטי הראשון של גרמניה.

באופן ברור, הפורום הזה מכוון אל הזירה הפוליטית ואל מקבלי ההחלטות. מתוך הניתוח של דה-מרקר, אפשר להבין את מי רוצים לארגן, מה המטרה, על מי רוצים להשפיע ומי אינם המטרה (הדגשות שלי):

על פי יוזמי האמנה, התנהלות הממשלה מחייבת היערכות מחודשת והתאחדות של כל גופי המחאה שתהיה משותפת לגורמי המחאה, לגורמים היצרניים, להסתדרות הכללית ולגורמים עסקיים. "רק חזית כזו יכולה לאלץ את הממשלה להביא לשינוי יסודי ומבני במדיניותה הכלכלית, שינוי שיש בו כדי להבטיח את שיקומה של חברה צודקת והומאנית"

[…]

האמנה כוללת 13 סעיפים בעלי רוח סוציאל-דמוקרטית וקוראת בין השאר לצמצום ממדי אי-השוויון והעוני והעלאת רמת החיים הכלכלית והסביבתית במדינת ישראל; חיזוק ושיקום המגזר הציבורי והגדלת חלקה של הממשלה בתוצר הלאומי הגולמי; רפורמה מקיפה "להנגשת שירותי בריאות, חינוך, דיור, רווחה, בטחון אישי ותחבורה לכל"; ביעור הפער בין פריפריה למרכז; חידוש משמעותי של הדיור הציבורי; ועוד.

בנוסף לאלו, האמנה קוראת למספר תיקונים כלכליים מרכזיים, וביניהם: הפניית מירב הכספים בקרנות הפנסיה להשקעה באג"ח מיועדות; השתת מיסוי שוויוני יותר על ידי הגדלת המיסוי הישיר לבעלי הכנסות גבוהות ותאגידים; בחינה מחודשת של תהליכי ההפרטה תוך עצירתם המוחלטת; הפסקת העסקת עובדי הקבלן במגזר הציבורי; הורדה משמעותית ביוקר המחיה ומוצרי יסוד; והגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב כלל הציבור בישראל.

עם זאת, יצוין כי האמנה אינה כוללת סעיפים כנגד הריכוזיות במשק, הדומיננטיות של הפירמידות בשוק ההון, ושליטתם של מעטים בכלכלה הישראלית.[…] כמו כן, לא מוזכרת באמנה כל יוזמה לפירוק ועדי העובדים החזקים במשק, וחוסר השוויון התעסוקתי שבתוך הגופים הממשלתיים.

מי לא חותם?

למשל, גורם ג' –  איציק שמולי והתאחדות הסטודנטים.

בקיץ שעבר, הסטודנטים היו פעילים מאוד. השנה, באופן כללי, שמולי שומר על דממת אלחוט בנוגע למחאה החברתית, פרט לגינוי חריף כלפי אלימות המפגינים בהפגנה ב 23.6. לא ברור עד כמה הייתה שם אלימות מפגינים, אבל הוא גינה. יש גל של האשמות כלפיו לאחר שגייס תרומה גדולה מקבוצת IDB של דנקנר עבור פרויקט של כפר סטודנטים שהוא מוביל בלוד. אני לא מתרשם כל כך מההאשמות האלה. אני כן מתרשם מההחלטה של שמולי להטיל את כובד משקלה של התאחדות הסטודנטים דווקא על "המאבק לשוויון בנטל", שלהבנתי מהווה בעיקר ספין הסחה אל מול המחאה, ורק מקשה על קידום מאבק חברתי, מכיוון שהוא מקצין את השוני בין חילונים-דתיים-ערבים, שלושה ציבורים שיש להם אינטרס משותף בסוציאל-דמוקרטיה. בבחינת המימד הפוליטי, שמולי משחק בשדה של "הפוליטיקה" והממשלה, ולא בשדה של הרחוב. אם בשנה שעברה רמזו עליו שהוא עומד להצטרך למפלגת העבודה, ההתגייסות למאבק לשיוויון בנטל צובעת אותו בצבעים דומים הרבה יותר לאלה של סביבת המרכז-הליברלי של קדימה/לבני/ לפיד.

הגורם הדומיננטי הנוסף שלא חתם הוא גורם ד' – החברה לתועלת הציבור ב' זה אוהל [J14] שמובילים דפני ליף, רגב קונטס, שיר נוסצקי, רועי נוימן ועוד.

מתוך התגובות שלהם לאמנה החברתית-כלכלית ולמארגניה, ומתוך ראיון שנתנה קבוצה מתוך הפעילים, [הערה לתיקון: עו"ד ברק כהן אינו משתייך לקבוצה של ב' זה אוהל] אפשר להבין מה יחסם "לפוליטיקה", מהי זירת הפעולה שהם מסמנים, ומי המטרות שהם תוקפים. ההדגשות כרגיל שלי:

מתנועת המאבק העממי [עוד שם לפעילות מבית J14. אבשלום] נמסר כי "התנועה אינה כלי בידיהם של פוליטיקאים של השמאל הישן כשלי יחימוביץ' ועופר עייני. אנחנו מסרבים ליפול להפרד ומשול הישן הזה, המחאה הזאת היא של כולנו. שמאל, ימין, אנשי שכונות, בעלי עסקים, אתיופים, ערבים, תושבי מרכז, פריפריה וכל אדם אחר שמחליט לקחת אחריות על עולמו. הערב לא נעמוד בעצרת שמנוהלת מלמעלה, על ידי מקור כוח או מימון כזה או אחר,זרקור על אדם בודד על הבמה שצועק אל תוך קהל. נצא לרחובות- כל אזרח מנהיג".

מכאן והלאה, המסר הולך ומתחדד אל האימפוטנציה המכוונת של שינוי תודעתי פנימי, המתמקד בשינוי המושגים ובורח משינוי המציאות, ומתכסה במסווה של "מחאה" ו"מהפכה":

ההישג הכי משמעותי של המחאה הוא בעצם קיומה", אומר קונטס, 36, יוצר דוקומנטרי, מנהל הקריאייטיב של מטה המחאה בקיץ הקודם ומיוזמיה המקוריים. "המחאה היא מטאטא הברזל שמנקה את הפינות האפלות בכלכלה ובפוליטיקה שלנו. כשהמחאה גדלה ומתעצמת, הרגולטורים פוחדים ומתחילים לעבוד, חברי הכנסת מתחילים קצת לדאוג לבוחרים, במיוחד כשהם רואים עוד ועוד אנשים מתפקדים למפלגות. [עוד רגע תגיע המסקנה ההפוכה. אבשלום] בכל פעם שהמחאה מתעצמת, המדינה נהפכת ליותר מתחשבת באזרחים ולא רק בעצמה. לכן אנחנו חוזרים לרחובות. לא כדי להשיג דבר זה או אחר אלא כדי להפחיד את המנהיגים שלנו, שכבר מזמן לא עובדים בשבילנו. את ההישג הזה אנחנו רוצים להמשיך".

הרבה דברים השתנו", אומר אורי בן-דב, 40, מורה ליוגה ועורך דוקומנטרי, פעיל באתר המחאה J14 ובחדר המצב של המחאה. "הדבר העיקרי שהשתנה זה אנחנו. אני למשל, מעבר להתעוררות הפנימית שלי, הרגשתי לראשונה זה שנים ארוכות תקווה שמשהו יזוז פה. במקביל יש קואופרטיבים, יש אמצעי תקשורת אלטרנטיביים שמספרים את הסיפור שלנו, לא את הסיפור שלהם. עברנו שינוי תודעתי מטורף בשנה הזאת.

מה שאנחנו עושים באופן כללי בשנה האחרונה הוא מאוד שאפתני", אומר עו"ד ברק כהן, 35, מפעילי המחאה הבולטים. "השאפתנות הזאת מנסחת מחדש את מושגי היסוד שנטבעו פה במשך 64 שנה – הגדרה מחדש של מושגים כמו ריבונות, או ימין ושמאל. 14 ביולי הוא הזדמנות מצוינת לעורר מחדש את השיח הזה.

קונטס: "הסיסמה של הפגנת המיליון היתה 'הם מבינים רק מספרים' – וזה נכון. הם באמת מבינים רק מספרים. האינטרס של השלטון הוא להפוך את ההפגנות לקטנות. יש לנו דמוקרטיה, או מצג של דמוקרטיה, ואנחנו לוקחים אותה כמובנת מאליה. רבותיי, להיות אזרח במדינה דמוקרטית זה לא להצביע פעם בארבע שנים. זה אומר להיות על המשמר ולהשגיח על החתול ששומר על השמנת, כי תמיד הוא ייקח לעצמו עוד שלוק. 

מבינים? להיות אזרח זה לא רק להצביע, אלא גם להשגיח על החתול שבחרת לשמור על השמנת. הנחת המוצא היא שהפוליטיקאי הוא תמיד חתול שמעוניין בשמנת, והאזרח לעולם ייקח את עמדת הפיקוח על החתול, אך לא את עמדת השמירה על השמנת.

בן-דב: "המטרה היא לפתוח עוד דלתות לאנשים שלא יכולים לעסוק כל היום במחאה. על המסכים יופיעו כתובת האתר של J14 ומספרים של קואופרטיבים, נגייס אנשים שירצו למנוע פינויים של משפחות מדיור ציבורי. הרבה אנשים חושבים שההישג של המחאה נמדד במנדטים וזה סבבה. אבל מה שחשוב הוא שאנשים יתחילו לחשוב על החיים שלהם, על מה שקורה בשכונה שלהם, על אם לצרוך בסופר או לקנות בקו-אופ השכונתי".

החשיבות היא לא בהימצאות בעמדת קבלת ההחלטות, אלא בהחלטה הצרכנית ממי לקנות. אפשר להתווכח על זה, אבל היחס לפוליטיקה ברור. ועכשיו מגיעה השאלה שמקפיצה את הפיוז:

הפולמוס הבוער במחאה בחודשים האחרונים נוגע לשילוב של מפלגות ותנועות פוליטיות. יהיה להן ייצוג באירוע?

קונטס: "דבר אחד אני יכול להבטיח: לא יהיה שום ייצוג למפלגות בניגוד לעצרות קודמות שראינו לאחרונה. אנחנו מתנגדים למפלגות קיימות בכנסת שמנסות בדרכים אלו או אחרות לנכס לעצמן את המחאה. זה לא שיש משהו רע במפלגות כשלעצמן, אבל למפלגות יש אינטרסים [כלומר, יש משהו רע במפלגות כשלעצמן. אבשלום]. לצורך העניין, גם שלי יחימוביץ' במובן מסוים היא אויבת המחאה. היא הגיעה לאיפה שהגיעה, בין היתר, בזכות הוועדים החזקים של הבנקים. איפה יהיה האינטרס שלה לצאת נגדם? כשלגליה מאור ולבנק לאומי טוב, לוועדים טוב ולשלי יחימוביץ' טוב. זה נכון שראש הממשלה הנוכחי הביא את הצדק החברתי לפארסה, אבל לא שכחנו שהוא לא היחידי".

ובעברית: שלי היא אויבת המחאה, הועדים של הבנקים הם גורם שלילי (שיש לו זהות אינטרסים עם ההנהלה), ונדמה לנו שיש הבדל בין נתניהו לאופציות אחרות, אבל הוא לא באמת משנה.

נוסצקי: "אנחנו לא מזמינים אף מפלגה, אף שלט של מפלגה ואף חולצה של מפלגה להגיע להפגנה. מבחינתנו כל מי שבא עם דגלים עושה שימוש ציני במחאה בשביל לגרוף הון פוליטי. את העשייה החברתית שלהם שיעשו איפה שהם אמורים לעשות – בפרלמנט. כל מי שיגיע עם דגל או חולצה, נראה בזה התקפה אישית על המחאה".

היחס אל פעילים המזוהים עם מפלגה הוא כאל מי שצריכים להסתגר בבניין הכנסת, והקבוצה הזו מתעלמת מכך שלגבי לא מעט פעילים, הזיהוי המפלגתי הוא המסגרת שבה הם פועלים (בדומה לזיהוי של החבורה הזו עם המותג "המחאה החברתית") זו טהרנות עקרה, ועדיין לא נראה שהיא מצליחה לשפר את תדמיתה של המחאה בקרב הציבור או למצב אותה כלא מזוהה פוליטית. היא בוודאי מצליחה לפלג את כוחה ולהרחיק ממנה אנשים.

בן-דב: "התפקיד שלנו הוא לא לומר 'תצביעו לזה ולא להוא', אלא להיות כל הזמן על המשמר. לדעת שגם אם מחר יתחלף פה השלטון, זה לא אומר שתהיה פה מדינת רווחה. שצריך לבדוק את זה. [עד כאן טוב, אבל… אבשלום] השימוש בכוח המפלגתי והפרלמנטרי שולל את הכוח האזרחי. הוא בעצם אומר 'אתם לא אחראים'. אני אומר להיפך: אנחנו אחראים. בכוחנו לשנות את המציאות של השכונה שלנו, העיר שלנו, המדינה שלנו. בשנה האחרונה הבנו שמספיק בחורה אחת צעירה עם אוהל והמדינה פתאום מדברת גם על כלכלה ולא רק על ביטחון. הרעיון הוא לחזק אזרחים, לא את המפלגות".

נמשך מסע הצלב לפיו המפלגות לוקחות את הכוח מהאזרחים, ולא מהוות את הכלי לתרגם אותו להשפעה בקבלת ההחלטות הממשיות.

כהן: "אי אפשר להתייחס רק לשלי. אנחנו זוכרים גם את ההיסטוריה הרי, את הדורסנות של מפא"י ההיסטורית, שגם היתה גורם מכזיב בכל מה שנוגע לחירויות האזרח. חשוב להבהיר שאין פה תקיפה של שליט ספציפי, אלא של שיטה שלה שותפים כל הגורמים שפעלו במסגרתה הפוליטית".

עכשיו כבר יוצאים לצוד לא את מפלגת העבודה שתרוץ לבחירות בראשות יחימוביץ', אלא את הדינוזאור הפרהיסטורי של מפא"י (שבנתה את החברה הכי שיוויונית במערב, אבל שימו לב, פתאום הבעיה היא בתחום "חירויות האזרח", ולא בתחום ה"חברתי"), וכמובן שהבעיה היא בשיטה, כלומר, בכל מי שפעל במסגרתה ללא הבדל.

קונטס: "אנשים אומרים לנו כל הזמן שרק בכנסת אפשר לשנות. הכנסת היא המקום האחרון שאפשר לשנות בו את הדברים. חברי הכנסת כל כך אסורים בחובות שלהם. ראינו השבוע שאיציק שמולי, פוליטיקאי דרדק עדיין, כבר חייב משהו לאי.די.בי. כל מי שנמצא בחדר הזה הם אנשים לא מקושרים, לא מחוברים, לא ממומנים. וזאת המאסה הגדולה של המחאה, בניגוד ל'תנועה החברתית' למשל".

בכנסת אי-אפשר לשנות. כדי לשנות אתה צריך להיות לא מקושר, לא מאורגן, ונטול מימון. כלומר חסר יכולת לפעולה. התנועה הזו אכן מגייסת תרומות בעיקר מאנשים פרטיים, אבל עוד לפני שהחלה בכך קיבלה תרומות (קטנות יחסית, 9,000-12,000) מיזם הי-טק בשם ינקי מרגלית, ומשלמה אליהו – חבר כנסת מטעם ד"ש לשעבר, בעלים של חברות ביטוח, מי ששילם בשנה שעברה קנס של כמעט 3 מיליון ש"ח על העברות כספים לא מדווחות (לטענתו השתמש ב 13.5 מיליון ש"ח להימורים בבריטניה), והאדם הפרטי שמחזיק את הבעלות הגדולה ביותר בבנקים בישראל אחרי שרי אריסון. אליהו מחזיק 9% מבנק לאומי, שבראשו עמדה עד לא מזמן מי שהאינטרס שלה צמוד לזה של "אויבת המחאה" יחימוביץ' – אחת גליה מאור.

דרך אגב, בתחום המאבק החברתי, שני הגורמים היחידים פחות או יותר שיכולים לממן את פעילותם ללא "תלות" הם ההסתדרות (דמי חבר ובעלות על גופים כלכליים), התנועה הקיבוצית (בעלות על גופים כלכליים) והתאחדות הסטודנטים (דמי חבר ובעלות על כשליש מחברת הנסיעות "איסתא").

בשורה התחתונה – הקבוצה הזו מפגינה יחס של התנגדות קיצונית לכל פעילות או מעורבות בזירה הפוליטית המפלגתית. אפשר לתת לאחד מהם לסכם את כל העניין בצורה פשוטה:

כהן: "יש פיצול רעיוני. הפיצול הרעיוני הוא בין גישה רפורמיסטית שמתמקדת בהחלפת השלטון הנוכחי, לבין גישה מהפכנית ששואפת לכינון מחדש של החברה ומערכת יחסי הכוחות בחברה – הכלכליים והפוליטיים. אני סבור שהחלפת ראש ממשלה או מפלגה דומיננטית לא עושים שום דבר. כבר היה לנו פה שלטון של מפלגת העבודה והמציאות לדעתי לא היתה עדיפה".

הבעיה היא שהגישה המהפכנית נמנעת מפעולה בזירה שבה אפשר לעשות שינוי, ונשענת על חוסר הבחנה בין רע לרע יותר, הבחנה שהיא מבחן הסף לפעולה אפקטיבית בזירה הפוליטית, וכאן הכוונה היא שוב לפוליטיקה כחתירה תכליתית לשינוי פני החברה, ולא כמפלגה.

הרטוריקה המהפכנית של הקבוצה הזו, ביחד עם סימון הסוציאל-דמוקרטים והעבודה המאורגנת כאויבי המחאה, חותרים להפוך את המחאה לאנטי-תכליתית, כלומר לאנטי-פוליטית, ובעיקר לחסרת יכולת להביא לשינוי המציאות שכנגדה היא יוצאת למחאה. מי ששומר על הצדק הטהור שלו, מוותר על הסיכוי לקרב את הגשמת הערכים שבשמם הוא מתיימר לפעול.

***

באביב שעבר התארחתי בבלוג של החבר אודי מנור עם רשומת אורח בנושא חלקו הראוי של הציבור בהכנסות מהפקת הגז הטבעי. באחד הסעיפים כתבתי:

בהנחה שמשקיעי הקידוח לא מתכוונים להשקיע בהקמת צי קטן, ושמאגרי הגז האלה הם אכן מקור אנרגיה אסטרטגי, סביר להניח שעלויות האבטחה של מתקני הקידוח בלב ים יפלו על תקציב הביטחון של מדינת ישראל. עוד סיבה לגבות כסף מהמשקיעים.

ובכן, הגיעה החשבונית, ועלותה לציבור הישראלי היא כשלושה מיליארד ש"ח לשנה, וחייהם של חיילי צה"ל שייקחו על עצמם את הסיכונים הנלווים בשמירה על אסדות קידוח הגז הפרטיות. אז מילא לטעון שזה עסק של אזרח ישראלי, במה שנקרא "המים הכלכליים" (אך לא הטריטוריאליים) של מדינת ישראל (למרות שיש מחלוקת עם לבנון על סימון גבולות המים הכלכליים בינה לבין ישראל, כלומר פוטנציאל מוגבר לעימות). אבל אם את תשובה אפשר עוד איכשהו לפטור מתשלום – למרות שאני חושב שאין לזה הצדקה ושלמעשה צריך להלאים את הגז – אבל למה שנובל אנרג'י, חברה אמריקאית שמחזיקה בכ- 40% משדות הגז, תזכה לשירותי אבטחה בחינם ממדינת ישראל?

***

לרגל זיכויו של אולמרט מכתב האישום, שבעקבות עדות מוקדמת חריגה שהתקיימה לפני הגשתו הוא נאלץ להתפטר מראשות הממשלה, בעיצומו של תהליך מדיני שנראה מתקדם למדי – אני ממליץ לקוראים על ארבעה טורים של דורון רוזנבלום, שעוסקים במסע הציד בעקבות השועל:

ראשון, שני, שלישי, ורביעי.

"אנחנו לא רודפים ככה סתם אחרי כל שועל מזדמן".

– "אלא?"

– "נגדיר זאת כך: שועל שהוא גם לא סחבק, גם אנטיפת ומעליב, גם לא מזמין לארוחה אצלו וגם לא מרים מדי פעם טלפון ומלקק, וגם בעד שתי מדינות – תוחלת החיים שלו קצרה במידה משמעותית, לפחות בכל הנוגע למועדון שלנו".

– "ואם הוא נגד שתי מדינות?"

– "אז שירדפו אחריו המועדונים האחרים. לילה טוב, ג'נטלמנים".

דרך אגב, שימו לב שבזמן שהתקשורת צולבת את הפרקליטות על כך שהתבססה על אותה העדות המפוקפקת שבעקבותיה התקשורת עצמה יצאה לצלוב את אולמרט, אף אחד לא שואל את השאלה האמיתית – מי "בישל" את המהלך ודאג להופעת העדות הזו בדיוק בזמן הנכון?

***

רוב תודות למורן על הסיוע בהגהת הרשומה.

* רסיסים: למעוניינים מצורף כאן מסמך שכתב יפתח בריל, פעיל מחאה מאזור המרכז. יש כמה גופים שחסרים, ויכול להיות שאפשר לחלוק על כמה פרטים, אבל זה נותן תמונת מבט כללית טובה מאוד לגבי מידת הפיצול, אי-ההסכמות, האוריינטציות השונות, דרכי הפעולה השונות, ובעיקר המגוון העצום של גופים, ארגונים ואישים שונים שפועלים במקביל תחת הכותרת הכללית של "המחאה החברתית". אני מודה ליפתח על מתן הרשות להשתמש במסמך.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מחאה, לאיפה את הולכת?

  1. אבשלום, אני רוצה להסב את תשומת ליבך לכמה עניינים שקשורים לאולמרט –
    א. הוא הורשע בעבירת "הפרת אמונים". לא יודע בדיוק מה זה אומר אבל נראה לי שמספיק זה בשביל שלא ניתן בו אמון, לא?
    ב. הוא זוכה לא מחוסר אשמה אלא מכך שכנראה הצליח להתחבא טוב מדי. "לא הוכח מעל לספק סביר" – זה בעצם "יש דברים בגו' אבל אנחנו לא בטוחים שזה פלילי". להגיד שציבורית זה עובר זה ככה-ככה.
    ג. גם הזיכוי הזה הוא על בסיס היסוד הנפשי – לא העובדתי. לא יודע מה זה אומר אבל נראה לי שזה קצת בניגוד ל"אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".
    ד. וגם אם הוא היה ישר, צדיק ומעביר זקנות את הכביש – סביר שאם הוא באמת היה מתקדם בתהליך השלום הוא היה נרצח. ככה זה עובד פה – אם אתה מוותר על שטחים – או שאתה משלהם- או שאתה מת.

    • א. אני מבין שזה אומר שהוא טיפל כחלק מתפקידו כשר התמ"ת בחברות שהיו קשורות למקורבו אורי מסר, ולא פסל את עצמו על רקע של ניגוד עניינים. דרך אגב, לא נטען שההחלטות שקיבל בנוגע לחברות האלה היו לא סבירות.
      ב. לא התייחסתי לשאלת האשמה של אולמרט.
      ד – פה קבור הכלב. אני חושב שהסוגיה המעניינת בהקשר הזה הוא לא דווקא אם אולמרט מושחת יותר או פחות מאחרים (או אובייקטיבית), אלא האם ההליך נגדו הונע מתוך מניעים ענייניים, או שהיו מי שדאגו לקדם את העניין (בהמצאת עדים למשל) בגלל המהלכים שהוביל, בדומה לצורה שפרשת גלנט התפוצצה דווקא כשעמד להיות ממונה לרמט"ל, למרות שהמעשים המדוברים נעשו והיו ידועים עוד לפני שמונה לאלוף פיקוד.

  2. הניתוח מענין וחושב אלא שהוא מחמיץ כמה נקודות.
    בין השאר אתה שוכח לציין את אופן ניהול המאבק את העובדה שבתוך זרם ב' מתנהל פוליטיקה ערה מאוד בה המאבק הוא על דומיננטיות וקביעת הקו למרות שכולם מסכימים על חיוניות הפוליטיקה והעבודה המאורגנת.
    החלוקה שאתה מציע מפספסת הרבה בעיות הקיימות בתוך זרם ב' איתו שנינו מזדהים, וממשיכה להחצין את הבעיות אל 'האחרים'.
    אלו היו תמיד שם, האחרים והבעיות שהם הציגו.
    כשלוננו הוא בחוסר היכולת לגבש שיח רחב מספיק שיציב את זרם ב' כזרם מגוון ומרכזי כאחד שמתקיימים בו ויכוחים ואי הסכמות בצד הסכמות רחבות.
    להתראות
    רן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s