יום הרצל, ולמה אני לא פוחד מהחוב הלאומי

כמה דברים לציון יום השנה העברית (כ' תמוז) לפטירתו של הרצל, וחשבון פשוט שמסביר למה אני לא מפחד מהחוב הלאומי של ישראל.

קודם כל, הרצל. ומכיוון שהרצל היה יעד לסילוף יסודי בחייו וגם לאחר מותו, ולפחות אחד מיריביו המרים (אחד-העם), לא טרח אפילו להסתיר את כוונתו:

הרצל האיש החי,  אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשיו… [אבל] … הרצל הדמות האידאלית, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו… מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו.

… הוא נתן לנו את עצמו בתור "נושא" ל"שירת התחיה", נושא שיוכל הדמיון להאחז בו בשביל לעשותו לגיבור לאומי עברי שבו יתגשמו השאיפות הלאומיות בצורתן האמיתית.

אז כדי להמנע מהספק, ניתן את ראשות הדיבור להרצל עצמו (אוסף קטעים ממקורות שונים):

לא מחזה שוא ומקסם כזב אחזה… החומר הדרוש לתכלית הבנין, שאני מתאר, לנגדנו הוא ובידינו נתפשנו; לא נעלם הוא מעיני איש; וכל מי שרוצה לקרוא את הדרך החדשה הלזו בפתרון שאלת היהודים בשמה הראוי לה, לא יוכל לכנותה בשם "דמיון כזב", אך יתן לה תואר "השערה בלבד"…יש בהצעתי הכח המסובב והמניע במציאות את ידות האופנים והגלגלים למכונה, שאני אומר לבנות, אני מתאר אך כמו שהם, לפי עניות דעתי וקוצר ידי, בתקותי כי יקומו אחרי בנאים ואדריכלים גדולים וטובים ממני.

*

זוהי צורת הביניים שבין האינדיבידואליות והקולקטיביות, מן הפרט לא תישלל ההתעוררות והשמחה אשר לרכוש הפרטי, ועם זה עשוי הוא להתגונן מפני השלטון הקפיטאליסטי בכוח ליכודו עם חבריו למקצוע. בשל ההדדיות שלנו לא נדלדלנו יותר גם ביחידים אמיצים, אלא להפך. היחיד אינו נשחק בתוכנו על ידי אבני הריחיים של הקפיטליזם, וכן אין גולגולתו נערפת בכוח אותה שוויוניות של הסוציאליזם. אנו מכירים ומעריכים את התפתחות היחיד, כשם שאנו מכבדים ומוקירים את בסיסו הכלכלי, את הרכוש הפרטי.

*

עיקר גדול: את העסקים הבדוקים והמנוסים, כגון בנקים, רכבת, ביטוח, אניות וכד', מקבלת המדינה לרשותה, אם אין ספק בהצלחתם. [לפיכך, לא מסים!] כל דבר שהצלחתו תלויה בַּמקרה נשאר ביד הרכוש הפרטי בשביל פרסי רווח גבוהים. עסקים שהצליחו משלמים מסים פרוגרסיביים ביחס ישר לגידול ההכנסות. לשוות לכל זה צורה אינדיבידואלית, באופן שהיוזמה הפרטית לא תהא נדונה למיתה.

*

שנת היובל  –  ענה דוד  –  איננה תקון חדש,  כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו.   אחרי שבע שמיטות,  וכל שמיטה שבע שנים,  נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון.   אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון.   בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה.   משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה.   אתה תראה,  כי גם שטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא.   ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים,  כי אם לכיס הצבור.

*

רוח הקבלנות תוכל להתעורר באופן יפה ומועיל, רק הקבלנות הפרועה, שאינה יודעת כל סדר ומשטר ישר, חדל תחדל. מלבד זאת ימצאו לכל אחד ואחד מהקבלנים כוחות העבודה, כאשר יפנה אל המשרד המרכזי להספקת עבודה ומשרות… מובן מאליו, כי לא כעבדים משועבדים ישָלחו שמה, כי רק כפועלים חפשים, העובדים שבע שעות ביום, הנהנים גם עתה מזכיותיהם, וגם בשנוי המקום יוכלו לעלות למדרגות גבוהות ויכלכלו בלחם לעת זקנתם.

הקבלן החפשי יוכל לבקש לו ג"כ פועלים באשר ימצא כטוב בעיניו, אך יכבד ממנו לעשות כזאת.  האגֻדה תעצור בעד המורדים, אשר יתאמצו להכניס עבדים שלא מבני ישראל, תאסור את סחורתם וגם תשים מכשולים אחרים על דרכי עסקיהם, באפן זה יהיו כלם מוכרחים לספח אל העבודה את העובדים אך שבע שעות, ועבודת שבע השעות תהיה בארצנו כמעט מעט לחק ולא יעבור.

*

החברה החדשה שראינו כאן היא לאמיתו של דבר קרטל של אגודות שיתופיות; קרטל גדול שמנהל בעצמו את כל עסקיו, מטפח אידיאלים מתוך גישה תועלתנית ורואה לנגד עיניו את טובת הכלל.

*

בבית הספר אין הבדל לא בבגדים, לא בשום דבר – זולתי בכשרון, ובשקידה.  אנו בחברתנו החדשה לא נעשה את מעשה הַהַשְוָאָה.  איש לפי פעלו.  לא בטלנו את תחרות העבודה.  אך התנאים שוים הם לכל, כמו במלחמה לשם פרס, או במרוץ התחרות, בתחילה הכל רצים להיות שוים, בתחילה ולא בסוף.  […]  אך בינינו אין הילדים מפסידים ואינם נשכרים בעד עסקי אבותיהם.  בעד כל דור חדש הכל מתחיל מבראשית.  על כן כל בתי הספר מן הבתים למתחילים  עד האוניורסיתה הציונית הם חנם אין כסף, וילדי בתי הספר עד תלמידי בה"ס התיכונים הגומרים את לימודם חייבים ללבוש בגדים שוים.  אנחנו חושבים לדבר פורע-מוסר, כי יורגש בבה"ס הבדל מצב הונם של אבות התלמידים.  זה מקלקל הכל.  ילדי העשירים מתגאים ומתעצלים, וילדי העניים נעשים מרי נפש קודם זמנם…

*

שהקהילייה היהודית שאני מבקש לייסד תהיה בהכרח קטנה, אורתודוקסית ולא נאורה – לכך לא אוכל להסכים.

האם לפי מדדים אלה מדיניות ממשלות ישראל בעשורים האחרונים היא מדיניות ציונית או אנטי-ציונית – ישפוט הקורא.

***

לעניין אחר – משהו ששמעתי היום ברדיו הקפיץ אותי. התנהל דיון על שער המטבע, ועוצמת השקל מול הדולר וכו'. תיכף נגיע לנתון, אבל לפני זה רקע מקדים.

ממשלת ישראל, כמו כל ממשלה, מנהלת חוב. נהוג למדוד אותו ביחס בין גודל החוב לתוצר (שזה קצת כמו היחס בין גודל המינוס בחשבון לבין גודל המשכורת), ככה שלפעמים רואים תוצאות מעניינות: בין השנים 2009 ל 2010 למשל, החוב הלאומי של ישראל גדל ב 12 מיליארד שקל. מצד שני, התוצר גדל בהרבה יותר, ולכן יחס החוב תוצר ירד ב 3%. הנה עדות אחת למשל למה השאיפה להקטין את יחס החוב תוצר לא צריכה להיות מלווה בצמצום ההוצאה דווקא.

מתוך החוב הלאומי שלנו, הרוב הגדול הוא חוב פנימי, כלומר כסף שהממשלה לווה מאזרחיה, בד"כ בצורת אגרות חוב שרוכשים עבורם הגופים הפיננסיים שדרכם הם מנהלים את החסכונות השונים שלהם. החזר החוב הזה, שהוא חלק גדול מאוד בתקציב המדינה, משמש למשל לתשלומי הפנסיה של האזרחים.  את הכסף להחזר הזה הממשלה יכולה "להשיג" ע"י גביה כמס, או באמצעות גיוס הלוואה חדשה מהציבור. בעיקרון היא יכולה גם פשוט להדפיס כסף ולחלק אותו (או להחזיר אותו ולגבות חלק ניכר ממנו בחזרה במיסים), וזה אפילו לא מבטיח אינפלציה. בכל מקרה, החוב הפנימי הוא חוב שממשלה שמנהלת מטבע ריבוני (כמו בישראל ובשונה מביוון ובספרד למשל) יכולה לטפל בו יחסית בקלות.

החוב החיצוני הוא שונה. הוא חוב במטבע זר, וכדי לשלם אותו, הכלכלה הישראלית תצטרך לשכנע מישהו בעולם לקנות ממנה סחורות או שירותים במטבע זר, כך שהניהול שלו "מסוכן" יותר, והוא דומה יותר לחוב של אדם פרטי לאדם אחר.

החוב החיצוני של מדינת ישראל נכון לסוף 2010 היה בסה"כ כ-17% מהחוב הממשלתי, והסתכם בערך  של  כ-30 מיליארד דולר (ואכן, 84% מתוכו הוא חוב בדולרים). נשמע מדאיג, לא?

כאן מגיע הנתון שהוזכר ברדיו, והוא מגובה גם בנתונים של בנק ישראל, ולפיהם יתרת המט"ח (כלומר כסף מזומן) של ישראל עומדות על (תדמיינו קול תופים) – מעט פחות מ 75 מיליארד דולר.

כלומר, בזמן שישראל לקחה הלוואה בערך של 30 מיליארד דולר, היא מחזיקה סכום יותר מכפול בחשבון העובר ושב שלה. אפשר (ורצוי) לשאול מה הסיבה שישראל מעדיפה להחזיק עודפי מזומן כאלה במקום לשלם את החוב ולהפטר מנטל הריבית, ואפשר בטח גם לחשוב על סיבות טובות לכך. אבל אני מקבל את הרושם שמהחלק הזה של החוב אין לפחד כלל.

***

ובבניין ציון ננוחם

תודה למורן על תיקוני הגהה

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “יום הרצל, ולמה אני לא פוחד מהחוב הלאומי

  1. פינגבק: כשהממשלה נראית תמיד כמו הבעיה, כל פיתרון נראה כמו קיצוץ | עמדת תצפית

  2. פינגבק: מפה ושם | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s