קפיטליזם ושוק (לא) חופשי

משהו על הקשר המפוקפק בין הון פיננסי לבין שוק חופשי. וגם על יום המגבת.

קודם כל, שני מושגים, לפחות במשמעות שלפיה אני משתמש בהם ברשומה הזו:

הון פיננסי – הון שלא עוסק באופן ישיר בייצור (של מוצרים או שירותים), אלא בהשקעה, כלומר במימון פעילות יצרנית, תמורת חלק ברווחים. ובמקרה הזה נתייחס למיעוט שאכן רוכש מניות בציפיה לרווחים מהחברה, ולא כחלק מספקולציה.

שוק חופשי – מושג בעייתי מאוד. בקווים כלליים מדובר בזירה שבה פועלים קונים רבים ומוכרים רבים (ואין מגבלות על כניסה/יציאה מהזירה, כקונים או כמוכרים), כולם רציונליים, חופשיים לבחור, לא מתארגנים לבריתות בינהם, וניזונים ממידע מלא. בתנאים כאלה, לפי התיאוריה הכלכלית המקובלת, צפויה להיווצר תחרות משוכללת, שתביא להתייעלות מקסימלית, להקצאת משאבים אופטימלית, וגם (אבל את זה לא מרבים להזכיר), לצניחת שיעור הרווח עד לממוצע בכלל המערכת הכלכלית (אם הוא יהיה גבוה יותר, יכנסו מתחרים נוספים והוא ירד, ואם נמוך מדי, יצאו מתחרים והוא יעלה). הבעיה היא שאף אחד מהתנאים הנדרשים לא מתקיים כמעט בשום סיטואציה בעולם הממשי, ולכן אין למעשה דוגמאות טובות לשוק חופשי ותחרות משוכללת. המציאות נעה לרוב על המנעד שבין הקוטב ההפוך של מונופולים, דרך דואופולים, אוליגופולים, קרטלים, ארגוני יצרנים וצרכנים, תקנות, הסכמי-סחר, רגולציה  ועוד ועוד.

***

אז מה הקשר בין הקפיטליזם לשוק החופשי? אחת היסודות של התיאוריה הקפיטליסטית היא שההון פועל למען הצבר (כלומר גדילה) מקסימלי שיושקע שוב ושוב למען הצבר נוסף. במערכת חופשית שבה כולם משחקים לפי כללי ה"פייר פליי", יכול היה באופן תיאורתי (אם מתעלמים מכמה בעיות אימננטיות שמציבה המציאות) להיווצר שוק חופשי ותחרות משוכללת, שיובילו להקצאת המשאבים האופטימלית. הבעיה היא שגם אם מתעלמים מהמגבלות הטבעיות על התחרות, אותו חלק מהמתחרים שלא ישמור על ה"פייר פליי" וינסה להגביל את התחרות יזכה ליתרון משמעותי, ואכן רבים מה"שחקנים" (אם לא כולם) עושים מאמצים רבים כדי להגביל את התחרות ובכך להגן על "עמדתם" בשוק.

צריך להגיד, שלהשקעה בייצור של ערכים ריאליים (בין אם חפצים ובין אם שירותים מועילים), יש אכן נטיה לייעול תהליך הייצור (בעיקר כשלא מאפשרים השגת יתרון באמצעות ניצול עבודה זולה).

אבל כאשר עוסקים בהון הפיננסי, שעוסק למעשה בסחר בבעלות על אמצעי הייצור, כלומר סחר בערך מופשט, הנטיה למקסם את הרווח בטווח הקצר (והחופש של ההון הפיננסי שאינו כבול לאמצעי ייצור וידע ספציפיים מכוון אותו אל הטווח הקצר) הופכת באופן כמעט מובנה לנטיה להגביל בפועל או לעודד באופן פסיבי את הגבלת  התחרות. עדות לכך אפשר למצוא בראיון של סטיוארט או'גורמן, מנהל קרן התכנולוגיה של הנדרסון, בכלכליסט. ההדגשות יהיו שלי, אבל שימו לב לעקרונות שלפיהם מנתב או'גורמן את השקעות הקרן:

איך בעצם אפשר לדעת באיזו חברה להשקיע ובאיזו לא?

"הדבר הכי חשוב כשאתה בוחן השקעה בטכנולוגיה הוא מחסומי הכניסה. בכל עסק מחסומי הכניסה הם חשובים, אבל בטכנולוגיה הם חשובים אפילו יותר. אם אין מחסומי כניסה לחברה שאתה משקיע בה – אין לה כלום. אם יש לך עסק שיש לו מוצר טוב עם שימוש גבוה, ויש מחסומי כניסה – זו השקעה טובה…

…

כפי שאמרתי, מה שחשוב בטכנולוגיה הוא מחסומי הכניסה שמקשים על כניסת מתחרות לתחום, כמו למשל שהלקוחות הגדולים בתעשייה עובדים איתך, או למשל בפייסבוק, שזו רשת חברתית שכולם נמצאים בה ויהיה קשה להתחרות בה. מחסומי כניסה נוספים הם מנגנון הפצה חזק או מותג מוכר, יש הרבה דברים שיכולים להיות מחסומי כניסה. אם אתה לא בוחן את המחסומים האלה בחברה שאתה משקיע בה, אתה עשוי להפסיד הרבה כסף.

"אנחנו, למשל, פוטרנו על ידי לקוח ב־2007 שאמר שאנחנו לא חושבים מספיק קדימה ולא נמצאים בתחומים אטרקטיביים כמו אנרגיה סולארית, ומסתבר שאנחנו צדקנו. אנרגיה סולארית הפכה אמנם נפוצה יותר, אבל מהם מחסומי הכניסה? המחסום היחיד הוא כלכלי – ברגע שיש לך מיליארד דולר אתה יכול לבנות מפעלים, וזה הוביל לכך שהסינים בנו המון מפעלים וגרמו להורדת מחירים חדה בתחום. בנוסף, אתה צריך לשים לב שהחברה שאתה משקיע בה לא מאבדת את מחסום הכניסה, כי אז היא הופכת מחברה שעושה רווחים מפלצתיים לחברה רגילה".

כלומר, מדיניות הקרן היא להשקיע במקומות בהם אין תחרות ולא צפויה להיות. הקרן מחפשת להפיק רווחים "מפלצתיים". רווחים מפלצתיים יכולים להופיע רק במקום שבו, מסיבה טבעית או מלאכותית, לא מתקיימת תחרות. רדיפת הרווחים של הקרן, מבוססת דווקא על מונופולים, כלומר על התנהלות כלכלית לא יעילה מבחינה חברתית, שמאפשרת לסחוט רווחים לא פרופורציונליים מלקוחות שבויים.

אז מה עושים?

מכיוון שהתחרות בעולם המציאותי, באופן טבעי, היא מוגבלת, צריך לפקח עליה. אם ישנם חסמי שוק מלאכותיים, ניתן להסיר אותם, למשל בעזרת מנגנון חלופי לזכויות הקניין על טכנולוגיות חדשות. אבל בכל מקום שבו חסמי השוק הם טבעיים, נדרש פיקוח ציבורי על השוק. פיקוח ציבורי יכול לבוא במספר צורות, שעיקרן פיקוח מחירים, מיסוי גבוה על הרווחים (כך שהרווח ליצרן יהיה תואם לממוצע, אך במצב כזה עדיין הוא זוכה ליתרון של רווח מובטח, והגביה היא ישירה מצרכנים, כלומר עלולה להיות רגרסבית), או הלאמת החברה וניהולה בידי הציבור.

בהערת שוליים:

המערכת הכלכלית הנוכחית במערב, המכונה ניאו-ליברליזם, מכוונת בעיקר להסרת הפיקוח הציבורי מעל המגזר הפיננסי, בזמן שהיא מאפשרת לגורמים פרטיים להגביל את התחרות (באמצעות חקיקה בעזרת לוביזם ותרומות לנבחרי ציבור) ומעבירה לידיהם את השליטה במונופולים וחברות ציבוריות. על מנת לקרב את הכלכלה לכיוון האופטימלי, יש צורך דווקא ברגולציה על המגזר הפיננסי, שתבלום את היתרונות שבניידות המוגזמת של ההון ובהגבלת התחרות.

***

מסתבר שהיום, 25 במאי, הוא יום המגבת, המוקדש לזכרו של הסופר המצויין דאגלס אדאמס. מבין הדברים שהיו זמינים לי, בחרתי את הציטוט הזה (בתוך "היו שלום ותודה על הדגים"):

נראה לי שכל ציביליזציה שאיבדה את ראשה עד כדי צירוף סדרת הוראות שימוש מפורטות לחבילת קיסמי שיניים, איננה עוד ציביליזציה שבה אני יכול לחיות ולהשאר שפוי.

שבת שלום וחג שמח.