השני במאי

אפטר-פרטי לאחד במאי, יום הולדת ויום זיכרון. 

אני לא באמת טיפוס של מסיבות, ולכן גם לא של אפטר-פרטי. אבל קצת רשמים מהאחד במאי:

ראשית, זה היה אחד במאי מאכזב. אחרי הקיץ, היה רק מתבקש שהאחד במאי השנה יראה אחרת: גדול יותר, משותף יותר, פתיחה לעוד קיץ של פעולה חברתית. יצא מפולג, קטן ושגרתי. נכון: המחאה בקיץ הקודם הורכבה מהרבה גורמים שלא היתה שום סיבה רצינית שבאמת יצליחו לעבוד ביחד. ויש בחירות באופק, ויש בחירות להסתדרות בעוד רגע, ובכל זאת. היה אפשר לקוות ליותר.

אחרי האירוע התנועתי, המשכתי להפגנה בכיכר רבין תל אביב. הייתה תקופה שבה הייתי צעיר והסתובבתי יותר קרוב ל"סצנה" הרדיקלית. במובן מסוים היתה שם פגישה מחודשת. הגעתי לכיכר לפני שהגיעה הצעדה, אז פגשנו בה בעיקר את מחפשי הפרובוקציות: חבורה של אנרכו-קפיטליסטים-איין-ראנדיסטים רדיקלים בחולצות כחולות שקוראים לעצמם התנועה הליברלית (מייסדיה: שני מעריצים של איין רנד, יו"ר התנועה לצבא מקצועי, עובד בשוק הפיננסים שהוא גם הבלוגר הכלכלי של ערוץ 7, וד"ר לתכנון השתמטות מתשלום מיסים) ובאו לציין את יום הזכרון לקרבנות התכנון המרכזי והקומוניזם. הם באו להפגין "מול אלו המפגינים למען רוצחי העמים השפלים ביותר בהיסטוריה". על הדרך הם אמרו לנו (מקבץ אקראי) שנתניהו הוא קומוניסט, שההסתדרות=פשע מאורגן, ושבנקים מרכזיים מדפיסים כסף שאותו הם גונבים מהציבור (לשאלה אם הוא רוצה להדפיס כסף בעצמו, הגיב הפעיל בהצעה לחזרה לזהב). נראה שהם דוגלים פחות או יותר בכל חירויות האדם פרט לחירותו לחבור לבני אדם אחרים ולהתארגן ביחד למען מעשה משותף. החבורה הזו עמדה בשכנות טובה לחבורה בדגלי-ישראל, כיפות, וחולצות לבנות עם מדבקות "כהנא-חי".

אבל לך תסביר להם שהם מתווכחים נגד דחלילים שהם בנו, כשהראשונים שהגיעו לכיכר היו חבורה של אוהדי הפועל ת"א עם שלטי "E.T. go home" [מחאה נגד הבעלים אלי טביב] וקריאות "מוות לצהובים", ולא הרבה אחריהם הגיעו מאחורי הבאנרים האדומים-שחורים שלהם חברי החזית האנרכו-קומוניסטית "אחדות", כולל שני חברים עם מטפחות על הפנים וכובעים שנראים כמו כובעי מלחים רוסיים.

כמובן שהיו גם ארגונים רציניים יותר (מר"צ, חד"ש, כוח לעובדים ובטח עוד), אבל ההגברה היתה גרועה, וגם בלי הרבה אנשים שמעו מעט מאוד. בכל מקרה נאומים באירועים כאלה לא באמת מעניינים. אבל המפגש עם קבוצות הקיצון האלה גרם לי לתהות על הלך הרוח הזה שמנסה להיות צודק בצורה הכי קיצונית שאפשר, בלי לתת את הדעת על יצירת משהו שנדמה כמו יכולת השפעה רצינית על המציאות. וגם תהיתי מי ההורים של הנערים האלה, ואם יש להם מושג מה הילדים שלהם עושים (ואם כן, מה הם חושבים על זה).

אז כמשהו יפה יותר ואופטימי לרגל חג הפועלים, נביא את "שיר התעסוקה" של מאיר אריאל זצוק"ל הי"ד, שמעלה על נס את העבודה כפי שהיא צריכה להיות: מלאכת יצירה משותפת מתוך רצון חופשית והתגייסות קהילתית.

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר –
במעברת העולים, שוכני האוהלים
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים
במעברת העולים – ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי –
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות
התכשיטים וכלי הבית המהבהבות
ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב
לבלוקים של נחושת וכסף וזהב.
אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב.

אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים
קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים
מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין
חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין.
הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים

אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות
אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות
בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר
עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה
כן, מעשה-חושב – בעולם הזה

וכאן תוקף אותי ספק משטח-הבידור:
האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור?
אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות
המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.
הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים
איך להוציא את המנורה – מקשה, והכלים
מבלוק זהב התכשיטים… שוקלים כל אונקיה
ואחר כך עושים מלאכה שלימה ונקיה
מבלוק זהב התכשיטים – שלימה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז
מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה.
אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה?
אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר?
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו שבמדבר…

הרפתנים, הדירניקים והשוחטים
הברסקאים, הרצענים והחייטים
היינאים והרוקחים, הטוחנים והאופים
והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים
המשוררים, הזמרים, הפורטים והנושפים…

ולמי שיתעניין – ראיון של ד"ר יפתח גולדמן בתוכנית "אנשים בלילה" עם קובי מידן מאתמול, בעיקר על מרקס וסוציאליזם, בימינו ובכלל.

***

יום הולדת שמח, בי' באייר, לד"ר בנימין זאב תיאודור הרצל. יום יבוא בעוד כמה שנים, ובארון הספרים בעמדת התצפית יהיה גם מבחר זמין של כתבי הרצל. עד אז, קטע מתוך סיפורו הקצר "פונדק האנילין" (1896). האנילין היה אז חומר ששימש לייצור צבע, והופק מעיטרן-פחם, שהיה פסולת מתהליך ייצור הגז.

האם אין גם חיי אני, שביקשתי להשליכם, מעין-פסולת-של-בית חרושת, שאולי עוד אפשר להפיק מתוכם דבר טוב? ומשהוספתי, נרעש, להרהר בכך, נתמוטטה בקרבי אותה השקפת-עולם לגלגנית, פחדנית וקודרה, ומשהו חדש צמח ועלה, שאמנם הצריך שנים עד שיהא איתן ובהיר כפי שהוא כיום. […] מיודעי, שלא עלה בדעתם לחשבני מטורף שעה שביליתי את ימי ולילותי באהבים, במשחקים ובשיכרות, מיודעי סבורים היו, אמנם, שהנני שוטה, כאשר התחלתי ליתן טעם לחיי. אולם קל לו מאוד לאדם לשאת גזר-דין זה, כל עוד הוא עומד על הקרקע בשתי רגליו הוא. […] אני נוטל את האנשים השקועים במעמקי יאושם ולש אותם מחדש… הנה, רוצה אתה להמית את עצמך? טוב, טוב, איני בא לייעץ אותך לבל תעשה זאת. אך אני אומר: המתן עוד רגע ונסה-נא לפעול בייאושך. שכן הייאוש הוא חומר יקר, שאפשר להפיק ממנו את הדברים הנפלאים ביותר: אומץ-לב, ויתרון, יציבות, הקרבה עצמית […] מה שאין האנשים הפשוטים מחפשי-הנוחיות מעיזים לעשות, מעיזים אנשי. מקום שם ההר תלול ביותר, שם מטפסים הבחורים שלי. שכן יש בדרך זו עליית תמיד… ועתה הגע נא בעצמך: האין זה תוכן ראוי לחיים?

בתחילת פעולתו הציונית, רשם הרצל ביומנו (7 ביוני 1895): "אני האיש העושה מדברי-פסולת – אנילין".

***

ובשני במאי צריך גם לזכור את יום הזכרון ליוסף חיים ברנר שנרצח במאורעות תרפ"א. אני בוחר במילים שכתב לזכרו של אהרון שר, שנהרג על הגנת תל-חי. הדברים נמצאו בעזבונו של ברנר, ופורסמו רק לאחר מותו:

שכנינו הפראים, כמו תמיד אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב האנושות.