האיש החי – משהו ליום הזכרון

וְאִישׁ חַי אֶל לִבּו סָח, מִנֶּגֶד עָבַר

קְרָב. יָדוֹ אֶת דִּינְךָ חוֹתֶכֶת.

וְאַתָּה אַל תֹּאמַר: יְסוֹדִי מֵעָפָר.

יְסוֹדְךָ מִן הַזָּר שֶׁנָּפַל תַּחְתֶּיךָ.

נתן אלתרמן, מגאוני השירה העברית, כתב בין שירי עיר היונה את השיר הזה, העוסק בברית היסודית והסמויה שבין החברה לבין חלליה, השותפים הנעדרים לבניינה.

הָאִישׁ הַחַי / נתן אלתרמן

וְאִישׁ חַי אֶל לִבּו סָח, מִנֶּגֶד עָבַר

קְרָב. יָדוֹ אֶת דִּינְךָ חוֹתֶכֶת.

וְאַתָּה אַל תֹּאמַר: יְסוֹדִי מֵעָפָר.

יְסוֹדְךָ מִן הַזָּר שֶׁנָּפַל תַּחְתֶּיךָ.

            יְסוֹדְךָ מִן הֹזָּר. יְסוֹדְךָ מִן הַחַי

            שֶׁנָּפַל בִּקְרָבוֹת הֶעָרִים אוֹ הַגַּיְא.

זֶה טִיבוֹ שֶׁל הַזְּמָן. זֶה דַּרְכּוֹ הַיָּעוּד.

אֶת נֶפֶשׁ הַחַי הַשּׂוֹרֶדֶת

הוּא בּוֹרֵא מִן הָאִישׁ הַנּוֹפֵל שָׁדוּד

וְחוֹתֵם בָּהּ אֶת תַּו הַשּׁוֹדֶדֶת.

            וְחַיֵּינוּ נוֹשְׂאִים, בְּיָסְפָם לָרוּץ אֹרַח,

            אֶת חוֹתַם הַמַּתָּת וְחוֹתַם הַמַּלְקוֹח.

וְהַחַי כָּךְ אָמַר: זֶה אֲשֶׁר מִיָּדוֹ

לִי נַפְשִׁי לְשָׁלָל, לֹא יָקוּם לתוֹכַחַת

אַךְ דּוּמָם בִּוְרִידַי, כִּבְסֻלָּם אָדֹם,

עִם חַיַּי גַּם חַיָּיו עוֹלִים יַחַד.

            עִם חַיַּי, בְּקוּמָם וּבְלֶכְתָּם בַּדֶּרֶךְ,

            גַּם חַיָּיו הַזָּרִים עוֹלִים חֶרֶשׁ.

עִמָּדִי הוּא שֵׁנִי בְּסֻלַּם הַשַּׁנִי

כְּיֵשׁוּת אַלְמוֹנִית וּמוּחֶשֶׁת

וְהוּא רַחַשׁ קַלִּיל הֶנִּבְלָע בִּשְׁאוֹנִי

כּמוֹ רֶשֶׁת קְלוּעָה בְּתוֹךְ רֶשֶׁת.

            וְהוּא רַחַשׁ קַלִּיל אֲשֶׁר לֹא יִשָׁמֵעַ

            אַךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ אֶרֶץ רַבָּה וְשָׁמֶיהָ.

וּצְחוֹקִי פְּעָמִים לֹא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי,

וְשִׁקְטִי- שֶׁקֶט זָר יְמֻשֶּׁנּוּ,

וְאָמַרְתִי: "אָנִיס אֶת אָחִי מִגְּבוּלִי"…

וְחָרְדוּ הַיָּמִים כְּאוֹבְדֵי מִשְׁעֶנֶת.

            וְחָרְדוּ הַיָּמִים כְּאוֹבְדֵי מִשְׁעֶנֶת

            וְחִשְּׁבָה הִשָּׁבֵר מַמְלָכָה נִתְכֶּנֶת.

ְועַד רֶגַע הֶפְקֵר יִתְנַכֵּל אֶל חֹק

וְהָעִיר תִּתְעַקֵּם וְעֻוְּתוּ מֹאזְנֶיהָ.

כִּי עַל בְּרִית בּיֵן צְמוּדִים נִתְכְּנוּ עִיר וּרְחוֹב

וְחֶבְרָה בִּתְמוּרוֹת זְמַנֶּיהָ.

            וְחֶבְרָה בִּתְמוּרוֹת זְמַנֶּיהָ

            הַחוֹשׂפִים עִקָּרֵי אֲדָנֶיהָ.

זֶהוּ טֶבַע הָעֵת וְדִינָהּ. כְּמוֹ תְּנָאי

וּכְמוֹ חֹק בַּל יוּפַר קָבְעָה הִיא

כִּי יִהְיוּ בְּעוֹמְסֶיהָ אִישׁ מֵת וְאִישׁ חָי

כָּךְ נוֹשְׂאִים הֵם בַּמּוֹט בִּשְׁנָיִם.

             כָּךְ נוֹשְׂאִים הֵם בַּמּוֹט בִּשְׁנָיִם,

             נָכְרִיִּים וְאַחִים כְּמוֹ אֵשׁ וָמַיִם.

 וכותב יהודה עמיחי על אחת מסגולותיה הגדולות לטעמי של החברה בישראל – אין לה חללים אלמונים. לכל איש יש שם.

אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים  / יהודה עמיחי

אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,

אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,

מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ

צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ

לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם

לְעָלִים וּלְפַזְּרָם.

וְכָל הַמֵּתִים שָׁבִים הַבַּיְתָה

וּלְכֻלָּם שֵׁמוֹת,

גַּם לְךָ, יוֹנָתָן

תַּלְמִידִי, אֲשֶׁר שִׁמְךָ בְּיוֹמָן הַכִּתָּה

כְּשִׁמְךָ בִּרְשִׁימַת הַמֵּתִים.

תַּלְמִידִי שֶׁהָיִיתָ,

בַּעַל שֵׁם שֶׁהָיִיתָ,

בַּעַל שִׁמְךָ.

בָּאַחֲרוֹנָה יָשַׁבְתִּי אִתְּךָ

בְּאַרְגָּז מְכוֹנִית בְּדֶרֶךְ הֶעָפָר

לְיַד עַיִן גֶּדִי. אָבָק

הִתְרוֹמֵם מֵאֲחוֹרֵינוּ

וְלֹא רָאִינוּ אֶת הֶהָרִים.

אָבָק הִסְתִּיר אֶת מָה שֶׁצָּרִיךְ

הָיָה לִקְרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים

לְאַחַר מִכֵּן: עַכְשָׁו.

אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,

אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם אַחַר מוֹתוֹ,

אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,

מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ – צוּרָתוֹ

וּשְׁמוֹ – שְׁמוֹ.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “האיש החי – משהו ליום הזכרון

  1. למרות הרושם המקובל שהשיר "האיש החי" של אלתרמן מתייחס לחברה הקמה על דם חלליה, לדעתי אין המדובר כלל על חללי 1948 אלא על החייל היהודי מול החלל הפלסטיני. המוטיב של הזר, הנוכרי, הניגוד העז בין האש למים, אח המניס את אחיו מגבולו – קשה לי להאמין שהחייל המת הוא יהודי. פרט לקאנונים המוכרים כמו "מגש הכסף" אלתרמן עסק גם בסבל של הצד השני (בלי קשר לעמדתו הפוליטית ביחס למלחמה). אם יש לך בהישג יד ספרו תש"ח של יורם קניוק, אני מציע לקרוא את פרק 12, אני חושב ששם השיר מופיע בהקשרו המדויק ביותר (וגם זה ללא קשר לעמדתו הפוליטית של קניוק).

    • אכן פרשנות מעניינת, ואני מודה ומתוודה שלא חשבתי עליה. היא אכן קוהרנטית בתוך השיר, אבל אני עדיין נוטה להבנת השיר כעוסק בתופעה הכללית של הקשר בין החברה לנופליה (ומכאן שולא בנושא הספציפי של הנכבה, בין השאר בגלל מיקומו והשירים הנוספים בתוך הפרק "שירי נוכחים" בספר "עיר היונה".
      אמת הדבר שאלתרמן ידע לבקר בחדות את המעשים הלא-מוסריים הכרוכים במלחמה (גם כאשר היא צודקת), והיה מודע לסבלו של הצד השני, אבל הרוח הכללית העולה משיריו העוסקים במלחמת 48 (לפחות כפי שאני מתרשם מהם) היא של תמיכה איתנה בצד הציוני, אם כי הוא עוסק יותר במלחמה נגד מדינות ערב השכנות ופחות בעימות עם ערביי פלסטין. עיסוק במקרה מתוך העימות הזה מצאתי בשיר "מלחמת ערים" שמשובץ בפרק "שירי עיר היונה", ועוסק בקו החזית שבין תל-אביב ליפו. פרק ב' מביא תיאור מרשים של סופה של יפו הערבית. לטעמי רוח הדברים שעולה משם לא תורמת לפרשנות שלך.
      את הספר תש"ח אין לי בהישג יד, אבל אני אחפש אותו כדי לבדוק את העניין.
      תודה

      • קראתי עכשיו שוב את הפרק המדובר בספרו של קניוק. אני חושב שאין שם משהו שמאשר או שולל בצורה ברורה את אחת הפרשנויות. ההתייחסות לשיר מובאת מפיו של מי שהיה ביחידת הפלמ"ח שבה שירת קניוק במהלך המלחמה. זה לכל הפחות מעיד על כך שהיו מי שראו בפרשנות שהצעת את הפרשנות המתאימה לשיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s