על גרעון, מאזן סחר והימין הכלכלי

מכירים את הטענה ש"רק הימין יכול לעשות שלום ורק השמאל יכול לעשות מלחמה?" קצת תשומת לב לנתונים על מה יכול ימין כלכלי לעשות, בזמן שהוא מצהיר על ההפך והיה עושה את המוות לשמאל אם היה מציג תוצאות דומות.

הנתונים לקוחים מתוך הטור "כלכלה שחורה" של גדעון עשת שפורסם במוסף ממון של ידיעות אחרונות ב 10.4.2012.

א) הנחת המוצא של הימין הכלכלי: "גרעון תקציבי זה רע, חוב ציבורי זה רע". כמובן שבמציאות של מקרו-כלכלה של מדינה ריבונית שמנהל מטבע עצמאי, גרעון תקציבי, וגם חוב, יכולים בהחלט להיות השקעה יעילה מאוד, ומשהו שלא קשה להחזיר (או שלא נהוג באמת להחזיר). מה קרה בממשלת נתניהו?

לפני כניסתה לתפקיד, הגרעון המתוכנן בתקציב היה 15 מיליארד ש"ח. בתקציב הדו-שנתי שהעבירה הוא זינק ל 28 מיליארד ש"ח (עשת לא כותב את זה במפורש, אבל אם יש הגיון בדברים, מן הסתם הכוונה היא ל 28 מיליארד ש"ח בשנה). החוב הציבורי עלה מ 547 מיליארד ש"ח לסביבת ה 620 מיליארד ש"ח.

החוב החיצוני של ישראל (והוא יותר מדאיג, כי זה החוב במטבע זר, שאותו המדינה לא יכולה להדפיס. למרות שבנק ישראל מדפיס שקלים כדי לקנות בהם דולרים כשהוא רוצה) עלה מ 88 מיליארד ש"ח ליותר מ 105 מיליארד ש"ח. עשת עצמו טעה כנראה ונקב בסכום בדולרים. הנתון שלי הוא מפרסום של היחידה לניהול החוב הממשלתי בחשב הכללי באוצר ונכון לסוף 2010. לפי הנתונים שלהם, הוא מהווה בסה"כ 17% מהחוב הלאומי.

בשורה התחתונה – מדיניות הממשלה של נתניהו עד עכשיו לא הביאה להקטנת הגרעון התקציבי והחוב הלאומי של ישראל אלא להגדלתו.

ב) סביב אותו הגיון – עדיף להיות במאזן סחר חיובי (כלומר לייצא יותר מאשר לייבא), כי משמעותו שאתה מלווה כסף בצורת סחורה לאחרים , מאשר להיות בגרעון במאזן הסחר, שמשמעותו שאתה לווה כסף בצורת סחורה מאחרים. בסופו של דבר, הדברים כנראה מתאזנים כי אתה קונה סחורות בעודף הזה, או שקונים ממך סחורות באמצעות הגרעון הזה, והאלמנט החשוב באמת הוא היקף הסחר, שמצביע על היקף הצריכה (עוד משהו שלמדנו מאדם סמית). אבל מילא. מה קרה בממשלת נתניהו?

בכניסתה לתקציב היה הגרעון המסחרי על 984 מיליון דולר. היום הוא עומד על 3 מיליארד דולר. החשבון השוטף (כלל יחסי החוץ של ישראל, לא כולל העברות פיננסיות) עמד על עודף של 2.5 מיליארד דולר. היום הוא בגרעון של 300 מיליון דולר.

ג) שער מטבע נמוך מהווה תמריץ לייצור המקומי, מכיוון שהיצרן הישראלי משלם על חומרים שמיוצרים בארץ ועל העבודה בשקלים, ומקבל את התמורה על התוצרת בדולר/יורו (ושאר מטבעות). אם השקל "מתחזק" ביחס לדולר, הפער הזה מצטמצם, והתוצרת הישראלית "מתייקרת" ביחס למתחרים שלה.

כשממשלת נתניהו נכנסה לתפקידה, היצרן הישראלי קיבל 4.16 ש"ח על כל דולר. היום הוא מקבל רק 3.75 ש"ח על כל דולר. במקביל, מדד המחירים (כלומר עלויות הייצור שלו) עלה ב 10%. המשמעות היא שההכנסות ליצואנים (כלומר מי שמייצרים בארץ, מעסיקים עובדים בארץ, מייצרים פעילות כלכלית בהיקף משמעותי וכו') נפגעה ב 20%. המשמעות היא שעבור היבואנים, שקונים במטבע זר ומוכרים בשקלים, לא מעסיקים ישראלים ומייצרים פעילות כלכלית ריאלית זניחה, ההכנסות השתפרו ב 20%.

כדאי להעיר שתופעות דומות בהיקף גדול בהרבה, לפחות בנושא החוב הציבורי, ניתן לראות בתקופות של נשיאים רפובליקנים בארה"ב.

***

אז מה העניין? האם ממשלת נתניהו היא ממשלה שנכשלת בהשגת יעדיה? אולי.

האפשרות השניה, ולדעתי היא הרבה יותר סבירה, היא שהיעדים האלה: צמצום הגרעון, שיפור מאזן הסחר וחיזוק הכלכלה הישראלית, פשוט אינם יעדיה, גם אם היא מדבררת אותם מעל כל במה.

מכאן צריך לשאול כמובן מה היעדים האמיתיים שאותם היא כן משיגה? התשובה מסתתרת כנראה בפסקה שנגעה לשאלת ה"מי מרוויח ומי מפסיד" בסעיף השלישי. ממשלת נתניהו מנהלת מדיניות שמצליחה מאוד בחיזוק והעשרת מגזרים מסויימים על חשבון מגזרים אחרים. הבעיה היא שאלה מגזרים מצומצמים מאוד של פיננסים וסחר, על חשבון המגזרים העוסקים בכלכלה היצרנית שמעצם טבעה מעסיקה את רובנו ומייצרת את רוב הערך הריאלי. הפגיעה בכלכלה הריאלית, שהיא הפגיעה ברובנו, היא המחיר האמיתי שאנחנו משלמים על מדיניותה של ממשלת נתניהו, והסיבה האמיתית שבגללה צריך להחליף את הממשלה הזו בבחירות הבאות בממשלה שתציב יעד מדיניות אחר: חיזוק המשק היצרני הישראלי תוך שמירה ושיפור זכויות העובדים בו.