תמצית הניכור הנפלאה – מבלי להפריע לנתן אלתרמן

ניסיון לפרש מדוע שירו הנפלא של נתן אלתרמן "מבלי להפריע" מייצג את תמצית הניכור (במקרה הספציפי: יחסי הסחורות שבין בני האדם) בחיי העיר המודרנית, בהתאם לעיקרון שהציג עמוס עוז בדבריו "באור התכלת העזה":

אתה כותב שיר או סיפור או מחזה על אודות מפעל שהצליח, חלום שהתגשם, מאבק שהסתיים בנצחון מוחץ, ואז לעולם לא יוכל השיר להיות יפה כמו ההישג שעליו אתה שר. לעולם לא יהיה שיר על אודות מעשה גבורה יפה יותר ממעשה הגבורה עצמו. […] סיפור על גשר-רכבות שתוכנן היטב ונבנה היטב ומשמש כראוי, מה הוא אם לא ערימת מילים מיותרות לעומת הגשר עצמו. לעומת זאת – וכאן יש איזה סוד – אפשר לכתוב שיר על בדידות, על בדידות נוראה ועגומה ומכוערת, בלתי-נשגבת […] והשיר יהיה נוקב ונקי וגם יפה. […] יוצא, שהיצירה בבואה לגעת בתבוסה […] כאשר האמנות עוסקת בתבוסה, יש לה סיכוי לחולל מאין נס קטן. טראנפורמאציה. לזכך את הייסורים, לתת טעם למכאוב התפל, לעשות את התבוסה יפה יותר משהיא מחוץ ליצירה, "בחיים".

נתחיל עם השיר במלואו:

העיר מזמרת בפעם האֶלֶף.

עיני הירח נוגות.

אל חיק האספלט מִתְיַפֵּח גור כלב.

הסבתא מוכרת עוגות.

הסבתא זקנה. השעה מְאֻחֶרֶת.

כל אם לילדה מספרת סִפּוּר.

עומדת הסבתא קטנה וְחִוֶּרֶת

מבלי להפריע את שלום הצִּבּוּר.

שפתיה דקות. והעיר מצלצלת.

מים ועד ים נוהרים הזוגות.

אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת.

אולי רק הכלב רעב לעוגות.

שפתיה דקות ובפעם האלף

אין ילד אומר לה: ספרי לי סִפּוּר…

על חיק האספלט מנמנם גור הכלב

מבלי להפריע את שלום הצִּבּוּר.

עכשיו נתחיל לפרק את השיר למרכיביו:

העיר מזמרת בפעם האֶלֶף.

עיני הירח נוגות.

השיר מספר את מה שהעיר שרה אלף פעם, כלומר שוב ושוב, זהו המחזה השגרתי של חיי העיר. לאורך כל השיר עולה המשמעות של ייחוס תכונות אנושיות לעצמים לא אנושיים. במקרה הזה, לירח עיניים. היותן נוגות מרמזת על המציאות שעליה מתבוננות עיני הירח.

אל חיק האספלט מִתְיַפֵּח גור כלב.

הסבתא מוכרת עוגות.

אין ניגוד עמוק יותר מאשר הפער בין החיק האנושי, האמהי, החמים והרך, לבין נוקשותו הקרה והמחוספסת של האספלט. גור הכלב אינו מייבב ככל כלב, הוא מתיפח כמו תינוק, שאינו מוצא חיק אמיתי.

אלתרמן בוחר להציג את דמות האשה בצורה לא נייטרלית. הוא נמנע למלכנות אותה "אשה" סתם, או אפילו לאפיין אותה כזקנה. הוא מגדיר אותה כ"סבתא", כפונקציה משפחתית, אבל מייד סותר את התיאור הזה, מכיוון שעיסוקה של הדמות הוא לא בתחום יחסי האנוש המשפחתיים, אלא בתחום יחסי הסחורות. הסבתא "מוכרת". במקרה הזה עוגות. אולי העוגה מסמלת אירוע מיוחד, חגיגי. דווקא כאשר באים לחגוג אירוע אנושי, אלתרמן מכניס את יחסי הסחורות, את הצורך לקנות משהו כדי לציין זאת. הסבתא כנראה הכינה את העוגות בעצמה. היא מוכרת אותן מכיוון שלא הכינה אותן לצורך אישי-משפחתי, מתוקף היותה סבתא, אלא לצורך פרנסה.

הסבתא זקנה. השעה מְאֻחֶרֶת.

כל אם לילדה מספרת סִפּוּר.

הסבתא הזקנה, גם בשעה מאוחרת, לא נמצאת בסביבה משפחתית, בבית, אלא ברחוב בחוץ. בבתים כל האמהות מספרות סיפור לכל הילדים. אם כך, מה מקומה של הסבתא בתור סבתא, למה היא נחוצה?

עומדת הסבתא קטנה וְחִוֶּרֶת

מבלי להפריע את שלום הצִּבּוּר.

אל הזיקנה מצטרפים עכשיו הקומה הקטנה והחיוורון. הסבתא שאין בה צורך בבית, כסבתא, עומדת ברחוב ועוסקת במסחר. הסבתא בפעולתה לא יוצרת הפרעה לסדר הציבורי, ולכן אין מניעה שתמשיך בעיסוקה. מעניינת ביותר הבחירה של אלתרמן בביטוי "להפריע את שלום הציבור" שלקוח מהשדה הלשוני של המשפט והפלילים, בחירה שיכולה להתקשר אולי לענייני התקנות העירוניות המסדירות את הרוכלות ברחוב. בכל מקרה, העובדה שהסבתא לא מפריעה, מעידה מן הסתם גם על כך שלא מצטבר אצלה תור ארוך של לקוחות…רוכלת בויטנאם

שפתיה דקות. והעיר מצלצלת.

מים ועד ים נוהרים הזוגות.

לפעמים מיטב המסר הוא במה שלא נאמר. חשיבות השפתיים הדקות הן במה שהן לא. ואם הן דקות, הן בטוח לא בשרניות-אדומות, נהנתניות, כמו שצריכות להיות השפתיים של העיר המצלצלת. העיר מצלצלת עבור שפתיים בשרניות-אדומות של נשים צעירות. מים ועד ים נוהרות הנשים האלה בלוויית בני זוגן, כנהר נוהֶר של נוהַר. שהרי נוהר הוא אור, והעיר היא עיר אורות, ובמקרה של אלתרמן, עיר ללא הפסקה.

אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת.

אולי רק הכלב רעב לעוגות.

את המשפט אודות הארוחה המבושלת (כלומר: ביתית, חמה, משביעה) יכולים להגיד רק אותם זוגות צעירים שלהם מציעה הסבתא את עוגותיה, ושוב, המשמעות היא במה שלא נאמר. הצעירים הם "זוגות", הם קשר אנושי. אבל המשתמע מתשובתם היא שאם אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת, אין לנו עניין בעוגה. ארוחה מבושלת היא השגרה, התשובה אודותה היא שיוויון הנפש הצרכני. אנחנו לא מהווים ביקוש לסחורה שמוכרת הסבתא.

אולי הכלב רעב לעוגות. האם זו הצעה של הזוגות המסרבים בנימוס? האם זו פרשנות של המספר? הכלב כמובן ישמח לעוגות, אבל הביקוש שלו, במונחים כלכליים אינו "ביקוש אפקטיבי". יש לו צורך, אבל הוא אינו מחזיק בכסף שבאמצעותו יוכל לשלם עבורו, ולכן הצורך הוא חסר ערך. אמצעי הייצור קיימים, והביקוש עבור הסחורה קיים, אבל חסר אמצעי התיווך הכספי שיגשר בינהם. במצב כזה, הזקנה לא יכולה למכור עוגות, ולכן לא תוכל גם לקנות לחם. בהיעדר לחם, או הכלב או הזקנה יאכלו עוגות. השאלה מי משניהם יאכל אינה מטרידה במיוחד את העוברים ושבים.

שפתיה דקות ובפעם האלף

אין ילד אומר לה: ספרי לי סִפּוּר…

שפתי הזקנה, בפעם האלף, כמו שפתי כל הזקנות הרוכלות האלה, דקות, קפוצות. הן קפוצות בגלל היעדר הקשרים האנושיים שיציבו אותן בתוך יחסים אנושיים של קרבה, ולא בתוך יחסי התועלת הקרים של עולם המסחר. היעדר הביקוש לעוגות שמוכרת הזקנה, לפעולה שלה בתפקיד המסחרי, מתחבר להעדר הביקוש לסיפור שהיתה יכולה לספר, להעדר היכולת שלה לפעול בתפקיד אנושי-משפחתי.

על חיק האספלט מנמנם גור הכלב

מבלי להפריע את שלום הצִּבּוּר.

גור הכלב, שחי משאריות המערכת המסחרית, מהעוגות שלא מצליחות להמכר, הפסיק להתייפח. הוא מנמנם על "חיק" האספלט וממתין לעוגות. גם הוא, כמו הסבתא, אינו יוצר הפרעה לסדר הציבורי. וההפרעה לסדר הציבורי, או היעדרה, היא השורה התחתונה של מערכת יחסי הסחורות בין בני האדם. מצד אחד, בצורה מאוד שיוויונית, אסור לפרט להפריע את שלום הציבור. בין אם הוא סבתא, ובין אם הוא גור כלב.

מצד שני, וזה הנורא שבדבר, הוא שהמציאות החברתית בה הסבתא נאלצת לעמוד ברחוב בלילה ולנסות להתפרנס בצורה נואשת ממכירת עוגות אינה מפריעה את שלום הציבור. מכיוון שאין ביקוש לסחורה שיש לה למכור, שלום הציבור אינו מופרע ממצבה. הוא מתייחס אליה באותה האדישות בה הוא מתייחס אל גור הכלב הנטוש. בהקצנה שנתן להיגיון הזה תומאס מלתוס:

אדם שנולד לעולם שכבר מוחזק בידי אחרים, אם אינו יכול לקבל את מחייתו מהוריו, מהם יש לו תביעה צודקת, ואם החברה אינה מעוניינת בעבודה שלו – אזי אין לו טענה לשום זכות, ולו למנת המזון הקטנה ביותר, ולמעשה אין הצדקה לקיומו במקום בו הוא נמצא. בסעודה האדירה של הטבע לא נשמר לו מקום. הטבע אומר לו להעלם, ועליו לבצע צו זה חיש מהר…

וכך אלתרמן לוקח את הסיפור הזה על בני אדם בתוך מערכת מנוכרת של יחסי סחורות, ומתווך אותו אלינו במלוא כישוריו הלשוניים. יבוא יצחק קלפטר וילחין את השיר לביצוע של אריק אינשטיין, ושלושתם יעטפו את התבוסה בעטיפה יפה בהרבה מזו שבה היא מופיעה מחוץ ליצירה, בזיקנה הערירית בחברת ההמון של השוק, "בחיים".

כדי לסיים ברוח טובה יותר, ובהכנה לשבת הצפויה:

שבת שלום

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “תמצית הניכור הנפלאה – מבלי להפריע לנתן אלתרמן

  1. כתב אהרון דוד גורדון מבית ההבראה בוינה:
    "אני מתבייש באשר אדם מטפל בי כל כך יפה, לכאורה כל כך אנושי, לא משום שאני אדם והוא אדם, כי אם מפני שאני משלם כסף. הן יש פה, בעיר וינה זו כל כך הרבה נצרכים, נצרכים להבראה, והנה הם נמקים בועני ובחוסר כל, גם ברעב ובקור, ואין בית הבראה זה ואחרים מטפלים בהם, – ומטפלים בי, הזר לגמרי לאנשים אלה, ובדומים לי. יען מה? מה פה אמת המדה לבחירה? האמנם אנחנו יותר ראויים ליחס אנושי, יותר ראויים לספר על ידינו מה שתובעת האהבה או האחוה האנושית? – פשוט כפשוטו: אנחנו משלמים כסף. הנה מפני מה בחרו לטפל בנו ולא באחרים, אולי יותר זקוקים לכך ואולי יותר ראויים לכך. כמה זה מעליב לראות מעשים אנושיים, יחסים אנושיים לשם כסף! כמה היה זה יפה לו היה כל זה נעשה רק מתוך רגש אנושי טהור, וכמה זה מכוער, כשזה נעשה בעד כסף!

  2. כל כך אוהבת את השיר הנפלא הזה של אלתרמן. תודה רבה לך על ההסבר המפורט והנכון כל כך. ניכור נוראי יש אצלנו, אדם לאדם זאב. וגם אריק היקר, טוב הלב, הלך לנו. העולם שלנו כל כך חסר אנשים כמוהו. ומי ישיר לנו שירים כאלה? מי?

  3. פינגבק: השיר החשוב של התקופה – ב' – הכוכב של דויד | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s