המתקפה נגד הדמוקרטיה הישראלית

לא. אני לא מדבר על חוקים שמאפשרים לאנשים לאיים על חופש הביטוי, ולא על כאלה שמערערים על הפרדת הרשויות דרך התערבות של הרשות המחוקקת בקביעת זהות הרשות השופטת. אני מדבר על המתקפה נגד הדמוקרטיה במהותה העמוקה: חברה של אזרחים שמנהלים ביחד את חייהם באופן ריבוני. והמתקפה הזו מתנהלת בכל עוזה.

יש לנו נטייה בעייתית להבין את הפעולה של חינוך כשיחה על הדברים בלבד. אם רוצים לחנך לדמוקרטיה, בואו נדבר על דמוקרטיה, שיוויון זכויות, אזרחות וכו'. אבל החינוך המשמעותי נעשה דרך ניסיון חיים. אין הרבה משמעות לשיחה על ערכים, אם ההתנסות בבית הספר מלמדת את התלמידים שהיחס כלפיך ייקבע לפי הציון במבחן בלבד. ובמובן דומה – קשה מאוד לדבר על דמוקרטיה כאשר מעקרים את היכולת של האזרחים לנהל את חייהם באופן ריבוני.

אז איפה נמצאת הדמוקרטיה תחת המתקפה האמיתית? בשלטון המקומי.

הרשומה הזו מתבססת בעיקר על הכתבה המצויינת הזו, שמונה חמישה כשלים של השלטון המקומי:

1) שיטת הבחירה הנפרדת לרשימות ולראשי העיר, מה שהופך את ראשי הערים לתלויים יותר בשותפיהם לקואליציה במועצת העיר.

2) פערי גבייה של ארנונה בין רשויות שונות: יש כאלה שמגיעות ליותר מ 90% גבייה וכאלה שלא מתרוממות מעל ל 30% גבייה.

3) קיצוץ מענקי האיזון ב 20% שבוצע בשנת 2003 ולא הוחזר עדיין.

4) החלטות כנסת שפוגעות במקורות ההכנסה של השלטון המקומי (מפעל הפיס, תעריפי ארנונה, אגרות מים וביוב) בלא לדאוג להם למקורות חלופיים.

5) שיטת תקצוב לפי מצ'ינג, שדורשת מהרשויות להעמיד תקציבים משלהן כדי לקבל תקציבים מהממשלה.

אם קראתם בצורה ביקורתית, אני מקווה ששמתם לב שסעיף 2 מנוסח בצורה חסרת משמעות. הבעיה היא לא הפערים בין אחוזי הגבייה בין רשויות שונות, אלא שיש רשויות שלא מצליחות לגבות ארנונה. יש לזה כל מיני סיבות שהמקור לחלקן הוא נורמות התנהגות חסרות אחריות של התושבים, אבל לפי עדות ששמעתי ממועצה מקומית בגליל שמנוהלת ע"י ועדה קרואה, גביית התקציב השתפרה פלאים ברגע שהשירותים המוניציפליים כמו חינוך ותרבות שופרו באופן משמעותי. דרך אגב, אם להתייחס למה ש"כולם יודעים" לגבי גביית ארנונה (וההדגשה היא שלי):

גילו החוקרים כי הפער בין שיעור הגבייה ברשויות השונות עצום, והוא אינו קשור לפער בין המגזר הערבי למגזר היהודי או למצב הסוציו-אקונומי [של] הרשות. בקרב הרשויות הערביות ששייכות לאשכול החברתי-כלכלי 4 קיים פער של בין 18% ל-79% בגביית ארנונה. בקרב הרשויות היהודיות ששייכות לאשכול 8, החזק כלכלית, ניתן למצוא רשויות שגובות 95% מהארנונה המגיעה להן ורשויות שגובות רק 50%. משמעות הנתונים היא, ששורש הבעיה הוא בטיב הניהול ולא במאפיינים אתניים או כלכליים של האוכלוסייה.

אם קראתם בצורה ביקורתית, אני מקווה ששמתם לב ששלושת הסעיפים האחרונים, שאחראים לעיקר הקושי בשלטון המקומי, הם לא כשלים של השלטון המקומי. זו התקפה על השלטון המקומי מכיוון הכנסת והממשלה.

ראשית – קיצוץ עמוק בתקציבי הרשויות. בשביל להבהיר: "תקציבי האיזון" לא מכסים על גרעונות שמקורם בהתנהלות חסרת אחריות, אלא נועדו להבטיח את היכולת של הרשות לספק שירותים מוניציפליים לאזרח באיכות אחידה גם במקרה של תנאי סביבה טובים פחות (כלומר: אם רוצים שעיריית ירוחם תוכל לספק חינוך ופינוי זבל באותה הרמה כמו בתל אביב, אי אפשר לצפות שהיא תצליח לממן אותם מהארנונה שהיא גובה, כי אין לה איזורי תעשייה ומסחר כמו בתל אביב). הפגיעה במקורות ההכנסה של הרשויות בלי למצוא להן מקורות חלופיים משמעותה לדרוש מהסוס לעבוד בלי אוכל.

"הממשלה לא עומדת בהתחייבויותיה כלפי השלטון המקומי", אומר פרופ' אבי בן-בסט מהאוניברסיטה העברית. "מענקי האיזון נמוכים כיום ב-20% מהמתחייב על פי הנוסחה הקובעת וצעדי הממשלה האחרונים מפחיתים אותם עוד יותר רק בדלת האחורית. משמעותן היא, שהממשלה מטילה על הרשויות את האחריות לדאוג לחלשים, מבלי להגדיל את מקורות ההכנסה שלהן".

שנית – התניית תקציבי חינוך ורווחה בהעמדת מקור תקציבי עצמי היא מנגנון רגרסיבי בעייתי מאוד. רשויות חלשות שנמצאות לעיתים בגירעון לא מצליחות להעמיד מקורות עצמיים לסעיפי התקציב, וכך תקציבי חינוך ורווחה שהיו מיועדים להן נשללים מהן, ומועברים לרשויות מבוססות יותר, שמצליחות להעמיד את חלקן בתקציב.

תקציבי רווחה וחינוך מועברים לרשויות על פי עיקרון של חלוקת ההשתתפות בין המדינה לרשות המקומית. 25% מהסכום שמוקצה לטובת רשות מקומית צריך לבוא מהקופה שלה, ו-75% מקופת המדינה. אם רשות מסוימת לא יכולה להעמיד את הכסף, היא לא מקבלת את התקציב. כך קורה, שדווקא הרשויות החלשות, שצריכות יותר משאבים בתחום הרווחה והחינוך, לא מקבלות את הסיוע מהמדינה.

הפרדוקס לא מסתיים כאן. את הכסף שלא נוצל מעבירה המדינה לרשויות שכן יכולות לעמוד בחלקן – כלומר, הרשויות שיש להן כסף. כך פועלת שיטת המצ'ינג כמנגנון משוכלל המחזק את החזקים ומחליש את החלשים.

אבל התוצאה הקשה ביותר של המתקפה הזו היא הנקודה הבאה: לאחר שהממשלה והכנסת מביאות את רשויות השלטון המקומי לכשל תפקודי מובנה, הן מבצעות מהלך ששולל מהן את הסמכויות השלטוניות, כדי "לתקן" את המשבר שהן גרמו במידה רבה בעצמן.

כ-90% מהרשויות המקומיות במגזר הערבי ועוד כ-53% מהרשויות במגזר היהודי מצויות בתהליך כזה או אחר של התערבות ממשלתית. מדובר בסך הכל ב-133 רשויות שלחלקן מוצמד רואה חשבון מטעם המדינה […] במקרים מסוימים הן אף מנוהלות בידי ועדה קרואה שמחליפה את המועצה, שפוזרה על ידי הממשלה.

[…]

מאז 1985 מפקיעה המדינה יותר ויותר סמכויות ותחומי אחריות מהשלטון המקומי והופכת אותו מזרוע שלטונית, הקובעת מדיניות וסדר עדיפויות לביצוע, לזרוע ביצועית שמקבלת הנחיות ברורות ומגבלות מחמירות. החל משנת 1985, קובעת הממשלה את גובה הארנונה ברשויות המקומיות וכך שולטת למעשה על גובה ההכנסות שלהן. חוק יסודות התקציב, שנחקק באותה שנה, מעניק לשר הפנים סמכות לבטל פרויקטים ברשות מקומית, להורות לה לפטר עובדים וגם למנות ועדה שתחליף את המועצה המקומית, במקרים שבהם הרשות נקלעה לגירעונות כבדים.

המשמעות של נטילת סמכויות השלטון המקומי בידי הממשלה היא ריקון מתוכן של מסגרת ביניים דמוקרטית חשובה ביותר, ויצירת מצב בו נשחקת היכולת של האזרח להשפיע על הסביבה בה הוא חי. במקום להיות שותף לניהול החיים ביישוב בו הוא גר, הוא נאלץ להסתפק בהצבעה לכנסת פעם בכמה שנים. כאשר המדיניות פוגעת ביכולת של האזרח לנהל בצורה דמוקרטית את חייו, היא מחנכת אותו להבין שהדמוקרטיה לא עובדת. היא מחנכת אותו להבין שאין טעם בניסיונו להיות אזרח פעיל, ושאין חשיבות לשמירה על הדמוקרטיה, מכיוון שהיא גם כך "לא מספקת את הסחורה".

בעולם כולו מקובל לראות ברשויות המקומיות נדבך חשוב במערכת האיזונים והבלמים. הקרבה של השלטון המקומי לאזרחים ולצרכיהם גורמת לכך שמקובל לראות בו את המוסד השלטוני היותר דמוקרטי וייצוגי מבין מוסדות המדינה. יחסה של הממשלה לשלטון המקומי משדר מסר ברור לאזרחים – אסור לסמוך על נציגיו. האם עלינו לקבל את הגישה הזאת בהכרח?

בשנת 2000 נדרשה מחלקת המחקר של הכנסת לסוגיה זו וחוקריה ציינו בסקירתם כי: "רשות מקומית שאין מוסרים לטיפולה השלטוני עניינים מקומיים בהיקף מינימלי, או שהשלטון המרכזי יכול להוציא מסמכותה כאוות נפשו כל נושא המסור לטיפולה, היא חסרת ערך ממשי מבחינת השאיפה להגשים את הרעיון של השלטון המקומי, אף אם היא נבחרת לפי כללי הדמוקרטיה המשוכללים ביותר ומייצגת את רצון תושביה".

אם מצאת שגיאות הגהה, הקלדה או כתיב, אנא הפנה/י את תשומת ליבי לדבר. תודה

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “המתקפה נגד הדמוקרטיה הישראלית

  1. א. מעניין. תודה

    ב. אינני מבין איך ההצבעה בשני פתקים מחלישה את ראש העיר. למיטב הבנתי זה להיפך – הוא יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו אפילו אל מול מועצה לעומתית.

    ג. ישנה טענה שדווקא מאז שקוצצו מענקי האיזון בתקופת פורז הגרעונות של הרשויות המקומיות נהיו קטנים יותר, מכיוון שזה דחף את הרשויות להתנהלות אחראית יותר ופחות "על חשבון הברון" (כמובן תוך פגיעה בשירותים שקיבלו התושבים). האם הדבר נבדק?

    ד. שכחת לציין שהיה ניסיון של הממשלה הנוכחית, ואולי גם של ממשלות קודמות, ליצור העברה של תקבולי ארנונה מהרשויות החזקות אל הרשויות החלשות (ללא קיצוץ נוסף בתשלומי ההעברה), אבל "פורום ה- 15" של הרשויות החזקות בלם זאת בעוצמה ובקלות.

    ה. שאלה תיאורטית יותר, אבל חשובה: האם דווקא במדינה בעלת פערים חברתיים קיצוניים כל כך כמו אצלנו, לא עדיף לחזק את השלטון המרכזי על פני השלטון המקומי, שהרי רמת הפערים בתוך כל ישוב וישוב הם קטנים יותר מבמדינה כמכלול, ולכן השלטון המקומי מסוגל פחות לצמצם פערים? ואם כך אולי דווקא המגמה הנוכחית מבורכת, לפחות בהיבט זה?

    • א. תודה

      ב. אני מניח שזה בגלל שמתאפשרת הסיטואציה שבה ראש העיר הוא לא נציג של הרשימה שזכתה במספר הקולות הגדול ביותר, אלא מייצג סיעה קטנה יחסית, ולכן עמדתו בקואליציה חלשה. כמו סיטואציה שבה ראש ממשלה יבחר אישית בזמן שהמפלגה היריבה היא הגדולה ביותר, או נשיא ארה"ב דמוקרטי עם קונגרס וסנאט שיש בהם רוב רפובליקאי (במקרה הזה זו לא שאלה של קואליציה, אלא של היכולת שלהם לטרפד את החקיקה שהוא מוביל). מהניסיון בעיר שלי – מועצת עיר לעומתית יכולה להקשות מאוד על ראש העיר לעשות את מה שהוא רוצה, כי לפחות חלק מההחלטות הוא מחוייב להעביר במועצה.

      ג. לא בדקתי. אבל אם הרשות אמורה לספק שירות מסויים, ואז היא מקצצת אותו כדי לכסות על קיצוץ תקציבי של הממשלה ולהמנע מכניסה לגרעון, אני לא רואה בזה התנהלות "אחראית" יותר. אני רואה בזה התנערות מאחריות כלפי התושבים, קודם כל מצד הממשלה, אבל גם מצד הרשות.

      ד. בהחלט צעד חיובי, ואכן, גם קרטל של רשויות חזקות הוא בעייתי.

      ה. בתיאוריה כן, בדיוק מהסיבות שציינת, ואני מבין שזו גם הייתה המדיניות, לפחות בתקופות מסויימות. אבל אני מבין שהמקרה הנוכחי הוא שהשלטון המרכזי משתמש ברכיכוז הסמכות אצלו לא כדי לסגור פערים, אלא כדי לנהל מדיניות שבסופו של דבר מרחיבה אותם. בכל מקרה, לניהול מקומי ולתחושת ההשפעה והמעורבות של האזרח יש ערך שקשה למדוד אותו בכסף, אבל צריך להתייחס אליו גם כשעושים את השיקול של "יעילות" כלכלית.

      • ב. דוגמה מהמציאות לראש עיר חלש בגלל מועצה "לעומתית" אפשר לראות בעיריית נצרת עילית בה אני חי. ראש העיר, שמעון גפסו, חלש בגלל כל מיני חקירות ואין לו רוב במועצה. לכן המועצה מטרפדת כמעט כל דבר שראש העיר מנסה להעביר כדי לא להיתפס כמי שעוזרת לראש העיר החלש וגם כדי להפעיל לחץ פוליטי. מניסיוני מדובר גם בפרויקטים שכולם מסכימים שהם לטובת העיר וניהול תקין שלה.

  2. פינגבק: עשן ואש במסדרונות האוצר | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s