הבלדה על המודרניזציה של היהודים

ניסיון משונה למדרש אלגוריסטי-היסטורי חסר אחריות לשיר "בלדה על סוס עם כתם על המצח".

לא מזמן ישבנו לקבלת שבת עם אמא (שאינה דוברת עברית) של חבר קיבוץ שעלה מקנדה , שהעירה לנו ש"שיר שמח" הוא שיר השטעטל הכי עצוב שהיא שמעה. אני סיפרתי בתגובה שהשיר נכתב כמובן בארץ, וששיר השטעטל האולטימטיבי נכתב בכלל בקיבוץ יגור. דרך אגב, מסתבר שזה לא מדוייק, מכיוון שיורם טהרלב עזב את יגור כעשור לפני כתיבת השיר. גם מתי כספי שהלחין הספיק כבר כנראה לעזוב את קיבוץ חניתה. אבל האזכור שלו העלה אצלי את היצר לנסות לפרש אותו כסיפור "היסטורי" יהודי. אני לוקח בחשבון שאני עלול לקבל כאן ביקורת מהיסטוריונים רציניים, ולכן אני מצהיר מראש שמדובר במדרש, ולוקח גם את האחריות על המרחק האפשרי שבין המדרש הזה לבין "כוונת המשורר". הפסקול לרשומה כמובן, ומיד אחריו מתחילים:

"האם ראית את הסוס הנהדר הזה?
רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב".
כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס,
ונתן לו מאה רובל, שייצא מיד.

מושקה של פתיחת השיר הוא היהודי הקלאסי של הגלות האירופית, הוא סייס באחוזת הפריץ הגוי. הוא גר עם משפחתו בתוך סביבה של גויים, בחווה פיאודלית. הוא עוסק בתיווך עסקי הפריץ, שהוא מעמד בעלי האדמות השמרני. במידה רבה היו היהודים גורם מתווך ומבצע של הניצול הפיאודלי. אסור היה להם לגור בערים, ולא להיות בעלי אדמות. הם היו פניו השנואים של הניצול בעיני האיכרים, ומושא לניצול בעצמם בעיני הפריצים. הפריץ שולח את מושקה להשיג עבורו את המותרות שיכולה לייצר החברה האירופאית, במקרה הזה סוס מיוחד.

הולך לו מושקה ליריד ואוי, איזה מזל!
ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב".
והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה
ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה:

אייאייאיי…………………..

ביריד, בתוך עסקי המסחר המתעוררים, עומד גוי אחר. הוא אינו הפריץ השמרני. הוא צעיר, הוזה, הוא שר ניגון חדש (הניגון הוא לא שיר. הוא מנגינה, הוא מקצב, הוא בעיקר הלך רוח), הוא התרבות המתעוררת של ההשכלה והמודרנה, שחולמת על המחר. כהערת אגב, עיסוקו המרכזי של הגוי הצעיר הזה, בניגוד לאיכרי האחוזה, הוא במסחר. הוא אינו חלק מהעולם הפיאודלי הישן . המפגש של היהודי איתו הוא מפגש שמערער את כל סדרי העולם היהודי-גלותי.

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה",
כך אומר לו מושקה, והגוי – בפיו תשובה:
"תשלם לי קודם
כמו שמקובל.
מחירו של הניגון הוא חמישים רובל".
מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד
ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד:
אייאייאיי………………….

באחוזה, היה למושקה תפקיד מוגדר, כלומר גם מגודר כלפי העולם שמסביבו. כאשר מושקה פוגש את הגוי הצעיר, הגדרות האלה נופלות. הוא מבקש ללמוד ממנו את השיר החדש. למעשה, הוא מבקש להידמות לגוי. יש כאן תמורה מעניינת: היהודי, שנודע כבעל "חוש מסחרי" בגולה, מאבד את החוש המסחרי, שמופיע עכשיו דווקא אצל הגוי. לפני שהוא שוקל מה משמעות לימוד השיר, הוא מיד משלם. השינוי אצל היהודי במפגש הזה הוא שינוי מהיר מאוד. תוך דקה הוא והגוי כבר שרים כאיש אחד את השיר החדש, היהודי מאמץ במהירות את הערכים בהם הוא פוגש.

השירה חלפה עברה ומושקה אז נזכר:
"הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר?
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב?".

"מאה רובל", סח הגוי ומושקה אז משיב:
"חמישים שילמתי כבר, אתן עוד חמישים".
"לא לא ולא," צוחק הגוי, "פה יש מסחר הגון,
תמורת החמישים קיבלת כבר את הניגון,
זה לא הולך ביחד
ושיר אינו חינם".
הצניע מושקה את צרורו והסתלק משם.
טייל בין דוכני השוק, לרגע לא עמד
ולעצמו זימר הוא את השיר אשר למד:
אייאייאיי…………………….

שכרון הקידמה הראשוני חולף מהר, ומושקה מוצא את עצמו נטוע עדיין במגבלות העולם הישן, בעמדתו הכפופה לציווי הפריץ. הוא מנסה לעמוד בתווך של המחוייבות הקודמת מחד, ומאידך מבקש קשר חדש עם הגוי הצעיר, שינוי יחסי המסחר הקרים אל שותפות שבה מחיר הדברים הוא משני. בבית הקודם הוא ביקש מהגוי ללמד את השיר כ"עשיית טובה". הדבר לא אפשרי. הגוי דורש "מסחר הגון": "זה לא הולך ביחד" – הסוס הישן והניגון החדש. הניגון החדש אינו ניתן בחינם, ויש לשלם מחיר עבורו. המחיר יהיה שינוי המציאות הקיימת, ומערכות היחסים הקיימות. מושקה מצניע את צרורו – צרור של כסף שמתרוקן, הולך והופך לצרור של נדודים ואכן, מושקה כבר לא יכול לעמוד במקום. הוא מטייל בין דוכני השוק שמופיע בדמות חברת השוק החדשה, לרגע לא עומד. לעצמו, בתוך הראש היהודי, הוא ממשיך לזמר את הזמזמום החדש הזה. זהו ניגון שלא ניתן להוציא מהראש.

ממש מעבר ליריד, א-הו איזה מזל!
עומד לו גוי אחר בכלל עם סוס לבן כנ"ל
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ושערה של כסף זוהרת בזנב".
והגוי משמיע שיר, הקשיבו ושמעו,
מין ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא:
אייייי! אייאייאיי………………..

כמו שציינו, השוק הוא החברה החדשה, הוא מקיף את העולם. גם כאשר מושקה מגיע לצידו השני, הוא שוב מוצא שם גוי מהסוג החדש. זהו גוי (עם) אחר בכלל, אבל גם הוא כבר חלק מחברת השוק, וגם הוא משמיע שיר שהוא המשך של שיר הקידמה. בכל מקום שאליו ילכו היהודים, הם לא יכולו שלא לפגוש את הגויים הצעירים והמודרניים.

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה", כך אומר לו מושקה והגוי – בפיו תשובה: "תשלם לי קודם כמו שמקובל. מחירו של הניגון הוא חמישים רובל". מושקה מוציא את צרורו ומשלם מיד ואחרי עוד רגע הם שרים כאיש אחד: איייאיייאייי………….. וכשגמרו לשיר שוב הוא נזכר: "הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר? עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב".

גם הפעם, כמו במפגש הקודם, מבקש היהודי ללמוד ולאמץ את הניגון החדש, להצטרף אל הקידמה. גם כאן הוא רואה בקבלתו לעולם החדש "עשיית טובה" מצד הגוי. גם כאן הוא לא מתעכב לשקול בדעתו האם השינוי שווה את המחיר. הגויים, תמורת התועלת המסחרית, מוכנים ללמד את היהודים את הניגון החדש. אבל הם לא יעשו זאת כ"טובה", תמיד הם דורשים מחיר. הם לא מוכנים או לא מסוגלים לראות ביהודים כפי שהיו בעולם הישן שותפים טבעיים לנכסי התרבות החדשה. כדי למצוא את מקומו בחברה החדשה, נדרש היהודי לשנות את אורח חייו, להיות ל"יהודי חדש". ברגע האחרון, נזכר מושקה בפעם האחרונה בתפקידו הישן ובמחוייבותו לעולם הישן. הוא עושה ניסיון אחרון לעמוד במחוייבות זו.

"מאה רובל", סח הגוי, ומושקה: "אי אי אי!
חמישים שילמתי – ואוסיף את מגפי".
"לא לא ולא, הסוס לחוד מאה רובל עולה.
חמישים שילמת לי על הניגון הזה:
אייייי! אייאייאיי……………."

מושקה מגלה שהוא במצב שאין ממנו דרך חזרה. הוא אינו יכול להוציא את ניגון הקידמה מהראש. הוא כבר אינו מסוגל לשלם את המחיר שבשיבה אל תפקידו הישן באחוזה. הוא היה נותן אפילו את מגפיו כדי לחזור לשם, אבל לעולם הישן יש מחיר אחד, ולעולם החדש יש מחיר אחר, ולא ניתן לשלם את שניהם בו זמנית. ההולך בדרך אחת, לא ילך בדרך אחרת. היהודי נשאר עם הניגון החדש, אבל ללא רכוש.

חוזר לו מושקה בלי הסוס, והפריץ אהה!
חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה
עם כתם על המצח
וכתם על הגב
ואחריו מגורשים אשתו וילדיו.
ובדרכים בין כפר לכפר, בין יער לבין עיר,
גם ברעב וגם בכפור הם לא חדלו לשיר:
אייאייאיי……………………..

גוסטב דורה – היהודי הנודד

כאשר מושקה חוזר אל האחוזה עם ניגון חדש וללא הסוס המבוקש, תם תפקידו במערכת הפיאודלית. הפריץ זורק אותו מן האחוזה. בשנת 1861 ביצע הצאר אלכסנדר השני רפורמה שביטלה את הצמיתות ברוסיה. עם פירוק המערכת הפיאודלית, התבטלו גם תפקידיהם המסורתיים של היהודים בחברה שמסביבם, ונאסר עליהם לגור בכפרים ללא רישיון מיוחד. שינוי זה הביא להגירה מאסיבית של היהודים, שהתבטאה בשלב הראשון בעיקר בהגירה "פנימית" מהכפרים אל העיירות, ומהעיירות אל הערים, ופירוק של מסגרות מסורתיות. שינוי זה כלל גם שינוי מקיף בעיסוקי היהודים השונים. חוכרי הכפרים והאחוזות, היערות, תחנות הקמח ובתי המרזח, נדחקו אל העוני והעיסוק במלאכות פשוטות בערים. הסוחרים נדחקו אל הרוכלות. הקיום היהודי באירופה הועמד בסימן שאלה. הפך ל"שאלה היהודית".

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם
אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם.
הרב ישב בנחת,
נעץ בהם מבט.
יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת.
שאל: "מאין באתם ולאן תלכו ללון?"
והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון:
אייאייאיי……………………

במהלך הנדודים, מגיעים היהודים אל עיירת המחוז, בה יושב האדמו"ר החסידי. האדמו"ר יושב בנחת, מתבונן על נדודי היהודים. החסידויות, בזכות יכולת הכפייה של צורת הארגון הקהילתית ההדוקה שלהן, היו מעוזי השמרנות היהודית. רובן הגיבו לשינויים החברתיים בהסתגרות והתקפדות, ובעויינות גמורה לכל רוח של שינוי, בתחילה כנגד ההשכלה, ובהמשך גם כנגד הציונות. בשלב הזה בשיר, מתייחס הרב בסקרנות כלפי רוחות השינוי. ברור שהוא אינו חלק מהן, אבל השפעתן לא ברורה לו. הוא שואל את היהודים הנודדים מאיפה הם באים, ולאן פניהם. השאלה "לאן תלכו ללון" שואלת למעשה מהו היעד הסופי שלכם? מהו הפיתרון לקיום יהודי. היהודים הנודדים מנסים להשיב תשובה ברורה, אבל הדבר היחיד שהם מסוגלים להשמיע הוא עדיין לא תשובה אמיתית. הוא רק אותו ניגון, אותו הלך רוח חדש, אותה רוח מודרנית שדורשת מהיהודים תשובה לשאלה מהו מקומם בעולם החדש שהיא יוצרת. הדבר היחיד הברור הוא, שהיהודים הנודדים מחפשים תשובה ברוח המודרנה.

צחקו סביב האברכים, צחקו החסידים
אבל אצל הרב במצח זעו הוורידים.
היכה הרב על שולחנו
ובקולו הרעים:
"האמנם חרשים אתם? האם אינכם שומעים?
הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד
אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד!"
אייאייאיי…………………

האברכים והחסידים הפשוטים צוחקים. מאחורי החומות שבנו, נראה להם היהודי הנודד הזה, שמתלווה אליו הניגון הבלתי פוסק של המודרנה, כמין תופעה משונה, תלושה משורשיה, שזהותה לא ברורה ועתידה לא ברור. מין יהודי שהפסיק להתנהג כמו יהודי, "גוי דובר עברית", מי שצפוי להתבולל ולהתפוגג תוך מספר דורות. אבל הרב מרגיש משהו. אולי הוא מרגיש את אפסותן של החומות אל מול רוחות השינוי. אולי הוא מרגיש את החיוניות הטמונה בניגון החדש. [כאן ההקבלה ההסיטורית מאבדת את תקפותה לאור התמדתם השמרנית והאנטי-ציונית של רוב רבני החסידויות. אולי טהרלב התרשם משכניו לשעבר בקיבוץ יגור – תושבי כפר חסידים]. הרב בשיר רגיש למה שהוא שומע. הסקרנות השלווה שלו מתחלפת כאשר הוא מזהה זרעים בלתי נראים של עתיד יהודי חדש הטמונים בתוך הניגון המודרני שלמדו היהודים מהגויים שמסביבם. הוא נחרד אל מול חרשותם ואטימותם הזחוחה של חסידיו. הרב מזהה דווקא בניגון המודרני את הפונטציאל שיביא את הגאולה לעם היהודי. זהו הניגון שלו חיכה העם היהודי. בסביבה השמרנית, יכל היהודי להתקיים רק במקומו המוגדר והמגודר, המוגבל. הגלותי. הניגון החדש הוא המאפשר לצאת מהקיפאון ומגדרות הגלות. לצליליו, ותוך השתתפות אקטיבית בשירתו, ניתן ליצור מציאות חדשה לעם היהודי. זהו אינו שיר שיביא את המשיח והגאולה לעם ישראל. אבל גאולת העם תוכל לבוא רק כאשר ילמד העם לשיר את הניגון החדש. הרב הזה יהיה אולי ממי שמכונים "מבשרי הציונות", אולי יהפוך להיות, כפי שקיווה הרצל, נשיא האגודה הציונית שבעירו. היהודים הנודדים, בכל מקרה, לא ימתינו לרב. איתו או בלעדיו הם יצעדו כיהודים לצלילו של הניגון החדש.