כלכלה פוליטית / יורם גבאי

רשומה זו היא נספח לרשומה הבאה – צ'ה גווארה של הפקידים. הרשומה היא פרשנות לספרו של יורם גבאי "כלכלה פוליטית", שיצא לאור בשנת 2009 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ההערות שלי מסומנות כאן בכחול [בצורה כזו].

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את הרשומה הזו בקובץ וורד כאן. בקובץ, הערותי מופיעות כהערות שוליים. טיפ לקוראים – החל מגרסת 2007 של word, הצבת הסמן מעל מספר ההערה מעלה את תוכן ההערה בחלונית קטנה מעל הטקסט, וחוסך את הגלילה לתחתית הדף. 

פרק 3 – הגלובליזציה הכלכלית בעולם 2008-1990

 

עמ' 76-77: מי קבע את כללי המודל

מתנגדי הגלובליזציה רואים בדירקטיבות ובשווקים הפתוחים לעיל, מזימה של בעלי ההון בעולם ליצור מנגנון השתלטות יעיל על הכלכלה העולמית. העובדות הטכניות אינן מוכיחות זאת.

[למעשה, דבריו של גבאי בספר מעידים שזה היה בדיוק העניין, פרט לכך שלא מדובר ב"בעלי הון" באופן כללי, אלא במגזר הפיננסי של בעלי ההון.]

בתחילת שנות ה-90 היינו עדים להופעת "קונצנזוס וושינגטון", הסכמה שהושגה בין קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי ומשרד האוצר של ארה"ב, לפיה צמיחה תושג בעולם באמצעות כללי יציבות מקרו-כלכליים, הפרטה מואצת, ליברליזציה של הסחר והקטנת התערבות הממשלה. להסכמה זו הצטרפו בהדרגה המדינות המשתתפות בגוש היורו (אמנת מסטריכט), ואין גם חברות דירוג האשראי הבינלאומיות S&P, פיטש ומודיס (Fitch Moodies), אשר ניסחו גם את כללי היציבות לעיל. כל מדינות העולם קיבלו את הדרישות שהציבו כל הגורמים לעיל ומתנגדי הסחר העולמי והדירקטיבות נדחקו מהמרכז והיו למיעוט קטן ושולי.

התהליך שהתרחש בעולם היה פשוט למדי, מהרגע שחברות דירוג האשראי וגוש מסטריכט קבעו את כליי היציבות והפתיחות לעולם, נאלצו כל המדינות הקטנות והבינוניות להתאים את מדיניותן המקרו-כלכלית לדרישות האמורות, וממילא כל העובדים המקצועיים של חברות דירוג האשראי, הבנקים המרכזיים ומשרדי האוצר, בכל המדינות הפכו דומים בעמדותיהם המקרו-כלכליות. מי שחרג מעמדות הומוגניות אלה, לא התקבל לעבודה בתחומים האמורים ונדחק לעיסוקים כלכליים אחרים.

[כלומר, תומכי "קונצנזוס וושינגטון" יצרו "גילדה" רעיונית סגורה שדחקה את מתנגדיה מעמדות ההשפעה ומנעה כל דיון ענייני על מדיניות כלכלית]  

מודל הגלובליזציה משרת את המשקיעים הכלכליים הבינלאומיים ואת האינטרס של מימוש היתרונות היחסיים של כל מדינות העולם. מי שאינו מקבל את הדרישות נענש על ידי המשקיעים בעולם ומשלם מחיר כבד בשווקי ההון.

[מדיניות הליברליזציה שהובילו אנשי קונצנזוס וושינגטון משרתת את האינטרס של הגורם הכלכלי שהוא בינלאומי, כלומר נייד, כלומר את הון הפיננסי, ובעיקר את זה הספקולטיבי. את ההון התעשייתי ואת כוח העבודה הרבה יותר קשה לנייד. הליברליזציה של ההון מאפשרת לו לנוע בקלות ממקום למקום, ובכך נותנת בידיו את הכוח "להעניש" את מי שמנסה להצר את צעדיו]

עמ' 88-89: ארה"ב – מעצמה עם אחריות שלא מתממשת

ארה"ב דורשת מן המדינות האחרות לעמוד בכללי הגירעון התקציבי, החוב והאינפלציה (ראו למשל תביעתה מישראל להקטין את הגירעון שלה ל-3 אחוזי תוצר, כתנאי לקבלת הערבויות), ואילו היא עצמה מנהלת כאמור מדיניות ארוכת טווח של גירעונות תקציביים וגירעונות בחשבון השוטף של מאזן התשלומים הלאומי. אף שארה"ב מהווה מרכז ולב השיטה הכלכלית הבינלאומית, בכל זאת היא משתפת פעולה רק באופן חלקי, בנושא איכות הסביבה. ממילא, התנהגותה גורמת לקשיים מקרו כלכליים […] כולנו משלמים אפוא מחיר על מדיניותה הבלתי עקבית של ארה"ב.

[ארה"ב לא מנהלת מדיניות "בלתי עקבית", כדברי גבאי, אלא היא למעשה לא מצייתת לכללים שאותם כפה "קונצנזוס וושינגטון" על שאר העולם, ומנהלת מדיניות עקבית בהחלט לפי הקריטריון הרלוונטי: מדיניות שמשרתת את האינטרסים של הממשל כפי שהוא מבין אותם, ללא מחויבות לסד הרעיוני שכפתה ארה"ב על שאר העולם]

עמ' 90-91: דילמת הרגולציה

בעשור האחרון היינו עדים בעולם המפותח ובישראל להגדלה מהותית ברגולציה, שהתבטאה בעיקר בחקיקה מורכבת שהעלתה באופן ניכר את שקיפות החברות העִסקיות בארץ ובעולם, והגדילה את עלויות החברה בתחום זה. רגולציה כבדה זו כשלה במשבר הנוכחי, משום שמוקדה במקומות הלא נכונים: במאזני החברות הציבוריות. התברר שלמעשה לא היו כלל רגולציה ושקיפות אמיתית ביחס לקרנות גידור מוצרים, מובנים (סטרקצרים), אג"חים מסוגים שונים, וודאי שלא הייתה בקרה אפקטיבית על המקורות ויעדי האשראי. יתר על כן, החקיקה האמריקנית משנת 2000, מיסדה חוקית את כל סוגי ההימורים בשווקי ההון, והפכה את וול סטריט למרכז חוקי של הימורים קצרי טווח, ביחס למחירים של כל המוצרים הפיננסיים.

[גבאי מסמן נכון את המקור למשבר: הסרת הרגולציה על המגזר הפיננסי, שאפשרה לו להקים "קזינו" ספקולטיבי בקנה מידה בלתי נתפס]

פרק 4 – גלובליזציה והכלכלה בישראל

עמ' 93: תהליכי הליברליזציה בישראל

ההכרעה ביחס לפתיחה המוחלטת של שווקי המוצרים, המט"ח וההון נפלה בהדרגה וללא דיון ציבורי מהותי ביחס להשלכותיה הכלכליות והחברתיות. הדרג המקצועי באוצר ובבנק ישראל הוביל את התהליך, והצליח לשכנע את ראשי הממשלה ולעיתים גם שרים אחרים, לתמוך בתהליך.

במחצית השנייה של שנות ה-80 קבעו הדרגים המקצועיים את אסטרטגיית פתיחת השווקים, ונהגו בעקביות עד שהושלמה החשיפה המוחלטת לשווקי חו"ל, בשנת 2005.

[יש לחזור ולהדגיש: מדיניות פתיחת השווקים הובלה ע"י הדרג המקצועי, ללא דיון ציבורי על השלכותיה, כאשר הדרג הפוליטי נותן במקרה הטוב גיבוי ברמת ראש הממשלה, ולא תמיד ברמת השרים. דרג הפוליטי התחלף שוב ושוב, והדרג המקצועי המשיך להוביל את המדיניות שהוא קבע]

תפקידי במשרד האוצר היה להוביל את הצד הביצועי של חשיפת שווקי המוצרים, וביטול כל תחליפי הפיחות וביטולי השער.

רבים התנגדו לליברליזציה בשווקים. היו בהם תעשיינים (בתחילה התנגד גם משרד התעשייה), חקלאים, קבוצות אחרות שנהנו ממִכסות ורישיונות, וכן שונאי סיכון לא מעטים בקרב הכלכלנים, אנשי חברה ומומחים אחרים, אשר חששו מאי יציבות חברתית וכלכלית שתיווצר כתוצאה מפתיחה מוחלטת של השווקים.

[כלומר: המתנגדים הם לא סתם מתנגדים: הם חלקי החברה שעומדים להיפגע מהשלכות תהליך הליברליזציה שאותו מוביל הדרג המקצועי באוצר מבלי להביא את ההחלטה לציבור]

במחצית עשניה של שנות ה-80, המאבק בין התומכים בפתיחת השווקים, לבין המתנגדים לא הביא לתוצאות ברורות, ושיעור ההגנה האפקטיבי על הייצור המקומי נשמר ברמה גבוהה ויציבה. בתחילת שנות ה-90 נפלה ההכרעה לטובת פתיחת השווקים, רובה ככולה, כתוצאה מפעילותם של השר משה ניסים שכיהן אז כשר התעשייה [בממשלת שמיר בשנים 1990-1992. אב"צ], והשר דן מרידור [שר האוצר בממשלת נתניהו בשנים 1996-. 1997. אב"צ]. הוטל עלי אז (כממונה על הכנסות המדינה) להעביר את הרפורמה בממשלה ובכנסת.

עמ' 96: שלב הקונצנזוס הכלכלי

בתקופת כהונת פרס ביילין במשרד האוצר, בשנים 1989-1988 נתקבלו מספר החלטות עקרוניות לפתיחת השווקים ליבוא מארצות שלישיות, אולם רק בשנת 1991-1990 הושגה הסכמה רשמית וסופית להאצת החשיפה של הייצור המקומי לתחרות עם יבוא מן העולם וללא כל הדדיות. ההנחה הייתה שדרישת ההדדיות ממדינות העולם תאט את התהליך ותגרום להפסדי מט"ח ותפגע בריווחתו של ציבור הצרכנים (ישמרו מחירי היבוא על המוצרים השונים).

[חשוב לשים לב: תהליך פתיחת השווקים נעשה ללא הדדיות. תמר בן-יוסף כותבת בספרה "ברוכים הבאים לשוק החופשי" עד כמה הצעד של פתיחת שווקים ללא הדדיות הוא מדיניות חריגה בעולם. גם "חסידי השוק החופשי" האדוקים ביותר נוהגים להגן על הכלכלות שלהם בפני תחרות בלתי סבירה באמצעות הסכמי סחר הדדיים. בישראל נעשתה פתיחת השווקים בצורה "אלימה" במיוחד]

עמ' 97: הדיון הציבורי וההכרעות הפרלמנטריות

משרד האוצר ובנק ישראל היו מודעים לכך, שפתיחה מוחלטת של שווקי המוצרים לתחרות ביבוא מכל המדינות איתן סוחרת ישראל, תשנה באופן ברור את היתרונות היחסיים האפקטיביים של ישראל, תביא לחיסכון מהותי במט"ח, ותעלה את רמת חיי האזרחים. אך במקביל תגרום לשינוי מבני, לסגירת מפעלים ופיטורי עובדים, או הסבתם לתחומי עבודה אחרים.

מבחינה אסטרטגית, הכיר משרד האוצר בצורך לפתח דיון ציבורי רחב בנושא, באמצעות מאמרים, הרצאות ושיחות עם עיתונאים. מובילי מהלך החשיפה התייחסו לממצאי מחקרים בינלאומיים שהראו את יתרונות הליברליזציה גם בתחום התעסוקה, אף שהודו בכך שעלול להיווצר "דור מדבר" שיסבול מן התהליך, וכתוצאה מכך תיווצר אבטלה חיכוכית ומבנית.

באותה עת התנגדו התעשיינים לתהליך מתוך חשש שחלק מן המפעלים ייפגעו וייסגרו, ובחלק אחר תידרש השקעה גדולה ליצירת פוטנציאל תחרות עם העולם.

[כלומר: משרד האוצר ובנק ישראל היו מודעים לכך שהמדיניות שהם מובילים לא תשפר את מצבם של כלל האזרחים, אלא תשרת מגזרים מסוימים ותפגע במגזרים אחרים]

התעשיינים אף דרשו בשלב מסוים את פיטורי כממונה על הכנסות המדינה, בטענה שבהרצאותיי אמרתי שאין עדיפות מִשקית למפעל תעשייתי על פני משרד רואי חשבון, ואפילו לא על מספרה לכלבים. לטענתי, בשווקים פתוחים, תנאי התחרות זהים לכל, והם שיקבעו את מפת היתרונות היחסיים, ולא אסטרטגיה ממשלתית. עוד אמרתי, שלדעתי אין העדפה ערכית של ייצור מול שירותים, או כחול-לבן מול יבוא.

[הבעיה היא שבשווקים פתוחים נוצר יתרון בלתי סביר למי שנשען על עבודה זולה ונצלנית, סטנדרטים נמוכים ופגיעה בסביבה. עניין נוסף הוא שאלת העצמאות הכלכלית העדיפה במשק מגוון על פני משק שממוקד בהתמחות צרה]

עמדתי כממונה על ההכנסות הייתה, שפתיחת השוק המקומי ליבוא מארצות "זולות" לא רק יוזיל את המחיר לצרכן, אלא יחייב את כל היצרנים המקומיים להתייעל כדי להתחרות עם שאר שווקי העולם. עובדה זו, כך טענתי, תשנה את התנהגות היזמים הישראליים ותהפוך אותם לגלובליים ויעילים יותר.

[ואכן, הפגיעה החריפה במגזר היצרני בישראל דחפה יזמים רבים להשקעות בחו"ל, בין אם בהעברת השקעות יצרניות ומפעלים אל מדינות בהן העבודה זולה יותר, ובין אם בהשקעות ספקולטיביות בחו"ל. מפוטרי המפעלים בארץ "התנחמו" במחירים זולים יותר של סחורות מיובאות]

מִנהל הכנסות המדינה, שהוביל את התהליך ברמה הטכנית החוקית שאף להיווצרות דיון ציבורי גם בכנסת ובממשלה, אולם במקביל רצה למנוע הצבעה בכנסת בנדון זה, משום ששם, כל הלובי, אפילו של מפעל אחד, למשל בענף הרהיטים או בטקסטיל, עלול להפיל כל החלטה על חשיפה לשווקי העולם.

המגבלה האמורה הובילה אותי ואת יורם ארבוביץ היועץ המשפטי של משרד התמ"ס להכרעה ביחס לתהליך החקיקה של החשיפה. ביטול הרישיונות והסמכויות של שר התמ"ס נעשה כאמור בידי עצמו, ללא צורך באישור הכנסת. הורדת המכסים בוצעה בצו, בחתימת שר אוצר, ואף היא לא דרשה אישור של ועדת הכספים או הכנסת. כך אפוא נשאר רק הליך אחד שדרש אישור: העלאת שיעורי המכס, במקביל לביטול המִכסות והרישיונות, כדי למנוע חשיפה מהירה מדי של הייצור המקומי. ההנחה הייתה שחברי הכנסת לא יתנגדו להעלאת מכס המגן על הייצור המקומי, שאמור היה לרדת לאחר מכן בתהליך הדרגתי. הלובי של התעשיינים בכנסת החליט "להפיל" את התהליך ושכנע את חברי הכנסת להתנגד להעלאת המכס. ההנחה הייתה שמשרדי האוצר והתמ"ס יחששו מביטול המִכסות והרישיונות ללא מִכסות מגן ובכך יטורפד המהלך כולו.

ואמנם הכנסת הצביעה נגד צו העלאת המכס, ובמשך כמה שעות נוצר מצב פרדוקסלי, היבוא היה חופשי ללא מִכסות ורישיונות וכמעט ללא הגנה מִכסית.

בהמלצתי, החליט שר האוצר מודעי, לדבוק בקו של פתיחת השווקים גם במחיר שבר של חלק מהיצרנים המקומיים. לבסוף נסוגו התעשיינים והכנסת מעמדתם, ואישרו את העלאת המכסים. החשיפה יושמה אפוא סופית בספטמבר 1991.

[מנהל הכנסות המדינה היה "מעוניין" בקיום של דיון ציבורי, אך היה מוכן לקיים אותו אך ורק בתקשורת (שאינה בדיוק גוף נייטרלי נטול אינטרסים, ובהתייחס למצב התקשורת הכלכלית דאז, גם לא ממש ציבורית), ועשה כל שניתן כדי להימנע מלקיים אותו בזירה שבה עלולה להתגלות התנגדות אפקטיבית, כלומר בכנסת. כדי להעביר את התהליך, מוכן היה האוצר לאיים בשבר של היצרנים המקומיים, מתוך הנחה שהם "יתכופפו" ראשונים]

עמ' 101-103: השפעות הגלובליזציה על המאפיינים הדואליים של מדינת ישראל

השלמת תהליכי הגלובליזציה הכלכלית, יחד עם כישלון יחסי של מערכת החינוך ביצירת אוכלוסיית בוגרים המתאימים לשוק העבודה, הביאו להחרפה בתהליכי אי השוויון והדואליות במשק.

גוש דן הפך לאחד המרכזים הכלכליים החזקים בעולם בזכות ההיי-טק והשירותים הפיננסיים, על חשבון שאר חלקי הארץ. אי השוויון בין עשירים לעניים החריף, וממילא קבוצות פחות מתאימות לשוק העבודה (חרדים ומיעוטים) סבלו ועודם סובלים מנחיתות יחסית עם פתיחת השווקים, בעוד שהמשכילים והיזמים הצליחו להשתלב בכלכלה העולמית ולהנות מיתרונותיה.

הגלובליזציה כשלעצמה החריפה את מאפייני הדואליות של החברה הישראלית. לכך הצטרפו טעויות מדיניות נוספות שיפורטו בהמשך. עם זה, הוזלת המחירים שנבעה מתהליך החשיפה שיפרה את מצב הקבוצות החלשות באוכלוסיה שרכשו מוצרים כגון: ביגוד, הנעלה, צעצועים ומוצרי חשמל במחירים זולים בהרבה יחסית לעבר.

[הגלובליזציה הובילה בדיוק לתוצאות החברתיות הצפויות בהינתן שילובה בתיאוריה כלכלית המתנגדת לאחריות ממשלתית על שירותים חברתיים. גבאי מסוגל לראות את האזרחים אך ורק כצרכנים (ולכן מצבם משתפר עם הורדת המחירים). הוא מתעלם מהיותם גם אנשים עובדים, שמצבם נפגע קשות עם פתיחת השווקים]

ההנחות התיאורטיות ומשבר הגלובליזציה

שתי הנחות יסוד הנחו אותנו ככלכלנים שהובילו את תהליך הגלובליזציה בישראל:

  1. במקביל לתהליך פתיחת השווקים, תיבנה ישראל מערכת חינוך שתאפשר התאמה של האוכלוסייה לשווקי העבודה הפתוחים. במסגרת זו הגדלנו את ההשקעה בחינוך בעידן רבין ב-71 אחוזים.
  2. הנחנו שכלכלת העולם תתפקד היטב בתנאי גלובליזציה, אף שהכרנו בכך שמחזוריות כלכלית היא בלתי נמנעת.

בימים אלה של משבר במודל הגלובליזציה, קיימת מודעות לכך, שהרפורמה בחינוך כשלה, וכי חלק גדול מאוכלוסיית מדינת ישראל לא הוכן כראוי לשווקי העבודה. משבר הגלובליזציה הנוכחי מערער את ההנחה, שהמודל הבינלאומי אכן יציב ומתפקד.

חשוב לומר כי אפשרות יישומה של רפורמה אמיתית בחינוך עדיין קיימת, וכולי תקווה שמודל הגלובליזציה יתייצב בקרוב, אף אם יעבור עדכונים והתאמות למציאות החדשה.

[שתי הנחות אלה נמצאות איפשהו על הסקאלה שבין איוולת גמורה למחדל מכוון וידוע מראש. האידיאולוגיה הכלכלית שהובילה לפתיחת השווקים כוללת כחלק בלתי נפרד ממנה את צמצום מעורבותה של המדינה בכלכלה וצמצום אחריותה למגזר הציבורי, כלומר שאין ולא יכול היה להיות שום יסוד להניח שממשלת ישראל תפתח את השווקים לתחרות פרועה מצד אחד, ובמקביל תנהל מדיניות השקעה ציבורית בחינוך. ההנחה שהכלכלה תתקיים באופן תקין – כאשר המחזוריות ידועה מראש והרגולציה מוסרת באופן מכוון – היא חסר שחר, ואמורה הייתה להיות ידועה לכל מי שלמד משהו מהתיאוריה הכלכלית של המאה ה-20 שלפני פרידמן, כלומר – לכל מי ששמע על קיינס]

הערות אחדות בשולי הפרק

האם יש מגבלות לדרג המקצועי בממשלה?

דעתי האישית היא שאין מגבלות לדרג המקצועי בממשלה. תפקיד איש המקצוע הוא להבהיר את העמדות המקצועיות וליישמן, ולשם כך מותר לנצל כל סעיף חוקי כדי לקדם את הנושא, גם אם הוא עוקף כנסת. הרשות המבצעת – היינו הממשלה, צריכה לפעול בתיחכום במסגרת החקיקה הקיימת לקידום עמדותיה. דגם כזה של פעולה התרחש במהלך החשיפה ליבוא שבוצע רובו ככולו על ידי הרשות המבצעת, ובעיקר על ידי מנהל הכנסות המדינה ומשרד התמ"ס, בנק ישראל וראשי הממשלה השונים.

[גבאי טוען שתפקיד הדרג המקצועי, שאינו נבחר, הוא להוביל את המדיניות הנראית בעיניו, ולנצל כל פרצה בחוק המאפשרת לו לעשות זאת, גם אם משמעותה עקיפת הרשות המחוקקת, כלומר עקיפת המנגנון הדמוקרטי]

תהליך הגלובליזציה השפיע ועודנו משפיע מהותית על כל המערכת הכלכלית והחברתית במדינה. הוא משנה באופן משמעותי את מערכת ההעדפות והערכים של החברה, ומקטין את ריבונותה של הממשלה והשפעתה על התנהלות המשק לפחות בטווח הקצר.

בהינתן טיעונים אלה, השאלה היא האם תהליכים אלה צריכים היו לעבור דיון ציבורי מקיף ושקוף, והאם על הרשות המחוקקת מוטל היה לאשר את כל הקונצפציה ולא רק פריט חוק זה או אחר.

[גבאי מודע לכך שהמדיניות שהיה בין מוביליה היא מדיניות שלא נוגעת ל"ניהול תקין" אלא קובעת את סדרי העדיפויות החברתיים ו"מקטינה את ריבונות הממשלה", כלומר פוגעת בדמוקרטיה]

עמדתנו באוצר הייתה, שראוי לקיים דיון ציבורי בנושא, אף עדיף שלא לערב את הרשות המחוקקת בדיונים פרלמנטריים רחבים. אם כי הסברנו בוועדת הכספים את עמדתנו, בכל זאת ביצענו תהליך חוקי עוקף כנסת, כדי למנוע לחץ מצד לוביסטים, כיוון שזה יכול היה לעצור את התהליך או לפחות לעכבו לזמן ממושך. מבחינה פרדוקסלית ניצלנו את החקיקה הקיימת להימנעות מדיון מפורט ברפורמה בכנסת, האם הדבר חוקי? כן. האם ראוי ולגיטימי? לא ברור.

[ובעברית: עמדתנו באוצר הייתה שמותר לנו לנהל מדיניות עצמאית תוך עקיפת המערכת הדמוקרטית ותוך תשלום מס שפתיים לקיומו של "דיון ציבורי", תוך ידיעה שהדבר אינו ראוי ולגיטימי בחברה דמוקרטית]

בתהליך החשיפה הפעלנו את הפקידות האמריקנית (המשלחת הדו-לאומית ישראל-ארה"ב) כדי לקדם את התהליך. עשיתי זאת כאשר נתתי למשלחת את פירוט הפרות ההסכמים שלנו. הבירוקרטיה המקצועית נהגה כך במספר רב של מקרים בעבר. למשל, בתוכנית הייצוב ב-1985. אז נקבעו דרישות אמריקניות תקציביות מישראל, אשר נוסחו במשותף על ידי האמריקנים ועל ידי הדרג המקצועי הישראלי.

בשנת 1992 הפעלתי את השגרירות האמריקנית, במגמה ללחוץ על הכנסת לאשר את השוואת מיסי הקניה (לפי נפח מנוע), כדי למנוע פגיעה ביבוא אמריקני לישראל של רכב זול יחסית בעל נפח מנוע גדול. ב-2003 ניסחו הפקידוּת האמריקנית והישראלית במשותף דרישה מישראל, להגביל את תקרת הגירעון התקציבי כתנאי לאישור הערבויות.

בכל המִקרים, פעלה הרשות המבצעת בהתאם למה שנִראה לה כאינטרס כלכלי ישראלי, אם כי עירוב האמריקנים בתהליך הוא בעייתי ברמה האתית, ומקטין את ריבונות הכנסת בנושאים כלכליים.

[הדרג המקצועי באוצר "יצר" בצורה יזומה לחצים חיצוניים מצד ארה"ב כדי לכפות על המערכת הפוליטית בישראל החלטות שלא היה מצליח להעביר במגרש הישראלי פנימי, מתוך ידיעה שהוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית כדי לקדם את מה שנראה לו כאינטרס "ישראלי". בל נשכח, שגבאי כבר הודה שמדיניות זו לא קידמה אינטרס "ישראלי" כללי, אל קידמה אינטרסים של מגזרים מסוימים בחברה על פני מגזרים אחרים]

ככלל, הגלובליזציה מקטינה באורח משמעותי את הריבונות של המדינה בתחום הגירעון התקציבי, החוב הלאומי והאינפלציה. האם ראוי "לכפות" על הרשות המחוקקת את כללי הגלובליזציה? לדעתנו כאנשי אוצר, כן! אך האם ראוי שדבר כזה יעשה במדינה דמוקרטית? שאלה זו נשארת פתוחה.

[ובעברית: לדעתנו כאנשי אוצר, מותר לנו לכפות על הרשות המחוקקת מדיניות הפוגעת בריבונותה ומשנה את סדרי העדיפויות החברתיים ואת מבנה החברה, אפילו שהדבר לא ראוי במסגרת מערכת הכללים של דמוקרטיה]

נשמעת לעיתים טענה, שתפקיד הדרג המקצועי הוא לייעל ולבצע, וכי הדרג הפוליטי הוא שצריך להחליט. אינני סבור כך. לדעתי תפקיד הדרג המקצועי להעביר ולבצע נושאים מקצועיים כמעט בכל מחיר ובכל טקטיקה. אולם אסור לו להתערב בנושאים אידיאולוגיים. קיים כמובן קושי ביחס להבחנה בין "מקצועיות" ו"אידיאולוגיה", ובעניין זה יש לומר, הגבול אינו ברור באופן מובהק.

[ובעברית: אני חושב שתפקידו של פקיד ציבור שלא נבחר מעולם במערכת ציבורית הוא לקדם את המדיניות הנראית בעיניו בכל מחיר וגם אל מול התנגדות הרשות המחוקקת הנבחרת, כאשר אין שום מגבלה אמיתית לתחום פעולתו]

עמ' 106: התמודדות עם משבר הגלובליזציה הנוכחי 2009-2008

היציבות הכלכלית היחסית של ישראל במשבר הנוכחי, נובעת גם מן ההתנהגות השמרנית יחסית של הבנקים, שנבעה מכללים נוקשים של המפקח על הבנקים, ובעיקר מפני שבארץ לא יוצרו מכשירים מתוחכמים מדי בשוק ההון, וממילא נמנעה אפוא הסתבכות בהפסדים מיותרים. גם אם חברות הביטוח וחברות אחרות, המנהלות היום את מרבית נכסי הציבור, לקחו אולי סיכונים גדולים יותר מן הבנקים, בכל זאת למזלנו עדיין לא הצליחו לסגל לעצמן התנהגות, הדומה לזו של חברות ההשקעה בארה"ב. עם זאת, ברור שהחשיפה הריאלית והפיננסית העצומה של ישראל לעולם, מביאה עימה השפעות גומלין בולטות למדי, לירידת ערך המניות והאג"ח הקונצרניות, ולהאטה כלכלית גוברת והולכת.

[כלומר: מה שהציל את כלכלת ישראל במשבר הנוכחי הוא שרידי הרגולציה על המגזר הפיננסי ותו לו. אם היינו מקדמים בזמן את תהליך פתיחת השווקים ומסירים את הפיקוח, היזמים הישראלים בתחום זה היו הופכים ל"יעילים וגלובליים יותר" בהתאם לצפיות של גבאי, וגם אנחנו היינו זוכים לקריסת המגזר הפיננסי בדומה לארה"ב ואירופה]

עמ' 107-108: מקצוע המשפטים ושכירי העט

אחד מחוליֶיהָ של השיטה הגלובלית הקפיטליסטית הוא, הפיכת כל המקצועות לדמויי מקצוע המשפטים. בעידן שלפני הגלובליזציה, מקצוע המשפטים היה היחיד שאִפשר לעוסקים בו לייצג את הפושע והזכאי במידה זהה של נאמנות. בשאר המקצועות, הנורמה הייתה שהמקצוענות היא הגורם הדומיננטי, ולפיכך חוות הדעת של הכלכלן המקצועי, הרופא והחוקר בכל תחום ותחום, צריכה להיות מקצועית למהדרין.

בדור האחרון בו התעצמו מאוד איתותי השוק הקפיטליסטיים, אנו רואים שבכל המקצועות התרחבה התופעה של "עט להשכיר". כלכלנים מוזמנים לתת חוות דעת מקצועית, שתוצאתה נקבעה מראש על ידי הגורם המשלם. רופא מומחה מעיד לטובת הנאשם ששילם לו, ואפילו "מכונת אמת" של חברה פרטית, מוציאה לעיתים חוות דעת התואמת את בקשת הנאשם-המשלם.

תופעה שלילית ונוראה זו, הפכה למציאות השכיחה והקיימת בכל תחומי חיינו ומשחיתה את המידות.

מציאות עגומה זו היא גם אחד ההסברים למשבר הגלובליזציה האחרון. קיים חשש שחברות דירוג האשראי קבעו לעיתים דירוגים בהתאם למחיר שהוצע להם על מתן השירות, או שחברות ניהול תיקים רכשו ניירות ערך שהופקו בחיתום על ידם ועוד. תהליך גלובליזציה מואץ "מדי" הפך אפוא אנשי מקצוע לא מעטים, לשכירי עט של הממנים אותם.

[לא ברור על מה מבסס גבאי את הנחתו שבעבר רק מקצוע עריכת הדין היווה "עט בשכר", לאור שירותם הנאמן של כלכלנים את המדיניות הניאו-ליברלית שאין לה שום בסיס במודל כלכלי רציני, אבל היא נותנת שירות רב לבעלי אינטרסים מסויימים. אין ספק שחברות דירוג האשראי, שהתגלו לאחרונה ככלי פוליטי מובהק בידי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, אחראיות במידה רבה לפריצת המשבר הנוכחי, בדיוק מהסיבות שעליהן מצביע גבאי]


 

פרק 5 – תהליך קבלת ההחלטות בדור האחרון

 

עמ' 112: הערות כלליות על תהליך קבלת ההחלטות

המציאות בישראל גורמת לכך, ששיטת התִקצוב והמבנה הפוליטי מונעים כמעט לחלוטין דיון מהותי סביב שולחן הממשלה בנושאים של מערכת ההעדפות הלאומית-תקציבית. ביום הראשון של דיוני התקציב קובע משרד האוצר את היקף ההוצאות, את תחזית המיסים ואת היקף הגירעון התקציבי. נובע מכאן שכמעט אין אפשרות לנהל דיון תקציבי אמיתי, משום שכל שר מודע לכך שהסכמה שלו להגדלת התקציב של משרד אחר, תבוא על חשבונו ובהכרח גם על חשבון מפלגתו. כך למשל, אם שר החינוך יציע הגדלה משמעותית בתקציב החינוך, ברור היה לשרי הפנים, הרווחה, המשטרה וכדומה, שגידול זה יבוא על חשבונם, לכן אין סיכוי שיתמכו בכך, גם אם דעתם האידיאולוגית אוהדת לגבי חשיבותו של החינוך.

[משרד האוצר הוא זה שקובע את כללי המשחק וגבולותיו, בכך שהוא קובע את מסגרת התקציב]

תוצאתו של תהליך זה היא, שרק ראש הממשלה ושר האוצר מסוגלים, לנסות ולקבוע לפני הדיון התקציבי בממשלה, הגדלה תקציבית בתחום מועדף, על חשבון שאר התחומים, תוך ידיעה שהדבר יגרום למאבקים קשים עד כדי סיכון יציבות הממשלה.

כך קורה, שכל רפורמה במיסים, השכלה גבוהה, שוק ההון, פנסיות וכדומה עוברת בקלות בממשלה, והקשיים מתגלים רק בכנסת שעליה לאשר את הרפורמות.

בדור האחרון לא התקיים בממשלה שום דיון אמיתי על מערכת ההעדפות התקציבית לאומית, וכבר הוזכר כי כל שר דואג רק למשרדו.

[שיטה זו, שהוסברה למעלה, מונעת קיום של דיון אמיתי על סדרי העדיפויות, כלומר מונעת מהממשלה לקבוע מדיניות ולמשול]

עמ' 117-119 מטה ראש הממשלה

ראשי הממשלות בישראל סבלו בעבר מכך שבפועל לא היה להם מטה כלכלי-חברתי, ואף לא מטה ביטחוני ממשי. אולמרט היה ראש הממשלה הראשון שהקים מטה כלכלי בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג. ראשי הממשלה בעבר הסתמכו בדרך כלל על יועץ כלכלי אחד ועל אחד או שני יועצים ביטחוניים. נבע מכך שלא הייתה להם תמונה רחבה ואמיתית אודות החלופות האפשריות שראויות לבדיקה בטרם הגיעו להחלטה.

בעת כהונתו של ברק כראש ממשלה, הוא ניסה להעביר למשרד ראש הממשלה את אגף התקציבים, אלם נכשל בכך. אולמרט השכיל להקים מטה כלכלי אשר נבחן בימים אלה בעולם המעשה. ובאשר למועצה לביטחון לאומי, עליה לשמש כמטה לשירותו של ראש הממשלה, אולם עד כה תרומתה חלקית בלבד.

[ההערה על ברק היא רמז חשוב לאי-השלמתו עם המצב הקיים של הצבת משרד האוצר בעמדת שליטה על המערכת הפוליטית וניסינו להשיב את השליטה לידיו כראש הממשלה]

נשאלת השאלה מהי הדילמה האמיתית שבפניה עומד ראש ממשלת ישראל לפני שהוא מקבל החלטה? הבעיה האמיתית היא, שמשרד האוצר בתחום הכלכלי, ומערכת הביטחון בתחום הביטחוני, נוטים בדרך כלל להביא לראש הממשלה המלצה אחת בלבד, שהיא פשרה בין שניהם, והם גם "מקפידים" לא ליצור שקיפות ביחס לחלופות האמיתיות האפשרויות להכרעה.

[כלומר: הדרג המקצועי קובע את המדיניות בעצמו, ומתמרן את הדרג הפוליטי הנבחר לבצע את המדיניות שקבע, ע"י הסתרת מידע ממנו, ומניעת יכולתו לקבל החלטות על סמך תמונת המצב האמיתית]

כך למשל בשנת 1994 הבאנו בפני ראש הממשלה יצחק רבין המלצה להטיל מס בורסה בשיעור של 10 אחוזים וללא קיזוז, ולהפחית מספר מיסי קנייה. בפני ראש הממשלה עמדה אז ההכרעה לקבל את ההצעה או לדחותה. רבין לא קיבל מאיתנו את שלוש החלופות שעמדו בפני המשרד (מס מחזור, מס ריאלי עם קיזוזים וההצעה שהוגשה לו), הוא לא ידע מהם היתרונות והחסרונות של כל הצעה, על כן הבחירה שלו הייתה בתנאים בלתי אפשריים. אנחנו נמנענו כמובן מלהביע את עמדתנו, משום שהצגנו עמדת פשרה מוסכמת (אני כממונה על הכנסות המדינה תמכתי אז למשל במס מחזור, פוגל [אהרון פוגל, אז מנכ"ל משרד האוצר. אב"צ] תמך במיסוי ריאלי עם קיזוזים, לבסוף החלטנו על פשרת מס של 10 אחוזים, ללא קיזוז הפסדים).

כאמור מערכת הביטחון ומשרד האוצר, מציגים בפני ראש הממשלה את "הפשרה" אליה הגיעו בינם לבין עצמם, ומתוך נאמנות פנימית אינם מציגים את ההסתייגויות שלהם מן ההצעה, וגם לא מציעים חלופות אפשריות אחרות. היו ראשי הממשלה שידעו לעיתים לשאול את השאלות הנכונות, אך בדרך כלל הדבר התקיים רק ביחס לתחומים המוכרים להם מן העבר.

העדר מטה כלכלי או ביטחוני מביא לתוצאה נוספת של אובדן שליטה על המהלכים כאשר אלו מתבצעים. מלחמת לבנון הראשונה הופעלה על ידי הצבא ומערכת הביטחון ללא עדכון אמיתי של ראש הממשלה, האינתיפדה השנייה נוהלה באופן כמעט עצמאי על ידי הצבא ולא על ידי הממשלה ואכן חלה בה החרפה מכוונת. התקציב השוטף מנוהל כמעט באופן בלעדי על יד האוצר, ורק מעטים מכירים באמת את דרך ניהולו.

[הערה היסטורית מעניינת לשאלת האחריות על התפתחות העימות מול הפלסטינים בשנת 2000 וגלישתו ממהומות למערכה כוללת]

להשקפתי, ורבים אף סבורים כמוני, ראש ממשלה צריך מטה כלכלי שיתייצב מול משרד האוצר, ומטה ביטחוני שיתייצב מול מערכת הביטחון. בהעדר מטות כאלה סיכוייו לקבל החלטה, מגובָּה בידע ובהבנת החלופות, קטנים, אם בכלל, וכפועל יוצא מכך – סיכוייו לנהל את המלחמה עם מידע אמין על המתרחש, הם קטנים בעליל.

ברור שראשי שני המטות חייבים להיות מקורבים לראש הממשלה מבחינה מקצועית ולא דווקא פוליטית, שאם לא כן ינוטרלו מתהליך קבלת ההחלטות.

עמ' 120-122: משרד האוצר ו"שאר העולם"

משרד האוצר ומשרדי הממשלה

משרד האוצר הצליח ליצור מצב לפיו כל משרד מתעמת איתו בנושא התקציב, אך אין הוא מתערב בפועל בנושאים הקשורים למקרו (מסגרת התקציב והגירעון) ואף לא במערכת ההעדפות הלאומית והכללית.

עקרונות התקציב מסוכמים בין ראש הממשלה, שר האוצר ואגף התקציבים, ובדומה לכך נקבעים גם עיקרי השינוי בתקציב. לאחר מכן נכנס האוצר לדיון ספציפי עם כל אחד מן המשרדים, ומנסה לסכם איתו את עיקרי תקציבו, תוך קביעת מגבלות התקציב של כל משרד לגופו.

[משרד האוצר מתנהל כרשות מבצעת, קובע סדרי עדיפויות ומנטרל את יכולתם של משרדי הממשלה האחרים לנהל מדיניות. בימים אלה מנהל האוצר מאבק על מנת להגביר את מעורבותו בתקציב הביטחון, ובכך להכפיף אליו את המעוז העצמאי האחרון בממשלה]

משרד האוצר מנסה ליצור לעצמו ריפודים מסוימים של תקציב. הוא מחזיק רזרבות רשמיות למימוש יעדים בלתי צפויים, הוא יודע שתמיד יווצר תת-ביצוע בתקציב, משום שאין העברת תקציב בין הסעיפים השונים, ובדרך כלל הוא נוטה לקבוע תחזיות מיסים שמרניות. כלומר שבחלופה הפסימית ביותר תהיי תחזית ההכנסות מדייקת, ובשאר החלופות נוצר עודף.

[משרד האוצר מייצר במודע הערכת הכנסות נמוכה ויוצר תת-ביצוע באמצעות מניעת ניוד התקציבים בין סעיפים שונים, ובכך מקטין את הוצאות הממשלה ואת מעורבותה בכלכלה אפילו ביחס להחלטות שקיבלה. בנוסף, הוא יוצא לעצמו רזרבות תקציביות כדי לבצע מהלכים שבהם הוא מעוניין כאשר הוא פטור ממגבלות מסגרת התקציב שכפה על אחרים]

בנוסף התגלגלו העניינים למצב בו משרדי הממשלה הפכו ללוביסטים ולא לקובעי מערכת ההעדפות הפנים תקציבית. כיצד קרה הדבר?

הרקע ההיסטורי למציאות עגומה, שעיקרה את המשרדים מקביעת מערכת ההעדפות הפנימית שלהם, החלה בשנות ה-80 של המאה ה-20. האנרכיה התקציבית יצרה בזבזנות בלתי נשלטת במשרדים השונים, שהסתייעה בבִּלבול שנבע משערי האינפלציה הגבוהים. תוכנית הייצוב של שנת 1985 השליטה סדר, איזון תקציבי והעברת סמכויות כמעט מלאה לידי משרד האוצר.

משרד האוצר השתלט על תקציבי המשרדים, תוך פיקוח הדוק על כל סעיף וסעיף, והקטין למינימום את גמישות השרים בניהול תקציבם. השרים לא יכלו יותר להעביר תקציב מסעיף לסעיף, ובהדרגה הבינו שהדרך להרחבה תקציבית או להגדלת סעיף מסוים, לא תעבור בממשלה (שם השרים האחרים יתנגדו כיוון שזה עלול לבוא על חשבונם), ולכן הם פעלו כלובי, ובאמצעות לחציים של התקשורת ודעת הקהל.

[בעקבות המשבר של 1985, שנגרם בצורה כמעט בלעדית באחריות המדיניות הכלכלית שהוביל משרד האוצר, השתלט משרד האוצר על הרשות המבצעת, ומנע ממנה את יכולתה למשול ולקבוע מדיניות שאינה תואמת את תכתיבי משרד האוצר]

אי האמון השורר בין האוצר לדרגים המקצועיים במשרדים השונים, יצר הקטנה משמעותית בשיתוף הפעולה המקצועי בין המשרדים, והביא לכך שהאוצר יזם מהלכים גדולים תוך התעלמות מן "היריב", היינו המשרד הרלבנטי. כך למשל נתניהו ביצע רפורמה סוציאלית רחבה ללא התייעצות עם הגורמים המקצועיים בביטוח הלאומי ובמשרד העבודה, וברור שחלק מן ההחלטות נעשו ללא הכנה מקצועית מספקת. החשש היה, שהתייעצות עם המקצוענים של הביטוח הלאומי תגרור הדלפות וטירפוד המהלך, לכן הם מודרו לחלוטין, והדיון התרחש בין אנשי האוצר וכמה כלכלנים חיצוניים, שהידע שלהם היה מועט מזה של אנשי הביטוח הלאומי.

משרד האוצר איבד כל אמון במשרדים השונים, על כן כמעט תמיד הוא מניח ש"רפורמה" המוצעת על ידי המשרדים נועדה לרצות את דעת הקהל או את תומכי מפלגתו של השר, ולא באמת היא אמצעי להשגת יעדיה של המדינה. האוצר החל ליזום רפורמות משלו והתנגד למרבית הרפורמות המוצעות על ידי המשרדים.

[השתלטות זו של האוצר על משרדי הממשלה האחרים לא מביאה למדיניות "אחראית" יותר, אלא לקביעת מדיניות בלתי מקצועית, מכיוון שהמדיניות בכל התחומים נקבעת על ידי כלכלני משרד האוצר, תוך כדי התעלמות מעמדתם של אנשי המקצוע הרלוונטיים במשרדים השונים, המכירים ומבינים את המציאות מקרוב מתוך עבודתם היום-יומית]

עמ' 124-125: משרד האוצר והכנסת

במחצית שנות ה-80 ובמשולב עם "תוכנית הייצוב" הפעיל משרד  האוצר את "חוק ההסדרים" אשר השלב בחוק התקציב וקבע חקיקה, שמבצעת שינויים אשר חלקם בעלי משמעות תקציבית, וחלקם רפורמות כלכליות בכל התחומים: החל בפנסיה, דרך בריאות, תשתיות, חינוך, הפרטה ותהליכי התייעלות אחרים. הטענה המרכזית של האוצר הייתה, שמדיניות כלכלית אינה רק סעיפי תקציב כאלה או אחרים, אלא גם ובעיקר שינויים מבניים אשר יאפשרו צמיחה כלכלית מהירה.

המחוקק טען מתחילה, שהצמדת "חוק ההסדרים" ל"חוק התקציב" יוצר אילוץ זמנים שאינו מאפשר דיון מעמיק וממשי בכנסת, וממילא מביא ליישום רפורמות ללא דיון מהותי.

משרד האוצר היה אכן מודע שזהו המצב, ובמִקרים רבים אף התכוון לכך. הוא הגיש את הצעת חוק התקציב וחוק ההסדרים בעיתוי מאוחר למדי, לא הביא נושאים רבים לדיון מהותי עד חודש דצמבר של אותה שנה, ורק בימים האחרונים העביר את כל הסעיפים בהלך שנִראה כמחטף, וכלל קח ותן תקציבי בין חברי הכנסת.

[חוק ההסדרים הוא מהלך אנטי-דמוקרטי, מסלול חקיקה עוקף כנסת שמופעל בצורה מכוונת ע"י משרד האוצר]

לטענת משרד האוצר העברת רפורמות, שלא במסגרת חוק התקציב וללא איום של נפילת הממשלה ובחירות חדשות, היא כמעט חסרת סיכוי, משום שרפורמה המוצגת בכנסת ללא לחץ זמן, עוברת תהליכים אינסופיים של לחצים לוביסטיים. לחברי הכנסת אין עניין ממשי לקדם את הנושאים (בגלל לחצים אינטרסנטיים) ולפיכך הם מתמוססים בתהליך הפרלמנטרי. לטענת הכנסת זוהי הדמוקרטיה האמיתית, ולכן ראוי לצמצם או אף לבטל את חוק ההסדרים.

המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-80 במאה ה-20, ובעיקר הצלחת תוכנית הייצוב, הביאה את הממשלה והכנסת לכלל הסכמה בדבר קיומו של חוק ההסדרים, ולמעשה חלק גדול מתהליכי ההתייעלות של המשק הישראלי, עברו במסגרת זו ואִפשרו את תהליך הליברליזציה וההפרטה של המערכות הכלכליות השונות.

מדי שנה מגיד משרד האוצר עשרות רפורמות כלכליות וחברתיות בחוק ההסדרים. הוא נאלץ אמנם למשוך חלק מהן בהסכמה, אולם כאשר רפורמות אלה הוגשו עם חוק התקציב, בסוף דצמבר של כל שנה, הן עברו בהצלחה ובמקרים רבים אף ללא דיון מהותי.

[חוק ההסדרים נכפה על הכנסת על ידי משרד האוצר בעקבות המשבר אליו הביאה מדיניותו בשנת 1985, והוא שימש ככלי העיקרי למימוש מדיניות הליברליזציה ופתיחת השווקים, וממשיך לשמש את משרד האוצר על מנת לבצע רפורמות שלא היה מסוגל לבצע בהליך חקיקה תקין]

התרומה של חוק ההסדרים להמראָה הכלכלית של מדינת ישראל מוסכמת על רבים, ואולם השאלה הנשאלת היא, האם ראוי להמשיך בקיומו של חוק זה גם היום, כאשר עיקר פתיחת השווקים החיצוניים והפנימיים כבר הושגה. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, כיוון שמצד אחד הסקטור הציבורי בישראל הוא מן הפחות יעילים בעולם, ומחייב הפעלת רפורמות רבות, ומצד שני, ההליך הדמוקרטי מחייב דיון יסודי בהצעות השונות, וזכותם המלאה של חברי הכנסת וקבוצות האינטרסים להציג ביסודיות ובהרחבה את טענותיהם.

[גבאי שואל האם ראוי להמשיך בחוק ההסדרים כיום, גם לאחר שההפיכה המדינית שלמען ביצועה נוצר, כלומר פתיחת השווקים, כבר הושגה. תשובתו מורכבת, מכיוון מצד אחד, יש עדיין רפורמות רבות שהוא היה רוצה לבצע במגזר הציבורי, ומצד שני, הוא מודע לכך שחוק ההסדרים הוא פעולה אנטי-דמוקרטית]

עמ' 160-161: יחסי שר-פקיד

אחריות הדרג המקצועי לתחומים עליהם הוא אחראי היא מוחלטת. כאשר יש סתירה מקצועית בין הפוליטיקאי לעובדי המקצוע שוּמה על הצדדים להחליט מהי הדרך הראויה לפִתרון הקונפליקט. עם זאת, הפקיד המקצועי צריך לקבל את העובדה שאין זה מסמכותו להתערב בשאלות ערכיות ואידיאולוגיות, אלא רק בשאלות שיש להן השלכות שליליות בתחום המקצועי.

[ראוי לשים לב לטשטוש (המכוון?) של הגבול בין החלטות "אידיאולוגיות" להחלטות "מקצועיות". אני מקבל את הרושם שלפי גבאי, החלטה "אידיאולוגית" היא רק החלטה שאין לה השפעה על המדיניות הכלכלית, שלטעמו אינה שאלה "אידיאולוגית" אלא שאלה "מקצועית" בלבד. תפיסה זו קשורה לטעמי בקשר ישיר לצרות המחשבה של התיאוריה הכלכלית הניאו-ליברלית, ותפיסתה את עצמה כאמת "טבעית" ומוחלטת, ולא כאפשרות אחת מני רבות, בעלת השלכות ספציפיות שאינן משרתות טובת איזשהו "כלל"]

בתקופת כהונתו של יורם ארידור כשר אוצר (תחילת שנות-80) ראיתי עובדים מקצועיים בדרגות בכירות שהתנגדו בחריפות למהלכים שהגדילו את הגירעון התקציבי ואת הגירעון במט"ח (כדי להקטין ציפיות אינפלציוניות). הם העריכו שהתוכנית תגרום למשבר כלכלי חמור, למרות זאת לא הגיבו נגד החלטות השר, ולפיכך אחריותם למשבר הייתה מוחלטת.

עמ' 164: פרוטקציה ושוּלָה זָקן

הקו שמנחה אותי אישית הוא לא להפעיל פרוטקציה. אולם לעיתים, האם לא כך? אין לאזרח "הרגיל" בישראל סיכוי מול הבירוקרטיה הבלתי יעילה של ישראל. והנה בסוף שנות ה-90 הוזמנתי לבית משפט משום שלא שילמתי כביכול ארנונה על בית שלא גרתי בו מעולם. כאשר פניתי לעירייה בעניין תביעה זו, נאמר לי שאין באפשרותה להוכיח אם גרתי שם או לא, ולפיכך עלי לגשת לבית המשפט. בעצת אחי, מנהל תיכון רנה קסאן בירושלים, פניתי לשולה זקן העוזרת האישית של אולמרט, וליועצת המשפטית של העירייה והן הקפיאו את המשפט עד לבירור העניין. התברר שחלה טעות באחת הסיפרות בתעודת הזהות, והתביעה בוטלה. במציאות הבירוקרטית הישראלית, אנשים כמו שולה זקן חיוניים ביותר למניעת עוולות ולשמירה על זכויות האזרחים. אכן יש בסיפור הזה משום הפעלת פרוטקציה, אך בלעדיה זכויות אדם של רבים כמותי ישחקו ולא יתממשו כלל.

[נכמר הלב, לשמע האפשרות שזכויותיו של גבאי שלא להסביר את עניינו בבית המשפט ישחקו, ללא יכולתו של האזרח הפשוט (שבמקרה היה בכיר אוצר לשעבר) להפעיל את קשריו בלשכתו של ראש הממשלה על מנת לחסוך ממנו את הטרחה הקטנה הזו. האם זה הפיתרון החיוני והזמין לאזרח "הרגיל" אל מול הבירוקרטיה הישראלית, שנותרה בפיגורה בזכות קיצוצי התקציב שהוביל משרד האוצר בו פעל גבאי?]

עמ' 165: משרד האוצר ומימוש יעדים לאומיים

בצדק מעמיד משרד האוצר את שאלת היציבות הפיננסית והתקציבית בראש מעייניו, אולם במציאות זו הוא מוותר לעיתים על יעדים אחרים, ומעדיף שלא להיאבק על מימושם, בגלל הסיכון התקציבי.

בשנות ה-70 וה-80 מנע משרד האוצר יישום של כל השקעת תקציב בתחומי הכבישים והרכבות, המים והביוב, משום שחשש מפני פריצה תקציבית נוספת. התוצאה הייתה ניוון תשתיות, שתוצאותיו ניכרות ובעלות השלכות חמורות עד עצם היום הזה (מהלך דומה נעשה בתקופה האחרונה, בתחום התפלת המים).

אני עצמי הייתי עד לדילמה זו בשנת 1997/8, לאחר שהגשתי מסקנות ועדה בראשותי בנושא "חוק עידוד השקעות הון". המלצות הוועדה היו בתיאום ובהסכמה מלאה עם משרד האוצר, שמצא אותן ראויות לעידוד הצמיחה הכלכלית (הקטנת מענקים להשקעות ועידוד פעילות בתחומים שונים, כמו למשל הקמת תשתית של אזורי תעשייה, עידוד הכשרה מקצועית וכדומה). לאחר שנה בדקתי ומצאתי שחלק מהמלצות הוועדה לא מומשו. כאשר שאלתי את ראשי אגף התקציבים מדוע נמנעו מלישׂם המלצות המקובלות עליהם, ענו, שלעיתים הם דוחים הוצאה ראויה כדי למנוע הרחבה תקציבית, אפילו אם היא נראית להם חיונית.

[עדות מרשימה לכך שמשרד האוצר פשוט נמנע על דעת עצמו מלבצע מדיניות ממשלתית מוסכמת בשם מחויבותו לבלימת כל אפשרות לביצוע מדיניות של הרחבה תקציבית, גם אם היא משרת את הצמיחה שבשם "קדושתה" פועל משרד האוצר. האין זה מעיד שמטרת מדיניות האוצר כלל אינה להגדיל את הצמיחה אלא להקטין את הממשלה?]


 

פרק 6 – צמיחה וכלכלה – ישראל 2009-1950

עמ' 190-191: יציבות פיננסית

1979-1977

"המהפך" הפוליטי של שנת 1977 העלה את הליכוד לשלטון והפקיד בידי הליברלים של הליכוד, ארליך ופלומין, את המושכות הכלכליים. שר האוצר וסגנו הובילו את הליברליזציה במט"ח וקיוו שזו תביא להתייעלות המשק, דרך מנגנוני המט"ח. אולם אלה לא הקטינו את הגירעון התקציבי ואת ההוצאה הממשלתית, וממילא הלך התהליך המשברי והתעצם.

המנגנון שהביא למשבר הכלכלי היה הגידול בתנועות ההון הספקולטיבי שזלג לתוך המשק. הריבית הריאלית הגבוהה יחסית בישראל משכה לכאן מט"ח. נוצר תהליך של ייסוף שמנע בתחילה עליית מחירים מהירה ושמר על ריבית ריאלית גבוהה. שוב גדלה תנועת המט"ח פנימה, אך בהדרגה היא גם יצרה הזרמה מוניטרית רבה, שהחלה לסכן את יציבות המחירים. בשלב זה הבין האוצר, שהמשך הזרמת המט"ח פנימה הוא ספקולטיבי בלבד, וכי התוצאה הצפויה שלו הינה האצת האינפלציה.

משרד האוצר נאלץ אפוא לבטל את הליברליזציה במט"ח. אולם האינפלציה כבר עלתה אז לרמות של 80 אחוזים ויותר. האשליה שאפשר להבריא את המשק תוך שמירה על גירעון תקציבי של 10% תוצר, נתגלתה כמִשגה חמור שגבה מחיר כלכלי כבד למשק. ההנהגה הכלכלית התחלפה, ויגאל הורוביץ מונה לשר אוצר במקום ארליך ופלומין.

[המהפך הפוליטי בשלטון איפשר לנציגי הליברלים לבצע ליברליזציה של שוק המט"ח, מה שבניגוד ל"ציפיות" שלהם ובהתאם לכל היגיון רציני, לא הביא לשיפור פלאי במצב המשק הישראלי הריאלי, אלא לשיפור מצב הכלכלה הספקולטיבית, ובהתאמה ליצירת אי-יציבות כלכלית ואינפלציה, מצב שפגע קשות במשק היצרני. הלאה האגדות על "בזבזנות הציבור". מקור משבר האינפלציה היה במדיניות הממשלה]

עמ' 198-199: עיקרי התוכנית

הממשלה אישרה את התוכנית ברוב זעום, אולם ברור היה מראש, שתוכנית זו תאושר כיוון שהייתה תנאי לקבלת הסיוע האמריקני.

ברור היה לכל שאם איגודי העובדים יצליחו להכשיל את התוכנית, תגיע האינפלציה בישראל לרמות גבוהות הרבה יותר מאשר בעבר, בגלל הפיחות המהיר וביטול הסובסידיות. אולם ניסיון ההסתדרות להשבית את המשק ניכשל, ובסופו של דבר נכפתה עליה התוכנית. היא הסכימה למדיניות הממשלה, ולאחר 90 יום, הופשרו צווי החירום והתוכנית יצאה לדרך בהסכמת כל-הצדדים.[1]

הצלחת התוכנית העלתה מאוד את יוקרת משרד האוצר, אשר הגביר את השפעתו ושליטתו על המערכת הכלכלית והחל להפעיל גם את חוק ההסדרים, לקידום רפורמות כלכליות, בדיון מקוצר שנערך בועדות ובכנסת.

[תוכנית הייצוב, למי שהספיק לשכוח, נכפתה על הציבור הישראלי באמצעות לחץ אמריקאי שהוזמן במשרד האוצר, ובאמצעות צווי חירום של הממשלה, כלומר בהשעיה של הדמוקרטיה הישראלית]

עמ' 218-219: אסטרטגיה כלכלית וחברתית

בכל התקופה שבין 2008-1995 הייתה לאוצר ולבנק ישראל אסטרטגיה ברורה של יציבות פיננסית ופתיחת שווקים, וניתן לומר כי ההישגים הכלכליים שנגזרו מכך היו מרשימים ביותר.

ואילו מדינת ישראל הייתה נטולת אסטרטגיה כמעט בכל התחומים האחרים, ולפיכך גם התוצאות הסתברו כעלובות. התשומות שהושקעו בחינוך היו גדולות בהיקפן, אולם היעדים והתפוקות הראויות לא היו ברורים. החינוך היסודי, התיכוני והאקדמי עומד היום בפני שוקת שבורה. מדינת ישראל לא קבעה יעדים או אסטרטגיה חברתית ברורה ביחס לשוק העבודה, והתוצאה עלובה בשיעורי ההשתתפות בשוק זה, במימדי העוני ובאי-השוויון החברתי והכלכלי.

[שימו לב להבחנה בין משרד האוצר שמנהל מדיניות חיובית ומוצלחת, לבין שאר המדינה שנכשלת בניהול כל הזוטות שאינן עוסקות בפתיחת שווקים וביציבות פיננסית. האם ראוי להזכיר שהגורם העיקרי שמנע מ"מדינת ישראל" שמחוץ למשרד האוצר לנהל מדיניות אפקטיבית היה סד המגבלות על ההוצאה הציבורית שכפה עליה משרד האוצר?]

עמ' 222:  יחסים כלכליים בין ארה"ב וישראל

יש לציין שפרדוכסלית, סיכויים ממשיים להסדר שלום קיימים רק כאשר ארה"ב היא "פחות ידידותית" לישראל, ומסוגלת לקיים דיאלוג עם מדינות ערב. קיסינג'ר וקרטר הצליחו לקדם את השלום עם מצרים, רק כאשר מצרים הפכה לאינטרס מרכזי של ארה"ב. קלינטון נכשל במאמצי השגת שלום עם סוריה ואש"פ, משום שבעת ההכרעה העדיף באופן משמעותי את ישראל, על כן לא יכול היה לקדם את תהליך השלום. ג'ורג' בוש נטה לטובת ישראל לחלוטין, ומטעם זה כשל בכל מאמציו להביא להסדר בין ישראל לשכנותיה.

בן ברית מוחלט בבית הלבן רצוי לישראל מן ההיבט הכלכלי, אך הוא גם מתכון לקיפאון פוליטי מוחלט, ולבסוף גורם לחיזוק היסודות הקיצוניים בצד הערבי. בפועל דחף הנשיא בוש את סוריה, לבנון והפלשתינים בעזה לחיקם של האירנים. הוא מנע כל יצירת פוטנציאל של רגיעה וייצוב באזור. ייתכן שבכל מקרה, התוצאה הייתה כזו, אולם תחת הנהגתו תוצאה זו הייתה הכרחית.

[ראוי לשים לב לקישור בין היותה של "ארה"ב "בן-ברית מוחלט" במובן הכלכלי, כלומר בן ברית ניאו-ליברלי למדיניות האוצר, לבין עמדתו המדינית הימנית של משטר כזה, המבטיחה קיפאון מדיני המחליש את הגורמים המעוניינים במשא ומתן בצד השני, ממריץ הידרדרות היחסים של ישראל עם שכנותיה ומרחיק את הסיכוי להגיע להסדר שלום. כמובן שתחום זה הוא התחום ה"פוליטי" והכלכלה אינה חלק מהתחום ה"פוליטי"]

בתקופת כהונתי כממונה על הכנסות המדינה, ביקשו האמריקנים שנבטל את המכס על יבוא בתים. מודעי, שכיהן אז כשר האוצר, ביקש הדדיות. כתוצאה מכך התקבל טלפון ישיר משר אמריקני לראש הממשלה ולשר האוצר ובו בקשה לבצע את דרישת האמריקנים. ישראל "השתכנעה" כמובן במהירות. גלוי וידוע כי אמריקה מפעילה עוצמת שכנוע עד כדי כפייה, בכל מקרה שמתגלעים חילוקי דעות מהותיים בין שתי המדינות.

יודגש כי במקרים רבים, ישראל אכן "מזמינה" לחץ אמריקני כדי לאפשר העברה של שינויים ורפורמות בתוכה. כך הזמינה ישראל את ארה"ב ללחוץ עליה לקיים את כל עקרונות תוכנית הייצוב (1985). האם ללא ההתניות האמריקניות הייתה הממשלה מאשרת את התוכנית? ספק רב!

[מערכת היחסים של ישראל עם ארה"ב מתאפיינת בכפיה אמריקנית של האינטרסים שלה, בין אם באופן סמוי כאשר יש הסכמה, או באופן גלוי כאשר יש מחלוקת. במילים אחרות, לא מדובר בברית, אלא בתלות ובשירות אינטרסים. משרד האוצר מודע לכך, ומשתמש באמצעי הכפייה האמריקאים כאשר הוא אינו מסוגל לקדם את מדיניותו במסגרת מאזן הכוחות הפנימי בישראל]


 

פרק 10 – מערכת המיסים והעלמות מס בישראל

עמ' 294-295: התמקדות אישית ביעד

כאשר מוניתי לממונה על הכנסות המדינה בשנת 1989 קבעתי לעצמי יעד מרכזי, שעד סיום כהונתי אשלים את התנאים הכלכליים לפתיחת כל השווקים לתחרות מיבוא, ואסייע לתהליך שלפיו ישראל תהיה פתוחה לחלוטין לתנועת סחורות, שירותים, מט"ח והון.

[מדוע פקיד שממונה לתפקיד מקצועי קובע לעצמו מדיניות אישית כיעד לביצוע?]

עמ' 296: שחיתות של מנהיגים

מציאות זו מלמדת אותנו, שהמלחמה בשחיתות חייבת להתמקד בעיקר נגד גורמי השחיתות. לדעתי ראוי לבטל כל המִכסות ורישיונות היבוא על מים וביצים. על המדינה להיפטר מכל קרקעותיה. כמו כן על המדינה להגדיר קריטריונים חד משמעיים וברורים ביחס לקבלת מענקים והטבות, ולהוציא מתהליך קבלת ההחלטות כל דרג פוליטי. יש לזכור כי מלחמה במושחתים היא ראויה אך חסרת סיכוי כאשר הפיתויים קיימים, לכן המאבק צריך להתמקד בפיתויים.

[כדי לפתור את פוטנציאל השחיתות הקיים בכל עמדה ניהולית, מציע גבאי פשוט להסיר מהממשלה את כל סמכויות הניהול שלה. זו הצדקה חלשה למדי למדיניות הפרטה קיצונית. מיותר לציין שיש דרכים אחרות להקטין את הפיתוי לשחיתות שלטונית, למשל הגברת השקיפות, שיפור החינוך של הציבור, רשויות אכיפה איכותיות ושאר דרכים שמגדילים את הממשלה, מאפשרים לה למשול ומשפרים את השירות לציבור, במקום לעשות את ההפך]

עמ' 298: קריטיות ואחריות

בעידן הגלובלי, כאשר שמירת היעד של הגירעון התקציבי היא החשובה ביותר מבחינה מקרו-כלכלית, יש למערכת המס משקל עיקרי בשמירת היציבות. חוק התקציב קובע את מסגרת ההוצאה ולפיכך קשה לחרוג ממנה. לעומת זאת, זעזועים בהכנסות ממיסים יוצרים משברים פיסקליים.

ב-1983/4 נקבע בחוק האינפלציה, פחת של מאה אחוזים על היקף ההשקעות באותה שנה, וכן ניתן קיזוז הפסדים בשוק ההון מרווחים בשוק הריאלי. שני הצעדים היו אולי ראויים מן ההיבט התיאורטי, אך התוצאה הייתה מרה והרסנית: קריסת ההכנסות ממיסים גרמה לזרימה תקציבית וגירעון אדיר, מה שאִפשר עלייה במדרגת האינפלציה מ-100 ל-400 אחוזים.

[זוכרים את 80 האחוזים הראשונים של האינפלציה שהופיע בנדיבות הספקולציה במט"ח שאיפשרו הליברלים של ממשלת בגין? אז הנה 300 האחוזים הבאים שהופיעו באמצעות פטור ממס לבעלי עסקים. פיצוי סביר על נזקי האינפלציה הקודמת (כולל ההפסדים בשוק ההון אליו נדחק כל מי שהונו הריאלי נשחק באמצעות האינפלציה), אבל בלי פיתרון סביר למקורות התקציב של הממשלה. בכל מקרה – אחריות ממשלתית ולא ציבורית]

עמ' 302: הויכוח על נטל המס בישראל – דיון משעמם

נטל המס בישראל הוא ממוצע ורגיל בכל השוואה בינלאומית. הנטל הכולל הוא כ-37-36 אחוזי תוצר, ואנו ממוקמים במקום ה-16 מתוך 31 מדינות ה-OECD, כך הדבר גם ביחס למס השולי על יחידים ומס החברות, שם ממוקמת ישראל במקום ה-13 מתוך 31 מדינות.

המאפיין הכמעט ייחודי של המשק הישראלי, הוא נטל מס עקיף גבוה מן הממוצע של מדינות ה-OECD, כ-17 אחוזים לעומת כ-11 אחוזים במדינות ה-OECD. לעומת זאת, נטל המיסוי הישיר הוא כ-19 אחוזים בלבד, לעומת ממוצע של כ-22 אחוזים שם. אין בכך שום דבר מיוחד או מעניין.

[שעמום מבורך בתחום אחריותו של גבאי. שום דבר לא מעניין במדיניות המס בישראל, חוץ מזה שנטל המס העקיף הוא גדול ב 54% ביחס למקובל ב-OECD, ושנטל המס הישיר נמוך ב 14% ביחס למקובל. כלומר, חוץ מזה שמדיניות המס הישראלית היא רגרסיבית (או לפחות פחות פרוגרסיבית) באופן משמעותי ביחס למקובל, אין בה שום דבר מעניין. ואנחנו לא נכנס כאן לגובה מס החברות ומיסי ההון השונים]


 

פרק 13 – מדינת ישראל – העשור השביעי ממצפן אבוד לתקווה

עמ' 335: משרד האוצר ושאר משרדי הממשלה

קיים הכרח להעביר את כל הניהול הפנים-משרדי ובכל התחומים למשרדים הייעודיים, ולהוציא נושא זה מידי ניהול, פיקוח ובקרה של משרד האוצר.

ראוי שכבר בשנת 2011, ולאחר הכנה מדוקדקת, הדיון בין האוצר לכל משרד ומשרד יתנהל רק על מסגרת התקציב. כל שאר המשתנים הנוגעים להרכב הפנימי ולהעברה בין סעיפים, יהיה נתון בידי המשרד הספציפי, שיפעל כסוכנות ביצוע. ברור שמדיניות השכר תהיה עדיין כפופה לממונה על השכר, עם טווח גמישות גדול יותר, אולם בשאר התחומים הגמישות תהיה מוחלטת והבקרה חיצונית, אך מנותקת מן האוצר. יתר על כן, משרד האוצר יימנע גם מהשתתפות או מהבעת דעה, ביחס להעברה בין סעיפים, ולא ישתתף בשום ועדה הקשורה לתקציבי המשרדים. כך למשל, נציג האוצר לא יהיה חבר בועדת סל התרופות, שתעבור בלעדית לחזקת משרד הבריאות ולאחריותו. משרד זה יבין אז היטב, שאם סעיף סל התרופות יגדל, עליו תוטל האחריות להגדיר במדויק קיצוץ בסעיף כזה או אחר, בהתאם להחלטותיו. בהתאם לחוק יעביר המשרד הייעודי כל קיבוץ בסעיף כזה או אחר, בהתאם להחלטותיו. בהתאם לחוק יעביר המשרד הייעודי כל שינוי בכנסת, בוועדותיה או בהליך מנהלי תקין. דוגמא נוספת היא בתחום התרבות: רק משרדי החינוך והתרבות הם שיקבעו למשל את התקציב לעידוד הסרט הישראלי, או לתחומי תרבות אחרים. נציגי האוצר לא יהיו צד בדיון או בהחלטת, כיצד לחלק את המשאבים מתוך תקציבו הכולל של המשרד. כך אפוא יעביר השינוי המוצע את האחריות התקציבית לשר, למנכ"ל ולמערכת המקצועית ביצועית של כל משרד, והסמכות, האחריות והריבונות להחלטות תהיה בלעדית בידי הנהלת כל משרד לגופו.

להערכתי, שינוי כללי המשחק יעלה את היוקרה והגאווה המקצועית של המומחים בכל תחום, ויהפוך את המנהלים ל"ראש גדול", עם יכולת לגרום לשינוי והכוונה מקצועית נכונה יותר.

[לאחר שהביאו פקידי האוצר את הכלכלה למצב הרצוי מבחינתם, מציע גבאי לצמצם מעט את מוטת השליטה ויכולות הכתבת המדיניות של משרד האוצר, ולנהל אותם באופן עקיף. לאחר שזה יקבע את מסגרת התקציב, יורשו המשרדים לנהל באופן אוטונומי יחסית את תקציבים (פרט לשכר) ולנייד אותו בין תקציבים שונים, כך שמשחק סכום האפס יוכל להתבצע בתוך המשרד, ולא רק בין המשרדים השונים. כך יוטלו הלחצים שיוצר ה"הפרד ומשול" התקציבי בין הזקוקים למימון תרופות לבין הזקוקים למיטת אשפוז על כתפי משרד הבריאות (דוגמא אחת מרבות), ולא יופנו יותר אל האוצר בדרישות פזיזות לממן גם את זה וגם את זה. לשמחת כולם, משרד האוצר יפסיק להתערב בקביעת ההחלטות המקצועיות של משרדים שבעיסוקיהם אין לפקידיו שום ידע מקצועי]


[1] בניגוד לפירסומים בנושא, ההסתדרות והתעשיינים לא שיתפו פעולה עם הממשלה בתוכנית הייצוב, וקיבלו אותה מחוסר ברירה, לאחר שעברה בצווי חירום של הממשלה ובגיבוי אמריקני. ההסתדרות אף הפעילה שביתה של שלושה ימים.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “כלכלה פוליטית / יורם גבאי

  1. פינגבק: צ’ה גווארה של הפקידים או פוטש מסדרונות האוצר | עמדת תצפית

    • אני עדיין מנסה להבין אם את רצינית או צינית. תוכלי להרחיב בבקשה לגבי נקודות הדימיון למקיין, ובכלל להוסיף מידע מעניין ו/או פיקנטרי אודות יורם גבאי? אם למדת אצלו מיסים, אשמח במיוחד להתייחסות לפסקה בה הוא טוען שנטל המס בישראל הוא שגרתי, למרות פער יחסי משמעותי מאוד בנטל המס הישיר (נמוך משמעותית יחסית) ובנטל המס העקיף (גבוה משמעותית מאוד יחסית). דרך אגב, במסמך שכתב בחודש יולי 2011 (http://www.peilim.co.il/wps/wcm/connect/7e7c068049626e0e8a1f8acb45cb6115/peilim07_2011.pdf?MOD=AJPERES&lmod=766888185&CACHEID=7e7c068049626e0e8a1f8acb45cb6115) כבר כותב גבאי: "נטל המס העקיף בישראל הוא מהגבוהים בעולם והוא רגרסיבי בתחולתו על חלוקת ההכנסות." מסתבר שבמבט שני אפשר לגלות שגם אם נטל המס המצרפי הוא "ממוצע ורגיל", לנתונים הרלוונטיים יש משמעות רגרסיבית חריפה. הוא לא הכניס את האבחנה הזו בספר.

  2. פינגבק: כלכלה פוליטית – עדות מעבר לקווים | עמדת תצפית

  3. פינגבק: הפרוטוקולים של טרכטנברג ה' | עמדת תצפית

  4. פינגבק: דו"ח תצפית – סיכום שנת הפעילות השניה של העמדה | עמדת תצפית

  5. פינגבק: כחלון ונתניהו מבטלים את טרכטנברג | עמדת תצפית

  6. פינגבק: על סדר היום: עבודה, עוני וחלוקת הכנסות | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s