משמח, מעניין, חשוב

ארבע הערות לסדר היום, לפי דברים שהתפרסמו אתמול (1.11). דמוקרטיה, יחסי עבודה, נורמות ניהול ומדיניות כלכלית:

א.) משמח 1: משרד החינוך סוגר את הישיבה התיכונית "דורשי יחודך" ומפסיק את המימון לישיבה הגבוהה "עוד יוסף חי" ביצהר, בראש שתיהן עומד יצחק גינצבורג. למה זה משמח? כי הרב גינזבורג הוא מורד במדינה, גם אם אינו מצהיר על כך בגלוי (וגם אם הוא מתפרנס ממשרה שממומנת למעשה מכספי המדינה). הרקע לצעד הוא ככל הנראה מעורבות רחבה של תלמידי המוסדות האלה בפעולות אלימות נגד ערבים ונגד כוחות צה"ל, בגיבוי רבני הישבה. ללא ספק, היה עדיף להצליח להגיש כתבי אישום ספציפיים נגד המעורבים, להשיג הרשעות בבית המשפט ולשלוח אותם לכלא. ככל הנראה הבחירה בצעד המנהלי הזה, החשוב בפני עצמו, נובעת מהפער בין המידע המודיעיני שבידי השב"כ, לבין היכולת להציג ראיות קבילות בבית המשפט (שאינו בית משפט צבאי כפי שנהוג לגבי פלסטינים המעורבים בטרור). מבין השורות כאן, אפשר לשער שמישהו מבין החשודים שנעצרו בתקופה האחרונה בהקשר של פעולות תג-מחיר מדבר וחושף שמות בחקירה.

ומה אפשר ללמוד מכך? לגורמים קיצוניים שאינם מחוייבים לדמוקרטיה יש דינמיקה פנימית שמבלבלת בין חופש הביטוי והפעולה היחסיים שהמדינה הדמוקרטית מאפשרת לאזרחיה לבין חולשה ורפיון. גם התקשורת המסחרית, על תמריצי הסנסציה שלה, נוטה להעצים את פעולתם והערכת כוחם של גורמים אלה. ככל שמתייחסים אליהם בסלחנות, מתפתח אצלהם שיכרון הכוח, ומתגברת התחושה שהם מסוגלים לכפות את דרכם על הציבור. הצעד הזה הוא רמז למה שמתגלה בדרך כלל במערכת דמוקרטית בריאה, שכאשר היא מזהה חציית קו, פתאום נחשף כוחה, ויכולתה הגדולה לפעול בקנה מידה שמגמד את הגורמים הקיצוניים האלה (דוגמא בולטת ניתן היה לראות בקלות שבה בוצע פינוי היישובים מרצועת עזה וצפון השומרון בקיץ 2005, למרות התנגדות חריפה, ובחירה של מישהו במערכת הפוליטית לאפשר יצירת חזות של מאבק עז. את הקרקס שהתנהל על גג בית הכנסת של בכפר דרום  היה ניתן למנוע אם היתה מתקבלת החלטה אפקטיבית ). פתאום אין מימון, ואנשים מוצאים את עצמם במעצרים, והתארגנויות חשאיות נחשפות בידי גורמי אכיפת החוק. הצעד הזה הוא (עוד) סימן לכך שמערכת ביטחון הפנים של ישראל מנהלת מעקב אפקטיבי אחרי הגורמים שצריך, ויודעת לפעול כאשר הם חוצים את הקו הסביר. מערכת ביטחון פנים אפקטיבית היא חלק חשוב מדמוקרטיה מתפקדת, והעדויות לקיומה הן חדשות משמחות ביחס למצב הדמוקרטיה הישראלית.

ב) משמח 2: לאחר שביתה של חצי שנה נחתם אתמול הסכם קיבוצי במפעל חיפה כימיכלים (בכפוף לאישור אסיפת העובדים). זהו הסכם משמח במיוחד, מכיוון שמעבר לשיפור תנאי ההעסקה, ההסכם הזה שובר את הנורמה הבעייתית של "הפרד ומשול" ע"י חלוקת העובדים במפעל אחד למספר מעמדות שונים, באמצעות הסכם לפי "דורות". עד היום, השיטה המקובלת במקרה של הפרטת חברה שעובדיה מאוגדים הייתה "לקנות" את חברי הוועד הוותיקים ע"י תנאים טובים ואפילו טובים מאוד כ"דור א". העובדים הוותיקים פחות קיבלו תנאים סבירים כ"דור ב". המקל שבחבילה היה הפסקת הקליטה של עובדים חדשים אל הוועד, ולרוב העסקת עובדים חדשים כעובדי קבלן בתנאים גרועים. בטווח הארוך, הסכמים אלה היו מביאים לדעיכת הוועד עקב דלדול מספר החברים מקרב העובדים, והחלפת העובדים המאוגדים בעובדי קבלן בתנאים נחותים. בטווח הקצר ההסכמים האלה יצרו הפרדה מעמדית ופילוג בין עובדים (לעיתים בתפקידים זהים) במקום העבודה, ומנעו את יכולתם של העובדים להתנהל כעובדים מאוגדים.

הסכם העובדים בחיפה כימיכלים משפר את תנאיהם של עובדי "דור ב" ומקרב אותם לתנאי "דור א". אולי יותר חשוב, הוסכם שמספר העובדים המאוגדים לא יפחת, ומספר עובדי הקבלן יוגבל לחמישים. תקופת ההמתנה לקביעות תקוצר מארבע לחמש שנים. עושה רושם שההסכם, לא פחות שהוא משפר את תנאי העבודה המיידיים במפעל, הוא מגן ומחזק את יכולת ההתאגדות של העובדים, ובכך מבטיח את עתידם לטווח ארוך. ראוי להזכיר שעובדי חיפה כימיכלים, שהיו מאוגדים בהסתדרות, עזבו אותה במהלך הסכסוך והתאגדו מחדש במסגרת ארגון כוח לעובדים.

ג) מעניין: גדעון עשת מציג בטורו במוסף ממון של ידיעות אחרונות מאתמול מציג תוצאות ממחקרה של מרים שוורץ-זיו מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, שבוחן את קבלת ההחלטות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות (ולפי ההשערה, המצב דומה גם במגזר הפרטי). הנתונים מאלפים. למעשה, הם מצביעים על כך שחברות אלה מתנהלות למעשה כדיקטטורה של אדם אחד, ללא כל משמעות לדירקטוריון:

99% מההחלטות התקבלו ללא שהוצגו בפני הדירקטוריון מספר חלופות. (דרך אגב, יורם גבאי, שהיה הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר, מתאר בספרו דינמיקה דומה מצד הדרג המקצועי כלפי הדרג הפולטי בממשלה. מתישהו בתקופה הקרובה אני אכתוב משהו על נורמות ההפיכה שאימץ הדרג המקצועי במשרד האוצר, כפי שחושף אותה גבאי. בצורה כזו או אחרת זה יתפרסם גם פה).

רק 8% מהנושאים הועלו בידי הדירקטוריון ולא בידי המנכ"ל, ורק ב ב 8% נוספים מההחלטות (שהועלו בידי המנכ"ל) ביקש הדיקטוריון לבחון מידע נוסף.

97.5% מההחלטות התקבלו בהתאם לעמדת המנכ"ל.

96.7% מההחלטות התקבלו פה אחד.

ד) חשוב: שאלת השאלות שמכתיבה את סדר היום ואת כללי המשחק ואת היכולת לשנות את השיטה היא הגדלת יכולת הפעולה של הממשלה על המשק הישראלי והחברה הישראלית (שני ביטויים שונים משדות שונים שמתארים את אותו הדבר). אותי לימדו שכאשר מנסים להבין את הזירה הפוליטית, יש להתעלם ממסך החול של הססמאות (מ"צדק חברתי" ועד "אחריות תקציבית"), ולבחון את עמדות הצדדים סביב נקודות המחלוקת הקונקרטיות. במקרה שלנו, הנקודה הקונקרטית היא הרחבת מסגרת התקציב (בלי קשר ישיר לשאלת הרחבת/צמצום/יציבות הגרעון). העמדה הגורפת של הציר הניאוליברלי המיוצג בידי נתניהו-שטייניץ-טרכטנברג היא התנגדות חריפה להרחבת מסגרת התקציב, מתוך מגמה להקטין את משקלה של הממשלה במשק ובכך להגדיל את חלקו וכוחו של המגזר הפרטי.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה החשובה, שהיא כמובן עמדתו של אהוד ברק בועדת הכספים אתמול, בה קרא להגדיל את תקציב המדינה ב 7-8 מיליארד שקלים, ולפי מקור אחר (מוסיף פרטים ששווה לקרוא), ב 35 מיליארד ב 5 שנים. לחיזוק אמינות עמדתו של ברק, ניתן לזקוף:

א) כמו שציינתי, מדובר בעמדה אופזיציונית יסודית לקו המוביל בממשלה, וגם ברק מציג אותה ככזו.

ב) עמדה זו בוטאה בישיבה סגורה בחלקה של ועדת הכספים, ומכיוון שאין ציטוט ישיר, הדברים נאמרו כנראה בחלק הסגור, כלומר לא מעל במה פומבית המופנית אל הציבור (גם אם בידיעה שהדברים יודלפו).

ג) אני מקבל את הרושם שברק מודע לאנטגוניזם שהוא מעורר בציבור, ומתנהל מתוך הכרה בכך בלי לנטות להתבטאויות שמכוונות להגביר את הפופולריות שלו בציבור.

ניסיון לביקורת עובדתית:

אהוד ברק היה אחראי כראש ממשלה להעברת שני תקציבים (של שנת 2000 ושל שנת 2001), בטרם נקבע הכלל הפיסקלי שהגביל בחוק את הרחבת תקציב הממשלה. המידע הוא בעייתי, מכיוון שחסרים לי ההקשרים שבהם עוצב התקציב, אבל המספרים הם כאלה:

א) תקציב המדינה לשנת 2000 היה נמוך ב 4.4% מתקציב שנת 1999.

ב) תקציב שנת 2001 היה גבוה ב 7.6% מתקציב שנת 2000. הנתון הזה הוא בעייתי במיוחד, כי זה התקציב שבוצע בפועל, לאחר שברק התפטר מראשות הממשלה עוד בחודש דצמבר 2000, והפסיד בבחירות בחודש פברואר 2001, כך שלנתון זה נכנסות השפעות שלא היו תלויות בממשלת ברק.

אני מקבל את הרושם שקשה להציג תובנה ברורה לגבי השאלה האם אהוד ברק אכן חתר לבצע מדיניות המרחיבה את תקציב המדינה כאשר היה עמד בראשות הממשלה.

אם מישהו יכול להציע ניתוח או בחינה מבוססת יותר של השאלה הזו, אני אשמח.

אני שונא שגיאות הקלדה, ונבוך משגיאות כתיב. אם מצאתם אחת כזו, אנא הפנו את תשומת ליבי.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “משמח, מעניין, חשוב

  1. פינגבק: כשהממשלה נראית תמיד כמו הבעיה, כל פיתרון נראה כמו קיצוץ | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s