וזאת הברכה – מה רואים מהר נבו?

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.  עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן – עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא – אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
[פרשת האזינו]
וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים – עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
[ספר יהושע]
"יש מעמד הר סיני ויש מעמד הר נבו. סיני זהו צו. נבו חזון. בכדי להגשים צו סיני באים ארבעים שנות נדודים במדבר, תוהו, ילֵל ישימון. רק אחרי שנות נדודים בא מעמד הר נבו. מעמד הר נבו הוא גמול הנדודים. סוף סוף רואים את הנכסף מרחוק, אם גם אין באים לשם."
כך כתב נח נפתולסקי, בשם אחת מדמויות משלו. את הספר שכתב אודותיו הכתיר חברו שמעון קושניר בשם "אנשי נבו".
תם המסע. כל הקצוות נסגרים. תם לגווע דור המדבר, שלא נמצא ראוי להכנס לארץ עקב חוסר אמונתם שהופגנה בפרשת המרגלים. הגיע תורו של משה, אשר לא קידש את אלוהים בתוך בני ישראל.
זהו ביטוי מעניין. מה היה צריך לעשות משה כדי לקדש את אלוהים בתוך עם ישראל? אם נכשל בקידושו, האם חיללו? האם העונש הוא על ניצול הקשר לאלוהים במאבקי חול? האם על כך שלא הצליח להביא את העם לרמה של קדושה?
בכל מקרה, קללת משה היא לראות את הארץ מנגד, ושמה לא לבוא. המשוררת רחל כתבה: בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. בכל ציפיה אל חזון העתיד טמון עצב ה"שָׁמָּה לֹא תָבוֹא". החזון, מעצם היותו חזון, מתעלה מעל הפרטים. מעל פסגת הר נבו לא רואים את הפרטים האפורים-היומיומיים של החיים בארץ ישראל. רואים את מתיקות ההישג, ולא את מרירות הכשלונות הקטנים, השגיאות הגדולות והאכזבות, שלא יכולים שלא להופיע כאשר ניגשים להגשמת החזון.
משה מקולל בהליכת 40 שנה, וחידלון רגע לפני המטרה. הוא מגיע עד הבאר, אך לא יזכה לשתות ממנה. הוא לא יזכה בברכת הכשלונות והאכזבות שמנמרים הצלחת הגשמה גדולה. לנצח ישאר אל מול עיניו רק החזון הרחוק, הפלקטי, חיזיון ארץ ישראל הבלתי-מושגת. ארץ ישראל של מעלה, הנשקפת מפסגת ההר.
על פסגת הר נבו, פוגש משה את אלוהים שמראה לו את הארץ המובטחת. מיד אחרי "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". בא "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" בבחינת "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". לא רק את פני האלוהים אין לראות ולהשאר בחיים, אלא גם את ארץ ישראל מהר נבו. בן מאה ועשרים שנים היה משה בעמדו על פסגת הר נבו, לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ולא יכול היה להשאר בחיים לאחר שראה את ארץ ישראל מנגד, ונגזר עליו שאליה לא יבוא. כתב אהרון דוד גורדון:
"מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". אולם קודם נאמר: "ומות בהר אשר אתה עולה שמה". אבל השאלה היא: אם אחרי ראיית הארץ המבוקשת אפשר לחיות מבלי לבוא שמה. היש חיים כאלה? – חיים יותר עמוקים מכל מה שראה בו האדם את מקור החיים? או היש גובה כזה, – גובה למעלה מן הדרך, אשר נגלה לאדם לעולמות היותר עליונים?
למי שנגלה חזון ארץ ישראל ואינו יכול לבוא אליה, האם יוכל לחיות על הר נבו או בערבות מואב? האם יהיו חייו חיים? לאחר שנגלה לאדם חזון חיי העם החופשי בארצו, האם יוכל לחיות חיים שאינם חיי הליכה אל הארץ, חתירה להגשמת החזון?
משה אינו מסוגל. הוא מת בעמדו לבדו עם אלוהים, שבוחר לא לאסוף אותו אליו כפי שבחר לעשות לחנוך וכפי שיבחר לעשות לאליהו. כמיטב מורשת עם ישראל, הסולדת מפולחן קברים, משה אינו זוכה ללוויה ממלכתית ואחוזת קבר. מי שיזוהה במסורת כנביא המקורב ביותר לאלוהים, זוכה לקבורה ארצית, אישית, בידי אלוהים עצמו.
תם המסע. כל הקצוות נסגרו. תם לגווע דור המדבר. תמו הנדודים במדבר ופרק הציפיה. תם שלב ההכשרה באזור התווך שנקרא המדבר, ושלב ההכנות האחרונות בערבות מואב, המשקיפות מנגד לארץ ישראל. החזון וההבטחה שניצבים גלויים אל מול העיניים אינם יכולים להשאר יותר בדמות עתיד, כתמונת נוף רחוק, אידילי. יש להכנס אל תוך התמונה ולמלא אותה חיים. כתב צבי שץ, מגיבוריה השקטים של ההגשמה הציונית:
בכל זאת, אני הולך בדרך אשר בשפת העמים יקראו לה החתירה לאידיאל, השאיפה לטובת האנושות. אותה אנושות היודעת גם להוריד רבים מן הדרך הנכונה. אך מה לעשות אם דרך הפסגה עוברת במשעול שלשפת האגם? מה אם אותו המשעול צריך להכבש בכוחות משותפים? מה לעשות אם האהבה לשפת האגם תהיה אפשרית רק אחרי אלימות, רמאות ושפיכות דמים? מה לעשות אם אושרי הפרטי לא יוכל להיות שלם ללא אושרו של העם, מה לעשות אם אושרו של העם תובע את קורבן הפרט?
האם ללכת שבי אחרי האושר המסולף? האם ללכת בדרך הרבים ובכך לרצוח את תביעותיו העמוקות של הפרט? לא! אני רוצה להיות מאושר.
וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
תם ונשלם וחסל סידור ספר במדבר, על כל פסוקיו ופרשותיו וחוקותיו, ועימו סידור חמשת חומשי התורה. תמה השנה ומעגל פרשותיה. חזק חזק ונתחזק.  
שבת שלום
שיר (סיום) לחג:

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s