האזינו – שיר לדרך

וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
[פרשת וילך]
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. 
וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם:  הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם – כִּי הוּא חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
השבוע, שלוש אסוציאציות לפרשת האזינו, ואחת להקדמה לשירה, שמקורה בפרשת השבוע שעבר, פרשת וילך.
נתחיל בהקדמה:
שירת האזינו נמסרת כמצפן, ככלי שאותו ישאו בני ישראל בלילה הארוך של הגלות הבאה עלינו לרעה, כדי לזכור ולשמור את הדרך לגאולה. זהו הנר שכל עוד הוא דולק, ניתן עוד לתקן. אם יכבה, תאבד הדרך לשוב. בשנת 1902 יצא לאור הרומן "תל אביב" פרי עטו של הרצל. ההחלטה לכתוב רומן ציוני הייתה אצל הרצל לאורך הזמן רעיון חלופי, למקרה שיתברר שמאמצי הארגון הציוני והדיפלומטיה לא יצליחו להביא לפיתרון בטווח הקרוב. כשיצא הספר לאור, שלח הרצל עותק לתומכו הנאמן הדוכס מבאדן, בצירוף ההקדשה הבאה:
בזה הנני מרשה לעצמי להגיש להוד מלכותו ביראת הכבוד את ספרי החדש "אלטנוילנד".
הרי זו מעשיה, שאני מספרה כמו ליד מדורות-המחנה, כדי לאמץ את רוחם של אנשי המסכנים בעת הנדידה.
הכל תלוי בסבלנות.
בספר מדובר על חברה חדשה. מאמין אני, שכל העמים הולכים תמיד בדרך לחברה חדשה.
אסוציאציה שניה, לתיאור דמות הצדק ואין עוול של אלוהים, הפעם במדרשו של אחד מגדולי הכופרים-המאמינים של זמננו, יוסף חיים ברנר שלימד אז נערים מתנועת "צעירי ציון" בעיירה הומל:
והנה הסביר פעם ברנר באחת השבתות הללו באוזני הנוער את הפרק העשירי של ספר ירמיהו. הצעירים ישבו כולם לפני ספריהם הפתוחים וברנר ישב גם הוא לפני ספרו הפתוח. אבל לכשהגיע בפרק הנ"ל אל הפסוק: "וד' אלקים אמת וגו"* קפץ ברנר ממקומו: "וד' אלקים אמת… האלוהים הוא אמת! אמת הוא האלוהים!… אמת ורק אמת!… אפילו שמץ-הונאה אסור שיהיה! אפילו משהו מן המשהו של הונאה עצמית אסור שיהיה!… אלוהים הוא אמת, אמת הוא האלוהים!
"כאן סוחבים בני-אדם לבתי-הסוהר על שאינם רוצים לעבוד יותר משמונה שעות ביום!
וכאן מקריבים בני-אדם בבתי-הכלא על הגידם את האמת, כי אסור לו לאיש אחד לנצל את חברו!
וכאן שמים באזיקים ומשלחים לסיביר אנשים הנלחמים לחירות העם! – "וד' אלקים אמת"! האלוהים הוא אמת! "ומקצפו תרעש הארץ".
אסוציאציה שלישית, אל עולם השירה עצמו. הפרוזה היא אמנות של פיסול. השירה היא אמנות הצורפות של הלשון. אמנות הפיתוחים המיניאטוריים, לפרטי פרטיהם. מפאת צמצומה של השירה, לכל מילה ולכל הברה יש משקל, חשיבות ומשמעות. כתבה המשוררת רחל:
יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,
מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,
הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,
מַבָּטָן יָהִיר.
אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק
וְעָנָו כֶּעָפָר.
יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –
עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.
חיים נחמן ביאליק לא התרשם מרחל, מכיוון ששירתה נראתה לו פשוטה מדי. רחל ערכה את שירתה, ובגרסאות קודמות של שיר זה אכן היו פיתוחי לשון מורכבים יותר, עליהם ויתרה. אני מתרשם שלביאליק, משורר וסופר קלאסי, היה קושי עם הסגנונות המודרניים. נראה שהוא לא הבין שייחוד שירתה של רחל הוא דווקא בסגנון המינימליסטי, הנמנע מפיתוחים וקישוטים. את ברנר האשים בסגנון מרושל, וכנראה לו תפס שברנר לא מתרשל, אלא כותב בכוונה בצורה "שבורה", מכיוון שהוא מבטא מציאות שבורה. ברנר העריץ את ביאליק, אבל לאחר ניסיון ראשון כואב, הוא נמנע מלתת לביאליק להוציא לאור את ספריו, מכיוון שלא היה מוכן לתת לו לערוך את הדברים שכתב.
על השירה כתב ביאליק במסתו "גלוי וכסוי בלשון":
ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפיתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה – – –
ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'.
עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורצוי לה שלא באה לעולם.
ואבא קובנר כתב:
אמונה – מרכזה העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.
אסוציאציה רביעית:
תורה זו לא דבר ריק היא, כי היא החיים. תורת ישראל היא תורת חיים, ולכן יכל לאמור אליהו עמיצור, מראשוני כפר יהושע:
לפי מיטב הכרתי, לאלוהים לא היה חלק בכפר יהושע. אולי עוד כשהיינו צעירים הייתה בנו איזו מידה של אמונה דתית, אבל כאשר נבנה צריף לבית הכנסת הוא נבנה לשרת את דור הורינו… אנחנו הגשמנו את התורה. כפר יהושע זו הגשמת התורה – תורת חיים ולא תורה מאובנת… החגים האמיתיים הוכתבו על ידי עבודת השדה. חג השבועות בא לציין את ביכורי קציר חיטים ולא את חג מתן תורה.
שנה טובה, גמר חתימה טובה ושבוע טוב
שיר לשבת:


* א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם–בֵּית יִשְׂרָאֵל.  ב כֹּה אָמַר יְהוָה, אֶל-דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל-תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, אַל-תֵּחָתּוּ:  כִּי-יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם, מֵהֵמָּה.  ג כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא:  כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד.  ד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, יְיַפֵּהוּ; בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם, וְלוֹא יָפִיק.  ה כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ; אַל-תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי-לֹא יָרֵעוּ, וְגַם-הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם. 
ו מֵאֵין כָּמוֹךָ, יְהוָה:  גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ, בִּגְבוּרָה.  ז מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה:  כִּי בְכָל-חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל-מַלְכוּתָם, מֵאֵין כָּמוֹךָח וּבְאַחַת, יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ; מוּסַר הֲבָלִים, עֵץ הוּא.  ט כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, וְזָהָב מֵאוּפָז–מַעֲשֵׂה חָרָשׁ, וִידֵי צוֹרֵף; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם.  י וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא-אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם; מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וְלֹא-יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s