ניצבים-וילך – שבים אל ארץ הבחירה

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ – וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוָֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ -וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים – לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה; וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.  בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

"הכל צפוי והרשות נתונה". כיצד צופה התורה את חטאיו העתידיים של העם, ואת עונש החורבן והגלות? האם הגרעין כבר טמון במצב אי-בשלות של העם? האם ניתן לצאת מבית עבדים ולהפוך להיות אדם חופשי, ללא גבהות הלב ופורקן העול של מי שהיה משועבד והשתחרר?

לא רק את החורבן והגלות צופה פרשת השבוע, אלא גם את ההתפכחות והתשובה, התשובה אל חיי החופש, הכרוכה בקיבוץ הגלויות אל ארץ הבחירה. כתב הרב יהודה חי אלקלעי:

תיבת "תשובה" הוראתה [משמעותה] הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו – "ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו (שמואל א', ז', י"ז)… ורבותינו על דרך השְאַלה הניחו את השם הזה לשב מחטאו… וההוראה הראשונה נשכחה כמת מלב. התשובה הכללית היא לפי הוראתה הראשונה – "שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם"… המצווה הזאת הפליגו בה רבותינו, עד שאמרו – כל היוצא מארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה… אם כן אל יקשה בעיניך שאמרתי: שזאת תהיה תשובתינו אליו יתברך…"

והתשובה הכללית הזאת, ציוו עליה כל הנביאים, כמו שאמר רבנו [הרמב"ם] בהלכות תשובה, פ', ז': כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" רצונו לומר, תשובה כללית שישובו ישראל לארץ הקדושה.

…יישוב הארץ הוא בית החולים הגדול הכולל, הוא יעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי בית ישראל.

החופש הוא לא פטור מאחריות, אלא הלקיחה המלאה של אחריות האדם על עיצוב חייו. בפזורות הגולה, יכול אדם יהודי לעצב את חייו ההפרטיים, ואולי הקהילתיים-מקומיים. אבל עיצוב חיים יהודיים מלאים, חיי פרט בתוך ציבור ריבוני, לא ניתן לעשות אלא בארץ ישראל. כדברי יוסף חיים ברנר:

לעבודת-ישוב לאומית, להרחבת הישוב ולתיקונו על-ידי עבודת פועלים יהודים, כלומר ל"חיבת ציון" אמיתית ראוי וראוי לשוב!

חיבת ציון זו תהיה תנועה של חלקי האומה, המסוגלים קודם כל לחזור בתשובה על כל פשעי הגלות ולקבל עליהם תשובת העבודה.

חדי העין יבחינו בהיפוך שעושה ברנר, מתפיסת הגלות כעונש על חטאי ישראל, לתפיסת חיי הגלות כחיי חטא, שמהם ראוי לשוב בתשובה, תשובה אל חיי עבודה. ארץ ישראל היא המקום בו העם היהודי יכול לבחור כיצד הוא מתנהג בתנאי חופש. על כן היא ארץ הבחירה.

חיי חופש הם בחירה מתמדת ומבחן מתמיד. מי שאין לו ברירה, אין לו יכולת לבחור ולהכריע בין הברכה לבין הקללה. המבחן הוא לא כלפי כל ערך בעצמו, אלא במצב בו אדם נדרש להכריע בסדר העדיפויות בין ערכים שונים, כאשר הגשמתם מתנגשת.

חיי החופש הם הבחירה כאשר שתי האפשרויות נתונות: הטוב והרע, הברכה והקללה, החיים והמוות. "אין ברירה" ו"אי-אפשר" הם ההסברים הקלים ביותר להצדקת בחירה מסויימת. אם מפרקים אותם, מתברר לרוב שיש ברירה, אבל מחירה הוא גבוה ממה שאני מעוניין לשלם. מחירה הוא ישיר ומיידי כלפי, והבחירה האחרת משליכה אותו לעתיד או על אחרים. הקביעה "אי-אפשר" היא פטור מבחירה ומאחריות. במובן מסויים, היא מבטאת היעדר אמונה.

הבחירה האמיתית היא לקבוע "אין ברירה!" אני לא מסוגל לבחור בצד השני: בגלות, בשעבוד, באי-צדק. עלי לשאול "איך לעשות את הדבר לאפשרי?".

אני חושב שהבחירה בין אפשרויות השונות היא הביטוי האמיתי לסדר העדיפויות של האדם הבוחר. הבחירה מתבטאת בהשקעת משאבי זמן, כסף, אנרגיה, פנות רגשית. אמר פעם מישהו שאני מעריך (ציטוט לא מדוייק): "כשאני רוצה להבין מה אדם עושה, אני לא מתרכז בפה שלו, אלא בידיים". הראי לדמותו של אדם הן הבחירות אותן הוא עושה. החופש הוא הסיטואציה שבה האדם ניצב בפני הבחירה, ובחירתו משקפת את דמותו האמיתית.

כל הדברים האלה הם דברי יום-יום. הבחירות שלנו נעשות בכל יום ובכל רגע, ואין מי שפטור מהן. גם השלכת הבחירה על מישהו אחר, העמדת מתווך בינך לבין דברי התורה, הרחקתם אל השמיים או אל מעבר לים, גם זו בחירה המעידה על הבוחר. התורה קוראת לנו שלא לעשות זאת. לא לבחור לוותר על הבחירה. כי לא בשמים היא, לא מעבר לים, לא גדולה מידי למידתנו – בפינו ובלבבנו היא.

וכדי שלא נשכח, מומלץ להתכנס פעם בשבע שנים, לאחר שמיטת הקרקע, שמיטת החוב ושחרור העבדים, כאשר כל האנשים וסביבתם בני חורין, לקרוא ולשמוע ביחד את התורה הזו, ללומדה ולשומרה.

שבת שלום

שיר לשבת: