כי תבוא – על הברכה ועל הקללה

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר:  שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה,אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת…
…וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת – בַּאֵר הֵיטֵב.
וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם –  …וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.
…בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת, וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם, כָּל-הַיּוֹם;
אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב:  מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.
משונים גלגוליו של התמליל העברי (תמליל היא המילה העברית ל"לטקסט". האם אפשר היה להציע את המילה "מקרא" במקומה?). עם ההתיישבות בארץ, מצווה האדם לקחת מביכורי פירותיו אל המקום בו יוקם המשכן, ולספר בפני הכהן את סיפור יציאת מצרים, כתזכורת לכך שפירות הארץ הם פרי מהלך של שחרור העם ושחרור האדם. אנחנו מכירים את הפסוקים האלה מהגדת הפסח, לא במחובר, אלא כאשר הם מפורקים למדרש פרשני. המשנה, בפרק העשירי במסכת פסחים, המפרט את מנהגי ליל הסדר של חג הפסח שלאחר חורבן הבית והפסקת עבודת הקורבנות, אומרת:
ודורש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שהוא גומר את כל הפרשה.
והנה אנחנו רגילים לעצור את המדרש הרבה לפני תום הפרשה. את הפסוק הבא קשה היה לדרוש במהלך מאות שנות הגלות:  
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
האם לא היה ראוי, עם שיבת ציון המודרנית, לחזור ולדרוש עד סוף הפרשה? מה היה קשה יותר: אורך המדרש, או התזכורת לברית ארץ מואב, הנספח לברית שנכרתה עם מתן התורה בהר סיני?
פרשת השבוע דורשת לתת לברית המחודשת הזו ביטוי טקסי מעניין ומרשים: קודם כל, הצבת אבנים גדולות ובולטות, שעליהן יכתבו בצורה ברורה ומבוארת דברי התורה האלה.
שנית, מעמד ציבורי מרשים, בו מתייצבים כל השבטים על ראש הר הברכה והר הקללה, הלווים צועקים בקול את הקללות למפרי התורה, וכל העם עונה אחריהם: אמן.
שנים עשר שבטים. שנים עשר חוקים. שתים עשרה קללות. אחת בין אדם למקום, נוגעת לעבודת אלילים. ארבע לתחום הטוהר המיני. שש נוגעות בתחום שבין אדם לחברו. האחרונה מסכמת את כולן ביחד, בהתחייבות לעמוד בכל האיסורים הקודמים.
מכאן והלאה חוקי המשחק אמורים להיות ברורים: ניתנה ההבטחה, וניתנו התנאים בהם היא תתקיים. אם יעמוד העם בתנאים, יזכה לכל הברכות. אם יפר את התנאים, יבואו עליו כל הקללות: נזקים, שעבוד וגלות. ביטול תהליך התחייה. שיבה לעבדות בגלות מצרים.
התקיפות שבה תובעים אנשים מסויימים את קיום הבטחת הארץ בימינו, "הבטחה עכשיו", גורמת לי לתהות האם הם קראו בכלל את הפרשות הרלוונטיות, את תנאי ההבטחה.
אני לא חושב שהתנאים האלה בתוקף בגלל שיש איפשהו איזה שופט שסופר ניקוד, כמה מצוות קיימנו אל מול החטאים שחטאנו, וכאשר נעמוד בתנאי נזכה לקבל את הפרס המובטח. אני כן חושב, שכותבי התורה התבססו על חוכמת שנים וניסיון דורות, שהספיקו על מנת להבין כמה דברים על העולם ועל בני האדם. ספר דברים "נמצא" (כלומר נכתב) ככל הנראה בשנת 622 לפני הספירה, ומספר חוקרי מקרא מייחסים את כתיבתו לנביא ירמיהו ולסופר ברוך בן נריה. אני חושב שפסוקי הקללה של פרשת השבוע שלנו מהדהדים באופן בולט את נבואות החורבן הצפוי עם הכיבוש הבבלי והיציאה לגלות.
אני חושב שסופר ספר דברים הבין היטב את הקשר שאי אפשר לעקוף בין חברה הוגנת וצודקת לצמיחה כלכלית וחוסן חברתי, ולעומתו את החולשה המפוררת חברות שהנורמה המקובלת בהן היא נורמה של אי-צדק וניצול.
לסיום, שוב אהרון דוד גורדון, המתרגש מיכולתה של ברכת הפעולה הציונית בארץ לתקן את קללת הגלות:
בארץ ישראל הולכת ונבראת תנועה, הבאה לתקן את כל מה שקלקלה בגלות בנפש הדור הצעיר, כלומר – הולך ונעשה מעצמו אותו הדבר המבואר למעלה, הנחוץ לנו כל כך; הצעירים הולכים ונדחפים מתוכם, מעצמם, הולכים ונדחפים ביתר תוקף ממה שיכולים לעשות זאת כל האבות שבעולם. הצעירים הולכים ושבים מעצמם אל עמם ואל עצמם. ואיך הם שבים! את כל כוח גופם ונפשם, את כל כוח המחשבה והיצירה שלהם, את כל גופם ונפשם – פשוטו כמשמעו – הם נותנים לבנין בית ישראל החדש, לבריאת עצמם מחדש, את כל עצמם הם נותנים לתחיית האומה מתוך תחיית עצמם. רואה אתה, כי פה הולכת הכרת עצמנו הלאומית ויורדת לסוף עומק נשמתנו הלאומית, שואפת לגלות את אוצרותיה היותר כמוסים והיותר עשירים. רואה אתה, כי חומר לבניין עולם חדש, עולם גדול ומלא, הולך ונחצב פה מתוך נשמת האומה, הולך ונחצב מתוך נשמת כל צעיר ועל ידי עצמו. רואה אתה, כי גם כוח לבנות, כוח רצון, כוח מחשבה ויצירה וגם כוח ידיים, הולך ונברא פה. כמדומה לך, כי אין כחיזיון הדבר הזה בעולם, שיש בכוחו למלא שמחה את לב היהודי הנאמן לעמו, אם המילה "שמחה" יכולה להביע את כל עומק הרגש הזה. הן מכל הקללות של התוכחה, שבאו עלינו כתומם ביחד עם ההוספה הקטנה: "גם חולי וכל מכה אשר לא כתובה בתורה", הקללה היותר נוראה היא בלי ספק: "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר". ועתה הנה הבנים והבנות האלה שבים, הנה הם הולכים ושבים אלינו, אל עמם, אל עצמם!
שבוע טוב
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s