ראה – חוב לאומי

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן:  כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.
 כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ; וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה – וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ – לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:  אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.
 לא יהיה בך אביון, כי יברך אותך אלוהים בארץ אם רק תשמע בקולו, ובכל זאת, לא יחדל אביון מקרב הארץ. יש שיווי משקל של כדור בתחתית העמק, שכל סטיה ממנו מתגלגלת בחזרה אל מקומה הקודם, ויש שיווי משקל של כדור בפסגת ההר, שכל סטיה ממנו היא התדרדרות בלתי חוזרת במדרון. איזה מין שיווי משקל חברתי אנחנו מקיימים לגבי העוני? האם אדם שמדרדר לעוני נוטה לחזור אל מצבו התקין, או שהשקיעה אל העוני הופכת למעגל שאין ממנו מוצא? תלוי לאיזו תורה (כלכלית) מקשיבים.
מצוות השמיטה בפרשת השבוע שלנו היא כנראה תוספת למצוות שמיטת הקרקע. פעם בשבע שנים באה לעובדי האדמה (שהם הרוב הגדול מאוד מאוד של האוכלוסיה בתקופה זו) שנה שבה פירותיה שייכים לכלל. ממה ישלם את חובו האיכר שפירות אדמתו אינם ברשותו (ואיכרים, מכיוון שמחזורי הייצור שלהם ארוכים, נמצאים כמעט תמיד בחוב)?
לכן מגיעה התוספת לשנת השמיטה: כמו שנשמטים פירותיה של האדמה מרשותו של היחיד, כך ישמט גם חובו של היחיד, לפחות עד לתום שנת השמיטה. זו יכולה להיות גם הסיבה לכך שמצווה זו אינה חלה על הנכרי, מכיוון שהוא אינו מקיים שמיטה באדמתו.
עם שנת השמיטה חל גם שחרורם של העבדים, מי שנאלצו למכור את עצמם לעבודה (אמנם כבולה ולא חופשית, אבל לפחות בשכר גלובלי, ועם קביעות והגנה מפיטורין ואבטלה). התורה באה למנוע את יצרתו של מעגל עבדות מתמיד, בכך שהיא דורשת מבעל העבד המשוחרר לתת לו מענק לא רק בחיטה וביין, אלא גם בצאן, כלומר לתת לו מעט אמצעי ייצור, מהם יוכל להתקיים כעצמאי, עד שתוּשב לו (או לבניו) אדמתו בשנת היובל. אילולא זאת, אם היה משוחרר כפי שהוא, היה נאלץ תוך זמן קצר לשוב ולהמכר כעבד.
התורה מגבילה בצורה תקיפה את תחום ההלוואות והפרעון. מצד אחד, התורה קוראת לאדם לפתוח את ידו, ולתת לאביון לא מתנה או תרומה, אלא הלוואה. המתנה הזמנית משפילה את המקבל, ומשעבדת אותו לצורך לבקש נדבות. מטרת ההלוואה, בניגוד למתנה, היא להוות קרש קפיצה, בעזרתו יוכל המקבל לשקם את עצמאותו הכלכלית, לבנות מחדש את תחושת הערך שלו כאדם עובד, פועל ויוצר, ולהחזיר את ההלוואה כאדם חופשי וגאה. לפי תוכניתו של הרצל, שראה ערך חינוכי גדול בעבודה:
החברה להספקת העבודה תספיק עבודה לכל איש ואיש…  היא לא תתן שתי פרוטות לכל עני ואביון הפושט יד, אך תספיק לו עבודה, אשר בה תפסיד את שתי הפרוטות האלה, ונמצא העני משתכר שקל כסף תחת שתי הפרוטות, אשר קיבל עד כה במתנה ושבע עליהן חרפה וכלמות, והיה מעשה הצדקה שלם, כי ילך ויגדל עשרת מונים!
וגם תועלת מוסרית יש בדבר.  כי הנה גם עתה בהיות הספקת העבודה מעטה, תועיל הרבה לתיקון המידות של בני אדם הבטלים מכל עבודה, בהנתן לאיש ואיש עבודה לפי כשרונו ומעלות רוחו, אם במלאכתו שעסק בה עד היום, או בבקשו לו מלאכה חדשה.
לכן מתן הלוואה המעמידה את האדם על רגליו הוא מעלת הצדקה העליונה, מכיוון שזהו מעשה שמשקם ומתקן את האדם שאליו הוא פונה. הוא המעשה שיכול למצב שבו לא יהיה בנוּ אביון. לכן כלולה בפרשה הברכה להיות מי שמלווה לאחרים.
מצד שני, יכולה הלוואה לא הגונה לשעבד את האדם, לקיים אותו במינימום, ולגזול ממנו את כל פירות עבודותו שלא נחוצים לקיומו המיידי. התורה שמה סייג למצב הזה, גם מי שמשעבד את עצמו כפרעון להלוואה שלא הצליח לעמוד בהחזר שלה, ישוחרר לאחר שבע שנים. הסדר חוב ללווה שלא לוקח בחשבון את כושר ההחזר הריאלי שלו, ומשעבד אותו לחוב שרק הולך ותופח באמצעות ריבית גבוה וריבית דריבית הוא ההפך ממעשה ההלוואה הראוי – הוא עושק וגזל שאין כמעט כדוגמתו. הוא מהלך של כיבוש אנשים ושיעבודם.
פרשת השבוע מציבה את החובה הלאומית לנהל את מערכת האשראי והחוב כך שתחתור אל שיווי המשקל המאפשר למי שהתדרדר אל העוני לצאת ממנו, ולא אל שיווי המשקל בו העני שמנסה להחלץ נופל שוב ושוב אל מלכודת שירות החוב.
ומשהו על החוב הלאומי המודרני:
בניגוד למה שמספרים לנו שוב ושוב דרך כלי התקשורת, כלכלת המדינה אינה דומה למשק בית. היא דומה הרבה יותר לעסק ייצרני, שברוב הזמן נמצא בגרעון בתקציב, כלומר ב"חוב", מכיוון שהחוב שלו הוא השקעה בייצור עתידי, שתניב פירות צפויים שיכסו את החוב ויותירו עודף. לכן אין שום סכנה בגרעון תקציבי ובחוב לאומי, כל עוד התקציב מושקע בשיפור פני העתיד: חינוך אזרחים משכילים יותר, מחקר מדעי לפיתוח טכנולוגי, עבודות לטיוב הקרקע והתשתיות, חיזוק הסדר האזרחי, טיפול רפואי מונע וכו'.
מקורו של "משבר החוב" המאיים היום על יציבות כלכלות העולם אינו בהשקעות חסרות אחריות ובטיפוח עצלנות כפי שמספרים לנו, אלא בהמנעות מגביית מיסים מבעלי הרכוש, והחלפתה בהלוואת כסף מהם בתפקידם כשליטים במערכת הפיננסית. כך, במקום שיִדרשוּ לתרום את חלקם, הציבור מבקש מהם את הכסף כהלוואה, ומשעבד את עתידו על מנת להחזיר אותה. דרך אגב, עקב אופיה המיוחד של המערכת הפיננסית המודרנית, הלוואה זו מגיעה לרוב לא מנכסים קיימים, אלא מרישום חוב "יש מאין", מתוך ביטחון בכושר החברה להחזיר אותו. התוצאה היא שחלק אדיר בתוצר הלאומי (בישראל כשליש מתקציב המדינה, הסעיף התקציבי הגדול ביותר) עובר דרך כיסיהם של שליטי המגזר הפיננסי כהחזר חובות.
בנוסף – חלקו הארי (יותר מ 80%) של החוב הלאומי הישראלי הוא "חוב פנימי" – כלומר כסף שהמדינה לווה מאזרחיה שלה (בדרך כלל באמצעות הנפקת אגרות חוב ייעודיות בריבית נמוכה עבור קרנות פנסיה וחיסכון לטווח ארוך), ואותו היא משקיעה בשם אזרחיה בכל אותן תשתיות ציבוריות שהוזכרו (תחבורה, בריאות, חינוך, ביטחון, מחקר) שיבטיחו מצב משופר בעתיד, וייצרו את העודף שממנו תשולם הפנסיה שהושקעה באותן אגרות החוב. במובן זה, הרוב הגדול של החוב הציבורי בו מאיימים עלינו הוא חוב פיקטיבי, חוב שכל אזרח חייב לעצמו, ולמעשה השקעה שעושה המדינה בעבורו, למען שנות זקנתו ולמען עתיד ילדיו.
אנחנו לא צריכים להרגיש "עניים" או "חסרי אחריות" בגלל מצב החוב הלאומי. חזרה לגבייה של מיסוי הוגן במקום תשלום למגזר הפיננסי, והשקעת התקציב בתשתיות העתיד ייצרו כלכלה יציבה ובטוחה יותר, וחברה צודקת יותר, של מי שלוֹוים כדי להתפתח לקראת העתיד, ותוך כדי כך בונים את ערכם בעיני עצמם כאנשים עובדים, פועלים ויוצרים.
שבת שלום.
שיר לשבת:
(ממולץ לשמוע גם את זנב הלטאה של אותו השיר):
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s