עקב – צדקת הדרך

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ – עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם.
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה – הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ. אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה, לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת:  וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ…
כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ – לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ – אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם.
לא בזכות הצדק יורשים ארץ. כל הצדק שבעולם לא מסוגל לתפוס את מקומו של צדק אחר. כאשר צדק אחד מנסה לתפוס בכוח את מקומו של צדק אחר, הוא עושה זאת כמעשה עוול, והופך בעצמו לרשעוּת. הסיבה השניה והנשכחת לנדודי עם ישראל במדבר, היא שעוד לא הושלמה מכסת החטא של העמים יושבי הארץ, שתצדיק את הכנעתם מפני עם ישראל.
חברה מבוססת צדק היא חברה מתפתחת, סולידרית, מצויידת היטב, ולכן כמעט בלתי ניתנת להכנעה. עם ישראל יכול להתיישב בארץ ישראל רק במקומות שבהם אי-צדק של יושביה הקודמים הפך אותם לחלשים מכדי להתנגד. הניצול החריף הוא שדיכא את יוזמות הפיתוח והותיר חלקים נרחבים מהארץ שוממים ומיושבים בדלילות. שעבוד האיכרים לחובות וגזל אדמתם בידי תקיפים ובעלי ממון הוא שאיפשר את רכישתה בידי גורמים ציוניים, והכשיר את הקרקע לשיבת עם ישראל לארצו.
גם ראשוני הציונים היו מודעים לנקודה הזו. יוסף ויתקין הבחין בתשומת הלב המחודשת שלה זוכה ארץ ישראל בזירה הבינלאומית, והזכיר ב"קול קורא" שלו, שחלון ההזדמנויות של הפיגור והשממה עלול להסגר, ולחסום את הדרך לארץ ישראל:
עלינו אך עתה להתחיל לעשות תיכף בלי כל דיחוי ועיכוב, כי עוד מעט והארץ תיפול בידי אלה שלא נוציאה מידיהם לעולם.  מסילות הברזל הנבנות בה, המטעים השונים המתפתחים בשנים האחרונות משכו אחריה את עיני העמים החזקים ממנו הרבה, ועוד מעט ופתיל-תקוָתנו האחד ייקרע!
בשיחה לילית בין שלושה אנשי עליה שניה: ברל כצנלסון, שמעון קושניר ונוח נפתלוסקי, תהה האחרון:
לוּ ניתנו לנו אבנים שרופות, היינו מחיים אותן. כל עוד השממה מחכה, שמורה היא לנו. אולם על השדות הזרועים עומדים שומרים. למי הכוח והצדק לרשת אותם? ואף העזובה עוד תחכה לנו?
…אכן, כל זמן ששועלים מהלכים בחרבות, יש לנו תקווה לקומם ההריסות, וזה ייעודנו: לבנות וליישב הנשמות. אולם מה זכותנו ומה כוחנו לפרוץ לכרמי זרים, לכבוש שדות זרועים בידי נכרים? אכן צדקה עשה לנו הקדוש ברוך הוא, שהזרים טרם החיו את כל האבנים השרופות, ויש עוד שממה בארץ. אפס התחלנו ביום קצר – והוא יכלה. ותשועת ישראל – התבוא, היעזרו לנו?
והיפה הוא שככל שהקפידה הציונות על צדקתה, יכלה להפריח את השממה ולפתח את הארץ לטובת כל יושביה, כאשר היא מצליחה, בניגוד לכל הטענות על היעדר מקום בארץ ישראל, להגביר את תנובתה ולהאכיל מפירותיה כעשרה מיליון תושבים, ללא צורך לנשל את יושביה הקודמים, אלא תוך כדי שהיא מעשירה אותם ומשפרת את מצבם (לפחות עד למלחמת 1948).
 לא כארץ מצרים ארץ ישראל. ארץ מצרים, הייתה "ציווליציית נהר" קלאסית: התלות המוחלטת שלה במשטר המים של גאות הנילוס העלתה את הצורך להקים ולתחזק מערך גדול של תעלות השקיה שיווסת את זרימת המים, מערך שלא הייתה ברירה אלא להשליט אותו על שלטון פרעוני ריכוזי ועריץ, שנסמך על אליטה מצומצמת ומשכילה של חרטומים, על מנת לנהל את המוני עובדי הכפיה שנדרשו לתחזוק תעלות ההשקיה, שאת הדשדוש בהן מזכירים פסוקי הפרשה. הפרעונים והנילוס היו שליטיה היחידים ואליה של ארץ מצרים.
ארץ ישראל היא ארץ של חקלאות בעל, התלויה בגשם. ארץ של חקלאים עצמאיים וחופשיים. עמי הארץ אכן סגדו לבעל, אל הגשם. גם אלוהי ישראל מבטיח להשגיח תמיד על משטר הגשמים של ארץ ישראל, מראשית השנה ועד אחריתה. משטר הגשמים יהיה "המקל והגזר" האלוהי, נקודת מבחן  להתנהגותו של עם ישראל. התנהגות ראויה תבטיח גשמי ברכה בעיתם, התנהגות לקויה תביא לעצירת הגשמים.
עם התרחקותו של רוב העם (והציבור הדתי-חרדי בפרט) מעבודת האדמה, ירדה קרנו של ענף החזאות התיאולוגית, ועצירות הגשמים המרובות בשנים האחרונות לא זוכות כמעט להתייחסות מצד ציבור זה, על אף שהוא אמור אולי להדליק כמה נורות אדומות…
שבת שלום
שיר לשבת:
 
מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עקב – צדקת הדרך

  1. מסכים לגבי הבית השלישי, אך כשבאו בני ישראל לארץ במקור- דווקא לא פגשו שממות ועזובה. היתה ארץ נושבת בעמעמים רבים, מלאה בורות מים, וכנראה שפע חקלאי. החולשה שם לא היתה מן הסתם על רקע זה, אלא על חולשת עמעמים קטנים מקומיים מול גל שבטים מאוחד וגדול יחסית….

  2. נכון. נראה שצריך להוסיף למרכיבי החברה הצודקת גם את הסולידריות כלפי חוץ. היכולת לקיים יחסים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית גם עם השכנים, כך שיתגייסו לעזרתך במקרה הצורך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s