מטות – פריבילגיה חלוצית

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד – עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.
וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ – יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה: אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה.
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ – עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה:  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ – וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה – לִפְנֵי יְהוָה. 
על סף הכניסה לארץ, ורגע לאחר שהאופוזיציה הפולחנית של בעל-פעור חוסלה בעזרת הקפדתו של משה על הרג כל מדיינית שאינה בתולה, מבקשים בני גד וראובן להחריג את עצמם מעם ישראל.
הנימוק הוא מעניין, אבל מתקבל על הדעת – לאחר שניצחו במלחמות את מלכי האזור [וכאן ראוי אולי להביא כהערת שוליים את מסקנתו של הסופר מרק טווין מביקורו בארץ ומפגשו עם שבטי הבדואים של עמק החולה ואצבע הגליל:
כאן, בעין-אל-מלחה מאבד המשפט "כל המלכים האלה" את גדולתו. למקרא משפט זה[…] מצטיירים היו לפני מלכים של ארצות כגון: אנגליה, צרפת, גרמניה רוסיה וכיו"ב […] ואילו כאן, בעין-אל-מלחה […] אין משתמע ממנו אלא קומץ שבטים זעירים – פראים עוטי בלואים ועלובי-חיים כאינדיאנים שלנו, השוכנים זה בתחום הראיה של זה וש"ממלכותיהם" נחשבו לגדולות כאשר גודלן היה חמישה מילים מרובעים ותושביהן אלפיים נפש."], רואים בני שבטים אלה, שעיסוקם במקנה, שהאזור ראוי לגידול צאן ובקר, וכנראה מתאים יותר מאשר ארץ ישראל שבה נפוץ יותר העיבוד החקלאי. הם מבקשים להחריג אותם מהבטחת הארץ, ולאפשר להם להשאר בעבר הירדן המזרחי (שלפי משמעות הפסוקים האלה, ולדאבון ליבם של חובבי א"י השלמה על שתי גדותיה, נמצא ללא ספק מחוץ לתחומי הארץ המובטחת).
הפעם מתגלה שיקול דעתו הפוליטי של משה בדמות ראויה. הוא חושש שבקשתם של בני גד וראובן שלא להיכנס אל הארץ תשפיע בצורה שלילית על רצונם של בני שאר השבטים להתגייס למלאכה של כיבוש הארץ, האג'נדה האלוהית שעליה הוא מבסס את שלטון כת הכוהנים שלו, וההבטחה למנוחה ובעיקר לנחלה, שסביבה הוא מאגד את העם. משה משווה מיד את בקשתם של בני גד וראובן לחטא המרגלים, שהביא על העם מגיפה וארבעים שנות נדודים במדבר.
במאמר מוסגר, הוא מציג את בקשתם של בני גד וראובן כהשתמטות מהמאמץ הלאומי הנדרש במלחמה על ארץ ישראל.
בני גד וראובן, שמבקשים לעשות דין פרטי לעצמם (ודין פרטי הוא המשמעות המילולית של המושג "פריבילגיה"), מבקשים לעמוד במבחן העיקרי של מי שמבקש לעצמו פריבילגיות – הנכונות להצדיק אותן על סמך תרומה מעבר לרגיל. הם מתנדבים להיות חלוצי הכיבוש של ארץ ישראל, להציב את עצמם בחזית לפני שאר השבטים, ולאחר מכן לוותר על הנחלה שהגיעה להם, תמורת האישור להשאר בנחלתם החלופית בעבר הירדן.
הגשמת ההתחייבות הזו תציב אותם נקיים לפני אלוהים ולפני ישראל, למרות הפריבילגיה שלה הם זוכים.
אליטה חברתית היא מובחנת ושונה משאר החברה מעצם הגדרתה. אליטה ראויה היא אליטה משרתת. את הפריבילגיות וההקלות שהיא מקבלת במובחן מהעם, היא מצדיקה בהתגייסות מוגברת וחלוצית לשירות העם, כך שבחשבון אחרות היא תרומת לו יותר ממה שהוא נותן לה. כך בני גד וראובן, כך האליטה הרבנית של חז"ל שתבעה לעצמה זכויות יתר בזכות העמדה הייחודית שלקחה בגיבושו המחודש של העם ובניית יסודות קיומו הקולקטיבי לאחר אובדן המרכז הריבוני, וכך חלוצי תנועת העבודה הציונית, שנשענו על סיוע "המוסדות הלאומיים" בהתגייסותם לבנייתו המחודשת של המרכז הריבוני של העם היהודי.
אליטה ראויה זכאית להנות מנחלתה, גם אם היא מוציאה את עצמה מכללו של העם – דבר בלתי נמנע, מכיוון שהחלוץ תמיד נמצא לפני המחנה.
אבל זהו המצב היסודי של החלוציות – יש לה מחנה מאחוריה. גם אם היא מורדת במוסכמותיו, היא פונה אליו ולא מפנה לו גב.
חלוצים שמאבדים את הקשר למחנה, שמתנכרים אליו, שהופכים להיות חלוצים בעיני עצמם בלבד, שמשרתים את עצמם ולא את הציבור, מאבדים את הלגיטימציה להנות מזכויות היתר, והופכים להיות אליטה נצלנית. מצער לראות את התביעה הפתטית לזכויות יתר בשם "תרומה" לציבור, תרומה שהציבור כלל אינו מבקש.
נסיים בבית משירו של נתן אלתרמן "חצרו של קיבוץ", שמבין היטב את המתח הזה שבין החלוץ והמחנה שלפניו הוא חוצה את הירדן:
"עוד אמרה היא: עמדתי כמו צרוּפה
מִסִּיגָיו של עם שָׂב וכמו חַיִץ בניתי
בין תחומי לתחומו. נִבְלְלָה השפה
וְלִבּוֹ לו אומר לְמַרְאַי: נְָכְרִית היא.
ואראה את נִצנוץ שנאתו צופה
אל חיי הַבְּדֵלִים. חֲמָתוֹ ראיתי,
על אשר, כאחת מתנשאה וְחוֹצְפָה,
מִמְּעִילִי כביכול, רְבַבוֹ מָחִיתִי.
אך לכל מעשה וּמלאכה נזוּפה
– הוא עֵדִי – בבלי אומר שכמי נָטִיתִי
אם לדם או ליזע. עוֹמְסָה וּכְפוּפָה
לפניו ראשונה בְּכל סער חציתי.
אם היתה מִיָּמָיו לו שִפְחָה חֲרוּפָה –
אני שפחתו הייתי."
שבת שלום
שיר לשבת:  
מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מטות – פריבילגיה חלוצית

  1. למה כוונתך במשפט : מצער לראות את התביעה הפתטית לזכויות יתר בשם "תרומה" לציבור, תרומה שהציבור כלל אינו מבקש. ???
    כבר מזמן לא שמעתי טעון כזה מקבוצה או קיבוץ….

  2. אכן הטענה הזו כבר לא נשמעת מקיבוצים, אבל היא בהחלט נשמעת מצד מי שמצדיקים את המנעותם משירות בצה"ל בטענה שלימוד התורה שלהם תורם לנו ושומר עלינו, ומצד מי שמבקשים זכויות יתר כעידוד להתיישבותם החלוצית במקומות בהם חלקים גדולים בציבור חושבים שבכלל לא כדאי וראוי להתיישב.
    אלה שתי הדוגמאות הבולטות שעלו לי לראש. אפשר בטח לחשוב גם על עוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s