בלק – כור היתוך פולחני

וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי – אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים:  בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ – אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם:  כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק, בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.  וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם; וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ; וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם;
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה – אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
פרשת בלק מאפשרת לנו הצצה מעניינת אל עולם האמונות, האלילים והפולחן המזרח תיכוני בתקופת המקרא. עולמם של עובדי האלילים הוא עולם פלורליסטי, שמתקיימים בו מספר מקורות סמכות, ולכן הוא גם עולם מבוזר. לכל מקום ולכל אלמנט טבע ישנו האל שלו והפולחן שלו, ונראה שבין האנשים נהוג לכבד את מנהג המקום, ולקחת חלק בפולחן המקומי, ללא קושי ניכר. זוהי כנראה גם הסיבה ששליטי יוון בארץ ישראל ביקשו להכניס את פסליהם למקדש בירושלים, כצעד של ביטוי כבוד שמקורו באי-הבנה תיאולוגית, שגרמה לכך שנתפס בעיני היהודים כחילול הקודש. הם ראו בה' עוד אליל מקומי. היהודים ראו בדיוק בתפיסה הזו ערעור על בסיס האמונה בו.
הנה סיפור בלק ובלעם הוא דוגמא מעניינת: מלך מואב, שחושש מעם ישראל בעקבות הניסיון המר של שכניו, מחפש גיבוי אלוהי לשאיפה לגרש אותם מאדמתו. במסגרת החיפוש הוא פונה לבלעם, מקובל ידוע מהעיר פתור, שיטיל קללה על ישראל. אבל מהפרשה מסתבר שבלעם עצמו, למרות שהוא עצמו לא מבני ישראל , הוא נביא לה' ועוסק בפולחן ה', שמוכר כנראה בקרב עמי המזרח התיכון כעוד אליל אחד בגלריית האלילים האזורית המגוונת. בשיחה שהוא מנהל עם אלוהים, אלוהים לא מאשר לו להטיל קללה על בני ישראל, וכאשר בלעם מקריב לו קרבנות, הוא מנחה אותו לברך את בני-ישראל במקום לקלל אותם.
בקצה השני של הפרשה, נמצאים בני-ישראל החונים בנתיים בשיטים. במהלך החניה הזו בערבות מואב, הם לא מונעים את עצמם מלכבד את אלילי המקום בהשתתפות בפולחנם, כפי שימשיכו לעשות בהתמדה עם אלילי הכנענים במשך מאות השנים הבאות. במקרה הספציפי ניתן אולי להסביר את הדבר גם בכך שפולחנו של בעל פעור כלל ככל הנראה קיום יחסי מין טקסיים עם כוהנות המקדש הקדשות. למרות שזה אולי נשמע לנו פולחן מוזר, נראה שפולחן כזה היה מקובל עבור כמה וכמה אלילי פוריות בעולם הפגאני.
תפיסתם של בני השבטים היא עדיין חלק מאותו פלורליזם פולחני מקובל, ולכן במהלך גיבושם לעם יש צורך להכניס אותם לכור היתוך פולחני, ולבצר את הבלעדיות של פולחן ה', שמשמעותה גם בלעדיות כת כוהני ה'. אותה כת כוהנים מצטיירת בפרשה זו כקיצונית וקנאית בתפיסה יותר מה' עצמו. אלוהים מצווה על גינוי פומבי לראשי העם. משה אוסף את השופטים, אנשי מנגנון המשטר שלו, ומורה להם להרוג את המשתתפים בפולחן בעל-פעור. לא בטוח האם הדבר נעשה מיד, אבל כשאחד מבני ישראל מקיים את הפולחן הזה עם אשה מדיינית אל מול פתח אוהל מועד, אם מתוך שאננות פלורליסטית ואם מתוך פרובוקציה מתריסה כנגד השאיפה לבלעדיות הפולחן, יוצא פנחס והורג את שניהם. לא סתם היה זה פנחס – פנחס הוא כהן, נכדו של אהרון הכהן. הוא יוצא בראש המאבק האלים של כת כוהני ה' למען בלעדיות הפולחן לה' בעם ישראל, ומתוך כך בלעדיות שלטונם בעם ישראל. פרק זה במהלך להשלטת הבלעדיות השלטונית-פולחנית הזו עלה במחיר חייהם של 24,000 מבני ישראל.
עקרון אחדות הפולחן, שהוא אחדות הסמכות השלטונית והלגיטימציה שלה, הולך עם העם עמוק לתוך ארץ ישראל. לאחר כיבוש הארץ, המרכז הפולחני בשילה הוא גם מרכז השליטה של הכהנים, ונשאר כזה עד לכשלונם המדיני-פוליטי (ולא הרוחני, למרות שהיה מגובה גם בשחיתות מצד בניו של עלי) במלחמה נגד הפלישיתים, שהביא למותם של עלי ובניו ואובדן ארון האלוהים, שהחזקתו הייתה מקור הלגיטימציה השלטונית שלהם. המלוכה בישראל מופיעה כאופוזיציה שמציב העם לשלטון הנביא שמואל, שהחליף את שושלת הכהנים של עלי כבעל הסמכות הדתית המרכזית. שמואל מצליח להדיח את שאול, על רקע ניסיונו של שאול להרחיב את סמכותו הפוליטית החילונית ולהוסיף לה לגיטימציה דתית-פולחנית באמצעות הקרבת קרבן לאלוהים. שאול, שחושש מסיוע פעיל של הכהנים לאפוזיציה שהציב מולו שמואל בדמותו של דוד, דואג להרוג את כל הכהנים אשר בעיר נוב, שאליה התרכזו שרידי המשכן והכהנים משילה.
אבל לא לאורך זמן מצליחה הכהונה לשמור על מעמדה הבכיר. ככל שהתגבשה הנהגה פוליטית "חילונית", כך היא התאמצה להכפיף את הפולחן והכהנים תחת שלטונה. כאשר קם דוד, מלך שמסוגל בכוחו הפוליטי לאחד את העם באופן אפקטיבי ולנצח את העמים השכנים, הוא מבצר את שלטונות באמצעות השבת ארון הברית לירושלים בירתו, ובכך הוא מבטיח את פיקוחו ושליטתו על מקור הסמכות הפוטנציאלי של כת הכהנים. בנו שלמה בונה משכן לארון הזה, ומאותו אותו הרגע הופך בית המקדש למקור הפולחן הלגיטימי היחיד, ולכן גם לביטוי ללגיטימציה השלטונית הכלל ארצית של בית דוד, שדואג לשמור את המרכז הפולחני הזה תחת השגחה צמודה (למשל – הוא מגרש את אביתר הכהן מבית המקדש, לאחר שזה תמך בניסיון להכתיר את אדוניה במקומו) ולהפוך את הנביאים לאנשי חצר שדעתם נשמעת כעצה בלתי-בלתי מחייבת בלבד.
והנה, כאשר מורד ירבעם בן-נבט במלך רחבעם, צעדו הראשון הוא להקים שני מרכזי פולחן חליפיים לבית המקדש, מכיוון שהפולחן הוא מקור הלגיטימציה של השלטון, ושלטון מרכזי, בין אם הוא נתון בידיה של כת כהנים, בידיו של נביא, של מלך או של ממשלה נבחרת, אינו מסוגל להכיר במציאות של ריבוי מקורות סמכות ולגיטימציה. היהדות, שהחליפה את עם ישראל, ביססה את כוחה הרבני על חורבנו של בית המקדש כמרכז הפולחן, והחלפתו בפולחן בבתי הכנסת אשר תחת הנהגת הרבנים. עד היום, עויינים רוב הרבנים בתקיפות את רעיון חידוש הפולחן בהר הבית, מתוך ידיעה ברורה שמשמעותו היא אובדן סמכותם. מנגד, ניצבים "נאמני הר הבית", שדוחקים לחידוש צורת הפולחן הזו, בדיוק מכיוון שהיא תהיה בסיס כוחם החלופי כנגד שני מקורות הסמכות להם אינם מוכנים להיות נאמנים: הרבנים שסמכותם בבתי הכנסת, והציונים שסמכותם בכנסת ישראל.
שבת שלום.
שיר לשבת, שנרמז בפרשה:
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s