חֻקַּת – מריבה ואובדן

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם  וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.   וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעו נָא הַמֹּרִים – הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה, הֹר הָהָר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם, לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי, לְמֵי מְרִיבָה.
וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר;
שאלנו את בן-גוריון "מתי הרגשת שהיית למנהיג?"
השיב: "כשראיתי שאין לי עוד את מי לשאול שאלות."
בפרשת השבוע מאבד משה אחות ואח, ונשאר לבדו להוביל את עם ישראל. הפרט הבא אינו מוטמע בזיכרון הקולקטיבי שלנו, אבל לאחר שנראה שאיבד בפרשה הקודמת את אמונו של העם ונאלץ לכפות עליו את מרותו בכוח, נודע לו משיחתו עם אלוהים שלמעשה הוא איבד גם את הקודקוד השלישי במשולש, את ארץ ישראל.
השתלשות האירועים בסיפור נשארת סתומה למדי, וצריך להשתדל לבאר אותה עד כמה שניתן, ולחפש תשובות בין הדברים ובין השורות.
כרגיל, בני-ישראל מתלוננים. לאחר שהובטח להם שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל, נראה שאין להם דבר מוצלח יותר לעסוק בו. הם מצפים לפחות להעביר את הזמן שנותר בתנאים ראויים, וכאשר הם חונים במקום שאין בו מים, הם מטיחים במשה את אשמת הכשלון: הוא הוציא את העם ממצרים, אבל לא הביא לו תועלת – במקום להגיע אל הארץ המובטחת, נגזר על העם הנבחר למות במדבר. הזו בחירה וזה שכרה?
משה ואהרון לא טורחים לענות לעם, ונסוגים אל אוהל מועד לדבר אל אלוהים. אלוהים מציע פיתרון פשוט – דברו אל הסלע, ויצאו ממנו מים.
משה ואהרון יוצאים וחורגים מההנחיות, והחריגה הזו תעלה להם בהאשמה בחוסר אמונה מצד אלוהים, ובאובדן הזכות להוביל את העם אל ארץ ישראל. מה הייתה החריגה שהביאה לתגובה חמורה שכזו?
במקום לדבר אל הסלע ולפתור את המצוקה הסבירה של העם, משה ואהרון מדברים אל העם, ומכים בסלע. הם מכנים את העם "המֹרים", כלומר "המורדים" על משקל "בן סורר ומורה". הם שואלים את העם שאלה רטורית: "מאיפה אתם רוצים שנביא לכם מים, מהסלע?" ומיד מפגינים את כוחו של משה שמכה בסלע ומוציא ממנו מים.
הם מנצלים את מצוקת העם, את הצורך לתת מענה לצורך בסיסי של העם, את התפקיד האלמנטרי של ההנהגה – להפגנת כוח נוספת כלפי העם. אלוהים מגדיר זאת כחוסר אמונה בו, כחוסר נכונות לקדש אותו אל מול בני-ישראל. קידוש השם מתחיל במענה לצרכים הבסיסיים של האדם. בזמן הויכוח כיצד יש לשמור את השמיטה בארץ ישראל, כתב הרב קוק ('שמונה קבצים', מחברת א, פסקה תסט):
אבוי לה לאותה "ידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים, שלאדם [של האדם] היחידי ושל החברה". לדבריו, העמדה הזאת אינה נובעת מצדיקוּת יתר אלא מ"עצלות הדעת וחלישות, הגורמת לאדם לפול[…] [ו]מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה. וזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ"
קידוש השם מסתיים הרבה לפני הצורך של ההנהגה לבסס את מעמדה בפני העם. מי שמנצל את הדברים הללו על מנת לבסס את כוחו, אינו ראוי להנהיג. משה ואהרון, שאינם מסוגלים לכבד את דרישתו של העם למי שתיה (גם אם היא מנוסחת במילים בוטות) ורואים בה היעדר אמונה, מסיעים בכך את אובדן האמון שלהם בעם, ולכן גם באלוהים. מי שיודעים לדבר אל אלוהים ולא אל העם, לא יזכו להביא את העם אל הארץ אשר הבטיח אלוהים להם, כלומר לעם ולא להנהגה הנוכחית, הזמנית.
טעם מר של מרי ומריבה היה למים שהוציא משה מהסלע. אלוהים, שלא צריך את היין לטקס, מקדש על המים שבגינם העז בצדק לריב איתו ולדרוש אותם. אהרון מת בהֹר ההר על המרי שהמרו הוא ואחיו את פיו של אלוהים. משה ימשיך עוד להוביל העם במדבר, אבל לא יביא אותו אל הארץ. מי שאיבד את האמונה ביכולתו ובצדקתו של העם לא יכול להביא אותו אל הארץ. למשימה כזו דרוש מי שמאמין בעם גם כשהעם כבר לא מאמין בעצמו. מי שמציג את האתגר ומכריז "יכול נוכל לו".  יהושע בן-נון וכלב בן יפונה לבדם יהיו מי שזכו גם לצאת ממצרים, וגם להגיע לארץ ישראל.  
שבת שלום
שיר לשבת:
שיר לשבוע ושיר לעונה: "מאהבתי הלכתי אל בורות המים , בדרכי מדבר בארץ לא זרועה…"
מודעות פרסומת

2 מחשבות על “חֻקַּת – מריבה ואובדן

  1. ומדוע היה צריך לצוותו- קח את המקל! אם לא היה צריך להשתמש בו? הרי זה מבחן קשה, לקחת מקל קסמים,, ולא להניפו ולא לגעת בו בסלע. מישהו כאן טמן לו פח….

  2. יפה. לא שמתי לב לזה. מה גם שבפרשה הקודמת הם משתמשים במטות כדי להוכיח את בחירתו של אהרון בידי אלוהים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם – שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת: אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי: כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי, הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ – מַטֵּהוּ יִפְרָח; וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם – שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת; וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם. וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהוָה, בְּאֹהֶל הָעֵדֻת. וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ.
    וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת, לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי; וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי, וְלֹא יָמֻתוּ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s