קֹרח – המכניקה של הפוליטיקה

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת – בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם – כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח:  שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ, וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. לָכֵן, אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ – הַנֹּעָדִים עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר – לֹא נַעֲלֶה.
וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם:  פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם.
וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה.
וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם; וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת – מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח.
פרשת השבוע מציבה עוד מבחן למנהיגותו של משה, וחושפת בה פן נוסף. מאחורי הקלעים של אבי האומה מתגלה מנגנון שליטה פוליטי שאינו בוחל באמצעים. בניגוד לפרשת בהעלותך, הפעם האנשים שמציבים אתגר כנגד עמדת ההנהגה שלו הם לא זוג אלמונים מתנבאים במחנה, אלא קואליציה מאורגנת של נכבדים שמערערת על חלוקת התפקידים שמתעצבת בעם ישראל, הנותנת עדיפות לבני לוי על פני כולם, ולבני אהרון על פני בני לוי. בניהן של שתי השושלות האלה ישרתו בקודש, ויאכלו את פירות העבודה של אנשי שאר השבטים.
לקואליציה הזו יש אגף דתי: קורח מבית לוי, המערער על העדפת בני אהרון על פני כלל הלויים, ואגף חילוני: דותן, אבירם ואון מבית ראובן, שמערערים על העדפת קבוצה כלשהי בתוך העם.
שני אגפי הקואליציה מתאחדים תחת הסיסמא: "כל העדה קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'". נראה שקריאת התיגר שלהם נשענת על תמיכה "עממית" של ציבור רחב.
הצעד הראשון של משה הוא ניסיון לפלג את הקואליציה העומדת מולו. הוא פונה אל קורח, בטענה שכלוי הוא בכל מקרה חלק מהאליטה, והוא צריך להסתפק גם במעמד הביניים של אליטה, בלי לשאוף אל פסגת המעמד של הכהנים בני אהרון.
על דותן ואבירם (ולאן הספיק להעלם כבר און?) הוא מנסה להטיל מרות, ומזמן אותם להתייצב בפניו. מכיוון שהם מבינים שהענות לדרישתו תהווה הכרה בסמכותו, שבדיוק עליה הם קוראים תיגר, הם מסרבים ומטיחים בפניו: לא מספיק שהוצאת אותנו מארץ זבת חלב ודבש למות במדבר (ובשלב הזה אכן כבר ידוע להם שהם צפויים למות במדבר. הניסיון למחוק את דור היוצאים ממצרים לא עובר למשה בשקט), אתה גם רוצה לשלוט בנו? אם אתה לא מסוגל לשפר את מצב העם ולהביא אותו לארץ שהבטחת, מה ההצדקה להשלטת אליטה של מקורבים על כלל העם?
בעמידתם במרי, הם מבהירים למשה שלא תהיה לו ברירה אלא לכפות את סמכותו בכוח, ולהשעין את השלטון בעם על כוח, ולא על הסכמה.
מעניין לראות את ההצדקה של משה בפני אלוהים, לפני שהוא מביים את חיסולם הדרמטי ורב הרושם של הקוראים תיגר על מנהיגותו. משה מציג את קלף טוהר הכפיים: לא לקחתי מהם אפילו חמור, ולא הרעתי לאף אחד מהם באופן אישי. הטיעון הזה אינו רלוונטי לאתגר שהוצב בפניו. האופוזיציה שבפניה הוא ניצב לא מטילה ספק ביושרתו האישית, אלא בתוצאות הריאליות של המדיניות שאותה הוא מוביל: ריבוד כלכלי-חברתי של עם ישראל למעמד עובד ומעמד שחי מגביית מיסים בהסתמכות על זכויות המוצדקות בטיעון של "בחירה ע"י אלוהים" (טיעון שעומד בבסיס כל הנהגה נצלנית בעולם העתיק למן ראשוני הפרעונים, בית הגידול הפוליטי של משה, ועד העידן המודרני), ומחיקת המתחרים הפוטנציאליים על ההנהגה, בני דורו של משה, ע"י נדודים במדבר שבסופם צפויים להשאר בחיים רק משה ויהושע בן נון, אותו הוא מסמן כיורש.

בלית ברירה לא נותר למשה אלא להתייצב פנים אל פנים אל מול האופוזיציה ולהכריע את ההתנגדות. העמדה יחידה שאותה הוא יכול עוד לשפר היא לבודד אותם מהתמיכה העממית שלה הם זוכים, והוא עושה זאת באמצעות איום גלוי בהבאת מוות כל מי שיתמוך במתנגדיו. אם לא היה מצליח לבודד את יריביו, היה מפסיד במערכה ונותר בלי עם להנהיג.
נטישת העם, שלא מוכן לקחת את הסיכון, מותירה את קורח, דותן ואבירם ניצבים לבדם, בגיבוי בני משפחותיהם בלבד, אל מול מותם הבלתי נמנע. הם מבינים שהפסידו בהימור ושהם עומדים לשלם את המחיר, אבל הם נותרים ניצבים, למות על הרגלים ולא על הברכיים. 
העם שרואה את המראה לא מתלהב מהשימוש בשיטות הכרעה של טרור ואלימות בזירה הפוליטית. ביום המחרת מתייצבים כל עדת בני ישראל מול משה ואהרון, למחות על שפיכות הדמים שהביאו, בהמיתם את עם ה'. למשה ואהרון אין דרך להצדיק את שיטת ההכרעה הזו, פרט להשתקת ההתנגדות ע"י הבהרה שימשיכו להשתמש בה ללא היסוס גם להבא. משה ואהרון נוקטים צעד שמאפיין הנהגה אבסולוטית: מכה וליטוף, איום והבטחה, מגפה והצלה. "רק" ארבעה עשר אלף ושבע מאות מבני העם מתים במגפה שהביאה התלונה הזו כנגד מי שמיצבו את עצמם באופן בלעדי בעמדת השליטה של העם, והכל בזכות "פעולת ההצלה" של משה ואהרון, שמציירת אותם כמושיעי העם מהצרה שהעם הפוחז הביא על עצמו בהעזתו להתנגד לשלטון.
כאשר אנו בוחנים מסמך היסטורי, אנו צריכים לשאול את עצמנו כמה שאלות: מי כתב אותו ומתי? על איזו תקופה הוא מספר? עבור מי הוא נכתב ומי היה צפוי לקרוא אותו? כיצד הוא התקבל על ידי הקוראים שלהם נועד?
ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, וסיפורי התקומה של עם ישראל סופרו ונכתבו ככל הנראה ע"י אליטה מנהלית-דתית שהתקיימה מפירות עבודתם של אחרים, אותם גבתה כתרומות וקרבנות לאל שבשמו הם לקחו לעצמם את זכויות היתר שלהם. אבל אם מקלפים את ציפוי ההצדקה בזכות הבחירה האלוהית, נחשפים מבין השורות המנגנונים והשיטות שבהם תופשת ומבססת האליטה את מעמדה הנצלני מעל העם שלטובתו היא מתיימרת לפעול, ושוב אנו פוגשים את הדרכים הידועות בהן נוצר "ההצבר המתקרא ראשוני".
האליטה שכתבה את הסיפורים יכלה למחוק את הפרשיה הלא נעימה הזו מעל דפי ההיסטוריה. הבחירה לזכור ולספר אותה מהווה תזכורת ואיום סמוי כלפי כל מי שעלול בדורו לחשוב לקרוא תיגר על האליטה הנוכחית. היא עצמה עוד אחד מהכלים שבהם משמשת האליטה על מנת לייצב את שלטונה המנצל.
שבת שלום
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קֹרח – המכניקה של הפוליטיקה

  1. ניתוח מצויין של הפוליטיקה של המעמד השליט דאז, בלי רחמים ובלי אלוהים- מה שנקרא- אלוהים הוא המצאה נלווית של הדת, שהיא כשלעצמה- האופיום להמונים….

  2. תודה. מי הכותב?
    את ביקורותו של מרקס על הדת יש להרחיב אל מעבר הביטוי הפופולרי "אופיום להמונים". להמונים יש צורך ממשי באופיום הזה, על מנת להפוך את המציאות בה הם חיים לנסבלת. מטרת ביקורתו של מרקס את הדת היא הסרת המסווה וההצדקה ממנגנוני הניצול בחברה, על מנת שאפשר יהיה לתקן את החברה ולשחרר את האדם. הדברים מובאים בהקדמה לביקורת פילוסופיית-המשפט של הגל:
    "זהו יסודה של הביקורת הבלתי-דתית: האדם יוצר את הדת, ואין הדת יוצרת את האדם. שכן הדת היא תודעתו העצמית ותחושתו העצמית של האדם שטרם מצא את עצמו או שחזר ואיבד את עצמו. אולם האדם איננו בגדר יצור מופשט המרחף מחוץ לעולם. האדם הריהו עולמו של האדם, מדינה, חברה. מדינה זו, חברה זו, הן היוצרות את הדת, אותה תודעה עצמית הפוכה, משום שהן עצמן בחינת עולם הפוך. הדת היא תורתו הכללית של העולם הזה, הכל-בו האנציקלופדי שלו, הלוגיקה שלו בצורתה העממית, עמדת-הכבוד הספיריטואליסטית שלו, התלהבותו, אישורו המוסרי, גושפנקתו החגיגית, הנימוק הכללי לקבל דינו ולהצדקתו. הדת היא התממשותה הדמיונית של המהות האנושית כל-אימת שאין לה למהות האנושית ממשות אמיתית. המאבק נגד הדת הוא איפוא בעקיפין מאבק נגד עולם זה שהדת היא ריח-הניחוח שלו.
    היגון הדתי הוא בעת ובעונה אחת ביטויו של היגון המציאותי יחד עם מחאה נגד היגון המציאותי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, יגונו של עולם ללא-לב כשם שהיא נפשן של נסיבות ללא-נפש. היא האופיום של העם.
    ביטולה של הדת בתור אושרו האשלייתי של העם היא בעת ובעונה אחת התביעה למען אושרו הממשי. התביעה לביטולן של האשליות בדבר מצב מסוים היא התביעה לביטולו של מצב המצריך אשליות. ביסודו של דבר אין ביקורת הדת אלא ביקורת עמק-הבכא שהדת משמשת לו הילת-קדושים.
    הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים שהיו תלויים בשלשלאות לא על-מנת שיהא האדם נושא שלשלאות ללא-דמיון וללא-נוחם, אלא על-מנת שישליך את שלשלאותיו ויקטוף את הפרח החי. ביקורת הדת משחררת את האדם מן האשליות על מנת שיהא חושב, פועל ומעצב את מציאותו כמי שאין לו אשליות וכמי שהגיע אל השכל – וזאת, על-מנת שיהא סובב סביב עצמו וסביב השמש הממשית שלו. הדת אינה אלא השמש האשלייתית שסביבה סובב האדם כל זמן שאין הוא סובב סביב עצמו."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s