נָשֹׂא – כִּי-תִשְׂטֶה

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה – כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן.
וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה, אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶתהָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ – וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא – וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע.
פרשת השבוע מתארת את הטקס לטיפול במקרה של אשה החשודה בניאוף. מי עומד במרכז הטקס?
מכיוון שכל כללי הטקס המתוארים טבועים בחותמה של חברה פטריאכלית, שבה אשה מקודשת לגבר אחד בלבד ואסורה על שאר העולם, אבל גבר יכול לקדש לעצמו מספר נשים, שבה האישה היא במובנים רבים רכושו של הגבר במשפחה (בצעירותה אביה, ולאחר נישואיה בעלה) – אני אשתדל להציע קריאה אחרת, שמעמידה במרכז הטקס הזה לא את האשה, אלא דווקא את האיש.
קודם כל, התיאור פותח במקרה של עץ שנופל ביער ואין מי שישמע אותו. האישה נתקפת רוח שטות ומועלת בבעלה. היא שוכבת עם איש אחר בסתר והופכת להיות טמאה, אך בעלה לא יודע, אין עד למעשה, והיא לא נתפסה. כלומר, מבחינת בעלה, אין שום מידע הרומז לכך שאישתו בגדה בו.
היוזמה לטקס אינה קשורה כלל לאישה, אלא לבעלה, ויותר מדויק, לרוח-הקנאה שעברה עליו, בין אם נטמאה ובין אם לא. הטקס נועד לפתור את חשדותיו של הבעל, ולהרגיע את רוח הקנאה שנחה עליו. ביחד עם אשתו החשודה, מביא הבעל לפני הכהן גם מנחה מיוחדת, מנחת קנאות, שאינה בלולה בשמן ואינה מבושמת בלבונה, מכיוון שהיא מנחת זיכרון עוון. האם זהו העוון של האשה החשודה? אולי יותר סביר שזהו העוון של הגבר, המטיל חשד באשתו, למרות שאין לו ידע או עדים. אשתו היא עדיין בחזקת זכאית, עד שלא הוכחה אשמתה.
את אשמת האשה או זכאותה "מוכיחים" באמצעות מבחן השתיה של "המים המאררים" – מים קדושים מעורבבים בעפר מאדמת המשכן. מסתבר שלשתיית המים האלה יש השפעה גופנית מכריעה על נשים נואפות: היא פוגמת בגופן והופכת אותן כנראה לעקרות ומכוערות. בניגוד לנהוג בתקופות מאוחרות, האשה הנואפת לא נסקלת למוות. היא נידונה לחיות את המשך חיה כאישה מנודה, קללה מהלכת ואלמנט הרתעה תמידי כלפי כל אשה העלולה להתפתות לניאוף. לעומת זאת, שתיית המים על ידי אשה טהורה שנחשדה לשווא מביאה כנראה לפיצויה באמצעות כניסתה להריון.
היכן עומדת נפשו של הבעל החשדן והקנאי, כאשר אשתו נשבעת את השבועה, שותה את המים וממתינה לגזר דינם?
אם תוכח אשמתה, מי שהיתה אשתו האהובה, שלה הוא מקנא, אבדה לו לנצח. היא כבר לא תוליד את ילדיו. יופיה החיצוני אבד. היא תמשיך להתהלך כשהיא אסורה לו, ולהפגין ברבים את היותו בעל נבגד.
אם תוכח טהרתה, האם תוכל לסלוח לו על שהעמיד אותה למבחן הזה וסיכן את בריאותה, יופיה ועתידה, על שלא האמין לה?
הבעל כנראה עומד ומתפלל. מתפלל למה? אולי ראוי שיכוון את תפילתו לאשה. כאשר מחלחלת רוח הקנאות והחשד בחומרה כזו למערכת יחסים בין איש ואישה, אולי כבר לא ימצא מוצא שלא יהיה מר כמים מאררים.
שבת שלום
שיר (אופטימי יותר) לשבת:
זרעי קיץ שלא עפים ברוח, וכאלה שכן:

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s