במדבר – עסוּק במספרים

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם – בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל – תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.
אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ:  אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ. וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים – שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם – לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.
במצב המספרי של היהודים בגולה יש לראות, איפוא, שתי תקופות: תקופת הירידה ותקופת העליה. הירידה הפחיתה את מספר היהודים, שהיה בזמן החורבן קרוב לחמישה מליון, במשך אלף ושש מאות שנה אחר החורבן – למיליון אחד; והעליה העמידה את מספרם במשך של המאה הי"ח על כמעט שלושת מליוניום ומאז עד הזמן הנוכחי הרבתה אותו לשנים-עשר מליון. אין כל ספק, שלכמות כזו של היום לא הגיעו היהודים בשום תקופה של דברי ימיהם אפילו בקירוב. ואולם יחד עם עוד מעולם לא היתה נשקפת סכנה כל כך גדולה לקיומם כמו היום.
את הדברים כתב בשנת 1904 ד"ר ארתור רופין, בתוך מחקרו הסוציולוגי "היהודים בזמן הזה". המהדורה השניה נכתבה בשנת 1911, לאחר ארבע שנים בהן כיהן רופין כראש המשרד הארץ-ישראלי של התנועה הציונית. מהדורה זו תורגמה לעברית ע"י הסופר יוסף חיים ברנר, והודפסה באודסה בשנת 1914 [עותק סרוק שלה שמור אצלי בקובץ].
רופין ערך את מחקריו העיקריים על העם היהודי בשתי נקודות זמן חשובות: הראשון בשנת פטירתו של הרצל, שסימנה גם את ראשית העליה השניה והתגברות המגמה של פעולה מעשית של התנועה הציונית בארץ ישראל. השני נכתב בשנת 1933, במקביל לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. שניהם מעניינים ביותר.
האוכלוסיה היהודית באירופה במאה ה 19 הכפילה את עצמה פי ארבע לפחות, בזמן שהאוכלוסיה שמסביבה הכפילה את עצמה פי 2. בשנת , 1897, שבה נערך גם הקונגרס הציוני הראשון, נערך מפקד אוכלוסין המונה בשטחי רוסיה 5.15 מיליון יהודים. במפקד שנערך בשנת 1914, עדיין מנו היהודים ברוסיה 5.15 מיליון איש, למרות שבין  2 ל 3 מיליון יהודים היגרו מרוסיה באותה התקופה. התקווה שבעיות היהודים יפתרו על ידי הגירתם למדינות דמוקרטיות והשתלבות בהן נכזבה ע"י ריבוי טבעי שהשיג את קצב ההגירה. יתרה מזאת, כותב הרצל ב"מדינת היהודים":
שאלת היהודים קיימת בכל המקומות שבני עמנו יושבים בהם במספר רב, ובאשר איננה עוד היום, בוא תבוא לאחר איזה זמן לרגל היהודים הנודדים שמה.  הן תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם.  כן הוא הדבר ולא יחדל מהיות גם בארצות היותר נאורות – וארץ צרפת תוכיח – כל זמן שלא תפתר שאלת היהודים באופן מדיני.  היהודים העניים נושאים אתם את האנטישמיות לאנגליה, וגם לאפריקה כבר הביאוהו.
ואכן, התגברות ההגירה לארה"ב הביאה בשנות ה 20 להחמרה הדרגתית של תקנות ההגירה, עד לסגירת השערים, למרות שכדאי לזכור שבאותה התקופה, פרט לבודדים, ראו הרוב את בעיית הטמיעה כבעיה חמורה בהרבה מאלימות אנטישמית. 
בשנת 1911 היו היהודים בעולם: מעט יותר מחמישה מליון ברוסיה. כשני מיליון באוסטרו-הונגריה. כשש מאות אלף בגרמניה. רבע מליון באנגליה, מאה אלף בצרפת. סה"כ כמעט 9 מיליון יהודים באירופה. מליון ותשע מאות אלף באמריקה, כמעט כולם בארה"ב, וכמעט כולם מהגרים מאירופה בדורות הקודמים. בסה"כ 85 אלף בארץ ישראל, מתוך כארבע מאות אלף בכל אסיה. 360 אלף בארצות אפריקה. 17 אלף באוסטרליה וניו-זילנד. סה"כ כ 11.5 מיליון איש. 
היהדות האירופאית או האירופאית לשעבר הייתה רוב מוחץ עד כדי כך, וחווית הקיום היהודית בתחום המושב דומיננטית עד כדי כך, שיוסף חיים ברנר כתב על הרצל:
הרצל היה אדם יפה, בעל כשרונות ובעל מידות תרומיות.  הוא "עזב" את עברו ה"אי-ציוני" ובא לעבוד בשביל היהודים.  אבל מה נשתנה בו בעצם? האם נעשה ליהודי, באותו המובן שאנו כולנו יהודים? לא, הוא נשאר כשהיה, בן תרבות אחרת, בן אותה התרבות, שהיה שלה עד עבודתו בציוניות.  מה הועילה לו זו? מה שינתה בחזון-נפשו? מתחילה כתב פיליטונים גרמניים בעתון גרמני וגם אחר כך כתב ממש אותם הפיליטונים באותו העתון.
המאה העשרים לא הצליחה לפתור את "שאלת היהודים". ההגירה לא פתרה את הקשיים. האמנציפציה לא הוכיחה את עצמה, והציונות לא הצליחה לרתום ציבור רחב מספיק לפני שהגיעה השואה וטרפה את הקלפים. את אחת ההתייחסויות הכי מעניינות שמצאתי לשאלה הזו כתב אברהם ליאון, יליד ורשה שעלה לארץ עם משפתו כילד, חזר איתה לבלגיה לאחר מספר שנים, שם הצטרף לשומר הצעיר, עד שהפך לטרוצקיסט. בשנות ה 40 כתב בתנאי מחתרת תחת הכיבוש הנאצי את ספרו The Jewish Question: A Marxist Interpretation (הקישור מוליך לטקסט המלא באנגלית. לצערי הספר טרם תורגם לעברית). הספר סוקר דרך כלי ניתוח  מרקסיסטיים את ההיסטוריה של העם היהודי, ומסביר את הסיטואציה הבעייתית בה הוא נמצא. הוא מסכם בקדרות, שלא הטמיעה ולא הציונות יכולים לפתור את בעיית היהודים כל עוד הן פועלות תחת תנאי המשטר הקפיטליסטי, וטוען שהפיתרון יכול לבוא רק מתוך משטר סוציאלסטי. זמן קצר לאחר שהשלים את הכתיבה נתפס ליאון עצמו בידי המשטרה הצרפתית, הוסגר לגסטאפו ונשלח אל מותו באושוויץ, במסגרת חלק מהנסיון המזוויע של הנאצים לתת "פיתרון סופי" לשאלה היהודית.
עברו 66 שנים מסיום מלחמת העולם השניה, ומאה שנים מאז נכתבה המהדורה השניה של ספרו של רופין. מספר היהודים חזר ועלה, והגיע בימינו שוב למספר שיא של כ 14 מליון יהודים. רק מעט יותר משליש מהם, 5.837 מיליון חיים בישראל (למרות שראוי להוסיף להם עוד כ 322 אלף עולים וילדיהם שלא רשומים כיהודים לפי דתם, אבל למעשה הם משתייכים או ישתייכו בתוך שנות דור בכל מובן אחר לעם היהודי). שאלת הטמיעה עדיין מעסיקה את מי שרואה את עצמו קשור ליהדות התפוצות, בעיקר אלו החיים במדינות הדמוקרטיה, כפי שהטרידה מאוד את רופין ואת הציונים לפני כמאה שנה. אני בוחר לסיים בדברי הסיכום של רופין:
יאמרו מה שיאמרו על המכשולים המונחים על דרך התרכזות היהודים בפלשתינה, יחשבו אותם לפחות קשים או ליותר קשים, הנה אחת ברור הוא: הם אינם בלתי-מנוצחים. היהודים הרבים החושבים את האידיאל הציוני לדברי שאי-אפשר לו להתגשם, לאוטופיה, הם במשפט זה עוד יותר נמהרים מאותם הציוניים המאמינים בגאולה קרובה כשהם שומעים על יסוד איזו מושבה חדשה בפלשתינה. האמת היא, שהמטרה שהציגה לה הציוניות, ליצור ישוב חזק ומאוחד בארץ-ישראל, שעבודת-האדמה תהא יסודו הכלכלי ועברית לשונו הלאומית, דורשת עבודה קשה מאוד מאוד, אבל התגשמותה אינה בגדר הנמנע. ומה שנוגע לקושי – בזה אל יפחידונו.
תחיה לאומית אינה מן הדברים הנמכרים בחנויות בזול; היא דורשת התאמצות שאינה-מצויה והתעוררות כל הכוחות הנרדמים עדיין באומה העברית. אבל המטרה הגדולה שווה בעמל הגדול. כי הציוניות אינה איזו קאפריסה או פנטסיה לאומית; היא המלחמה הנואשה, האחרונה של היהודים על קיומם היהודי. כי אם רק יעבור רוח ההתבוללות, שבמערב אירופה הכרית כבר כל שורש וענף לעצמיות יהודית, גם על מזרח אירופה – וצעדיו הראשונים אכן כבר נראו גם שם – אז יאָמר ליהודים ולתרבותם: עִזבו כל תקווה. תרבות עממית שנכחדה מהעולם שוב אין לה תקנה, לעום לא תקום ולא תחיה; ובלי תרבות עצמית אין טמיעת היהודים הגמורה בעמי הנכר אלא שאלת המוקדם והמאוחר, מפלט ממנה אין. ואם היהודים רוצים בהמשך קיומם, אל יכבד מהם כל טורח, אל יקשה מהם כל קרבן. אין לך דבר העומד בפני הרצון הלאומי החזק; הוא מתגבר על כל צורי-מכשול וסוף-סוף הוא כובש וסולל לו דרך. ופה פתח-התקווה, כי גם האנרגיה והרצון-לחיים שבעם היהודי יתגברו על כל המעצורים, ועוד יבואו ימים וישראל יכה שורשיו בארץ ישראל וָחָי.
שבת שלום.
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s