אמר – שירי חג ומועד ונופל

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם – לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם:  פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה:  שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ – וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים לַיהוָה. וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם – כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
פרשת אמר, הבאה אלינו בין מועדי הזיכרון והעצמאות של ישראל ובימי קציר השדות שנמצא בעיצומו מסביבנו, עוסקת בטהרת הכהנים מקריבי הקורבנות, ומונה את מועדי ישראל אותם יש לציין.
מטריד אותי עניין פסילת בעלי המומים. לכהן בעל המום מותר לאכול מין הקדשים, כלומר מן הקורבנות המוקדשים לכהנים, אך אסור לו לעמוד בחזית העיסוק של הקרבת הקורבנות: לא להקריב קרבנות, ולא לגשת אל הפרוכת או אל המזבח. מעשה כזה יהיה חילול המקדש. האם הכל נעשה למטרות של הצגת חזות מושלמת – הכהנים המשרתים צריכים להיות ייצוגיים? נראה שהדבר מוסבר בתפיסה לפיה מום פיזי הוא ביטוי חיצוני למום מוסרי. אני חושב שאחד המומים החברתיים המודרניים הוא הציפיה מאנשים הנמצאים בעמדות "ייצוגיות" להיות "ייצוגיים" – כלומר יפים, למרות שהרוח המודרנית מתנגדת לתפיסה התולה מום פיזי במום מוסרי. מדוע יש בנו בכל זאת רתיעה מבעלי מומים? האם אנחנו באמת נקיים ממנה?
בהתאם ללוח השנה של נוודי המדבר (ורועי הצאן?), מונה הפרשה את המועדים מהחודש הראשון, הוא חודש ניסן, ולכן המועד הראשון המצוּוה, לאחר השבת, הוא חג הפסח.
אבל כמה פסוקים מאוחר יותר, מצויין מועד נוסף החל ביום שלמחרת – חג העומר, ראשית הקציר. את חג העומר צריך יהיה לחגוג כאשר העם יבוא אל הארץ, ויקצור את קצירה. עד לאותו החג אסור לאכול לחם וקלי (גרעיני דגן קלויים) וכרמל (גרעיני דגן לחים מהשיבולת).
האם הכוונה היא שאין לאכול מדגן הארץ עד שיהיה זה הדגן של בני ישראל היושבים בה וקוצרים בה? האם מותר לאכול אותו אחרי החג, בחול המועד של פסח?
אולי חג העומר צריך היה להיות הגלגול הארץ-ישראלי של חג הפסח – חג הקציר מחליף את אכילת מצות הפסח במדבר?
בשנת 1921 או 1922, כתב זאב וסקרץ, חבר קבוצת דגניה ג' (שהקימה לימים את קיבוץ גניגר):
"חג האביב, חג הלידה. אם אדמת יולדת. שדות תבואה מזהירים, עוד מעט ויצטהבו. פה ושם הכלניות עוד צוחקות את צחוקן האדום האחרון. הנה ערמות הקציר מסודרות בשורה כמחנה של צבא באוהלים. הפול מחכה למקצרה. נתחיל עבודת הקציר ברינה… הנה החג הגדול בא. התכוננתי לקראת החג הזה. זה זמן רב שלא הייתי במצב רוח חגיגי. רציתי פעם לחגוג את חגי אני, שלנו, לא של אבותינו אשר יצאו ממצרים.
ובדגניה ג' השדות מעבר לפסים ע"י הרי חורן. שמה אפשר להרגיש טעם חג שאינו קשור עם זכרונות היסטוריים מתים… אולם בדגניה ג' בחצר חגגנו השנה את חג הפסח בדיוק אשר חוגגים אבותינו בברדיצ'ב ובטרנוב. איזה תנועה ורעש החצר מלאה: כרים, שמיכות, מיטות, ארגזים, נעליים והכל לקראת פסח (לא חג שלי).
…בערב פסח הכל כמו בבית אמא… היו מצות וכמובן שגם יין לא חסר. שתיתי בליל פסח הרבה, אבל חג לא היה לי. רק כשעה קטנה ישבנו על יד השולחן, ותכף החלו הריקודים. אי אפשר היה לחוג את החג הפסח של ברדיצ'ב, הלוא אנחנו אפיקורסים גמורים. ובכן יוצאים במחולות… אולם גם כן נמאסו תכף… אסור לדחוק את הקץ. לאט לאט יעמדו אנשים על הדבר. החגים של אבותינו ריקים הם בשבילנו. עלינו ליצור את חגנו אנו."
ובסופו של דבר, כשהלך והתעצב חג הפסח הקיבוצי, הוסיפו חלק מהקיבוצים לליל הסדר עם ההגדה שכתבו וחידשו, גם את חג העומר, ראשית הקציר.
ועם הקציר העברי בארץ ישראל, מצורפת המצווה המציבה אותו כחלק מתמונה חברתית רחבה – בעלי שדות הקוצרים את תבואתם, ולעומתם עניים וגרים נטולי רכוש, העוברים בדרכי השדות. ולכן את פאת השדה לא קוצרים, ואת השיבולים הבודדות שנשארו לא אוספים, אלא משאירים בשדה לצרכי מי שאין לו. למה? ככה. כי בארץ ישראל יש אחריות חברתית. כמו במצוות שראינו בפרשת "קדשים". כי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
שני שירים לשבת:
הראשון בסימן מחווה לבעלי מומים היוצאים לקצור, והשני בסימן המעבר בין מועדי הלאום הציוניים של זיכרון ותקומה. כי הספינה, גם אם עדיין נוטה על צד, בכל זאת חותרה ובוקעת מים.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s