תזריע – היגיינה ציבורית

אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת – וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ – נֶגַע צָרַעַת הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר, וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן – וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר – וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר – וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר – וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא.
מסתבר שאחת הסמכויות שנפלו בחלקה של הכהונה, הייתה האחריות לאבחן נגעי עור, ולקבוע האם הם צרעת, מחלת עור מדבקת, או שהם נגע פשוט יותר ומסוכן פחות.
המצורע היה נידון לטומאה, ונשלח אל מחוץ למחנה, ומקרים של ספק בזיהוי נשלחו להסגר, על מנת למנוע הדבקה עד לבדיקה נוספת.
במושגים מודרניים, אחד התפקידים של המגזר הציבורי של עם ישראל היה הדאגה לבריאות הציבור. הצורך למנוע את התפשטותן של מחלות מדבקות הוא צורך ציבורי, והדרך לטפל בו היא דרך ציבורית. לפרטים כפרטים אין את היכולת לארגן את הרחקתם של חולים מהמחנה, ולא את האינטרס לעסוק ברפואה מונעת.
חברות שמסוגלות לארגן את הטיפול בתחום הזה, יודעות לבודד את החולים, לטפל בהם, ולמנוע את התפשטות המחלה. בחברות שלא מסוגלות לארגן את התחום, בעלי היכולת מבודדים את עצמם משאר החברה (במגורים ובטיפול רפואי עדיף), שנשארת חשופה להתפרצות מחלות.
כאשר נגשו ראשוני אחוזת בית להקים את שכונתם החדשה, הציע מנחם שינקין להגביל את חופש העיסוק, משיקולי היגיינה:
"כשייסדנו את אגודתנו היה הדבר מובן מאליו שאנו בונים מעין נאות קיץ לנוח אחרי עבודת היום. עתה החלו רבים מחברינו לעשות עסקים בשכונתנו. אחד מהם כבר השכיר חנות …  ואם יפשה הנגע יכולים אנו לקוות לעשרות חנויות בכל קצוות המושבה. אפשר כבר לראות מראש את המחזה המלבב של החנויות הזעירות עם הגמלים והחמורים על אם הדרך, עם הסמרטוטים תחת תכלת הרקיע, עם קליפות האבטיחים והירקות, המפיצים ריח צחנה מסביב …
אני מציע לקבוע -לא חופש של חנויות.  פרוש: אין רשות לאנשים פרטיים לפתוח חנויות בבתיהם ובמגרשיהם. אין חנויות אלא במקומות ציבוריים…"
דווקא הרופא, ד"ר חיסין, התנגד להגבלה, מטעמים של חופש העיסוק:
"אני מציע ליתן לכל אדם שיש לו בית במושבתנו, את הרשות לחיות ולעשות כרצונו.
צריך שיהיה לנו רק פרינצפיון אחד: איש אל יפריע את מנוחתו וזכותו של חברו.
מחוץ לפרינצפיון עיקרי זה יהיה כל אדם חופשי לנפשו …
ולפיכך אני אומר: אל תגזרו על החנויות ואם תגזרו – לא תתקיים גזרתכם."
הצעתו של שינקין התקבלה, אך המציאות הוכיחה את דבריו של חיסין – הגזרה לא התקיימה לאורך זמן.
הצד השני והכואב של סוגיה זו, הוא הטיפול בחולים. מעטות הטרגדיות הגדולות כזו של החולה, שצריך להפרד מחייו הקודמים, מחבריו וממשפחתו, על מנת לשמור על בריאותם. אחת החוויות המשמעותיות שהשפיעו על ארנסטו "צ'ה" גווארה בצעירותו, הייתה תקופה שבה התנדב בטיפול בחולי צרעת במקלט למצורעים בסאן פואבלו שבפרו, כפי שתיאר בספרו "דרום אמריקה באופנוע".
קרוב יותר אלינו, הסיפור הידוע ביותר הוא כנראה סיפורה של רחל, שנודעה כמשוררת רק לאחר שנאלצה לעזוב את החיים בדגניה, עקב מחלת השחפת בה חלתה. באותה התקופה, מחלה זו הייתה מדבקת וחשוכת מרפא, ובדגניה לא היו התנאים לטפל בה. רחל הבינה זאת, כפי שכתבה לחיותה בוסל:
"אחד מדגניה אמר לי בשם כולם: "אנחנו בריאים ואת חולה – אין לך מקום ביננו." זה היה פשוט מאוד. פשוט עד לזוועה. אבל טבעי ומובן כמו חפירות הגנה ושקים עם חול. ולא על זאת כאבתי. כאבתי, כי ביום של פרדה (כי הרי היום כולו הוא של פרדה, ולא לחיצת יד ו"שלום" ברגע שהעגלה זזה) באותו היום העגום, בכל אשר פניתי ראיתי פנים נבוכים ועיניים מושפלות, ושתיקה, שתיקה כבדה מנשוא. כך בשתיקה נפרדנו…
אינני קובלת. יודעת אני שאין לרכוש רגש ידידותי במשך חודשים מספר. אבל לתומי האמנתי ברגש זה, ויתמותי הפתאומית הממתני יותר מאשר עובדת המחלה כשהיא לעצמה."
והקבוצה אף שלחה בתקופת מסויימות חברה שסייעה בטיפול בה, אך התחושה שהקשרים שיצרה בדגניה לא היו עמוקים כפי שחשבה, ובעיקר הכאב על שנמנע ממנה לקחת חלק בחיי הקבוצה והעבודה החקלאית, הקשו עליה מאוד בהמשך חייה.
על חווית השהות בבית החולים בצפת, קרוב ורחוק מדגניה, כתבה את השיר "בבית החולים":
הַשְּׁבִילִים הַצְּחֹרִים נֶחְפָּזִים, רָצִים לְהָתָם,
מַה לָּהֶם וְלִי, הַשְּׁבוּיָה הָכָא?
אֲנִי מַבִּיטָה בַּחַלּוֹן, מַבִּיטָה וּבוֹכָה
כָּךְ-סְתָם.
הָרוֹפֵא מִתְבּוֹנֵן וּמֵעִיר: עֵינֶיהָ הַיּוֹם אֲדֻמּוֹת,
הַאִם הִתְאַמְּצָה לִרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לָהָר?
אֲחַיֵּךְ וְאַרְכִּין בְּרֹאשִׁי לְאוֹת
כִּי אֱמֶת.  נָכוֹן הַדָּבָר.
וכמובן, ישנה גם נקודת המבט ההפוכה, הציבורית, הדורשת להרחיק את המצורע ולבודד אותו, לשמור על היגיינה ציבורית, כדי שיהיה מחננו טהור. גם את זה ידעה לבקש רחל, ששאפה אל האידיאל, שסירבה להתפשר על השאיפה להגשמתו כאן על פני אדמה, שלא רצתה להתפשר על גאולה מידי מצורע, אלא דרשה גאולה טהורה:
יוֹם בְּשׂוֹרָה
    וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים
פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ
אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-
בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
 
שבת שלום.
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s