ויקרא – אנוש כי יחטא

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה – וְאָשֵׁם.  אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ – וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים, זָכָר תָּמִים.
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ:  בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה – וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא – וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר; עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם – וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר – וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו:  לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַיהוָה…
פרשת ויקרא פותחת במסכת דיני הקרבנות והחוק. אני מוצא בה שלושה רעיונות חשובים העולים מרשימת המקרים והתוצאות. דרך אגב, צורה זו של מקרה ותוצאה, או דין ועונש, היא דרך מעניינת להציג מסכת חוקים, ודרך נפוצה בתורת ישראל שבכתב ושבעל פה, אבל היא לא הדרך היחידה. החוק המודרני לרוב מגדיר תקנות והגדרות, אך לא נפרש דרך מקרים לדוגמא.
הרעיון האחד הוא הצורך הראשוני והבסיסי לנסח מערכת של חוקים המיישמים מערכת של מוסכמות חברתיות. ידועה האמירה ש"חוקים נכתבו כדי שיעברו עליהם", ויש לא מעט אמת בדבר, אבל היא הפוכה: הצורך לנסח את החוק בצורה ברורה עולה במקום שבו אנשים חוטאים למוסכמה החברתית, ומערערים עליה. לכן, גם בלי להדרש בהכרח לחטא קדמון, עצם כתיבת החוקים מניחה מציאות בלתי מושלמת שבה בני האדם לא מקיימים באופן מלא את ההסכמות החברתיות, ויש צורך למסד אותן. לטעמי, לא סתם פותחת הפרשה במקרים של חטא בשגגה, שאולי אפילו לא ידוע לבעליו. גם בלי להניח עבריינים במודע, יש להניח עברות שנעשות ללא כוונה, וגם הן אינן פטורות מתגובה ולעיתים גם מעונש.
רעיון שני הוא רעיון אחידות החוק. המשפט העברי תקף במידה שווה כלפי עם הארץ, כהן גדול, נשיא, חכם, ומלך. גם בעלי שררה ומעמד אינם פטורים מחובת הציות לחוק, ואולי להפך: מכיוון שהם מהווים דוגמא ועלולים להטעות את העם, הם מחוייבים עוד יותר לשמור על החוק, ועונשם חמור יותר במקרה שיחטאו לו, ואפילו בשגגה.
בטורו "הנימוק הפסול" משנת 1947 כותב נתן אלתרמן:
 …אין בתורת ישראל כל אסמכתא
לפרוטקציה של יחסי משפחה.
אין סעיף שכזה! לא לבֵן, לא לרֵע!
אין תוספת כזאת למשה מסיני!
ואבוי לציבור המחליט לְמַפְרֵעַ:
אֶראֶה אַוֶן – אך לא אלחם בְּאַחַי!
…הנימוק הלזה
יִמָּחֶה נא מִלוח!
יחפשו נא סוגדיו הצדקות אחרות!
הנימוק הלזה
מהו? שער פתוח
לשחיתות ציבורית הנותנת פירות!
הנימוק הלזה כאויב הוא מבית
הוא עשוי להוציא מידיו של ישוב
את מאזני המשפט שציוו לו שמים
ולתת במקומם
את מאזני החישוב.
הרעיון השלישי, שהוא אחד הבסיסים למעשה של תשובה אמיתית מחטא, הוא תיקון העוול. בחטאים שבין אדם לחברו, דורשת התורה להשיב, עוד ביום האשמה, את הגזל, העושק או המרמה, ואף להוסיף עליו "קנס" של 20% מערכו. פיצוי זה לא מגיע לקופת המדינה, אלא לקרבן העבירה. רק לאחר שיושב חשבון זה, ניתן להקריב את קרבן החטאת שבין האדם לאלוהיו. ורק נשארת השאלה, כמו תמיד: חטאים שבין אדם לכיסו של חברו, השבת הגזילה מכפרת, אבל על חטאים שבין אדם לנפשו של חברו, כיצד ניתן להשיב?
שבת שלום
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ויקרא – אנוש כי יחטא

  1. שלום אבשלום,

    יפה כתבת. אוסיף משהו.

    אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא; אמר רבן יוחנן בן זכאי, אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת – צריך לומר מהו על זדונו? אם נשיא שלו מביא חטאת – צריך לומר מהו הדיוט? נשיא, יכול נשיא שבטים כנחשון? תלמוד לומר, וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו; ולהלן הוא אומר לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו מה אמור להלן נשיא שאין על גביו אלא ה' אלקיו, אף נשיא האמור כאן שאין על גביו אלא ה' אלקיו: (סיפרא)

    בכל המקרים האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל- עדת ישראל ישגו"- אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

    ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל – ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחוייב המציאות ומחוייב ההגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל – כבדהו וחשדהו.

    (מתוך הערות לפרשיות השבוע לישעיהו ליבוביץ ז"ל)

  2. בהמשך לדברים של יהודה:
    מוכרת האמירה: "מי שלא עושה, לא טועה." ומכיוון שמנהיג (נשיא) מעצם תפקידו צריך לעשות, מעצם תפקידו הוא גם טועה. ואולי כאשר אנו מחפשים אישים לתפקידי הנהגה, לא צריך לחפש דווקא את מי שידיו טהורות (ובכל מקרה, נאמר כבר ש"אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן יש מאחוריו קופת שרצים." הפרשנות המקובלת היא שכך לא יתנשא הפרנס על הציבור. אבל ניתן להציע פרשנות לפיה עדיף אדם שקופת שרציו ידועה, והוא הודה בשגגתו וכיפר עליה, מאשר אדם המסתיר את קופת שרציו, ומתהדר בטוהר כפיו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s