כי תשא – סביב עגל הזהב

וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ – אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רבות נכתב על עגל הזהב, ועל דימויו כסגידה לחומר. אני חושב שקריאה יחפה בפרשה יכולה להציג את הסיפור באור מחמיר פחות. אנחנו חכמים בדיעבד. אנחנו יודעים את סוף הסיפור. מבחינת העם, המנהיג שהוביל אותם ממצרים עד לשלב זה, נעלם בראש הר עטוף ברקים, ערפל וקולות רעם. הם נותרו במדבר שומם ללא הנהגה, וללא אל מוכר שניתן לסמוך עליו. בכל מקרה היה להם קושי עם האל הערטילאי, המופשט, שאימץ אותם לעם. הם פונים אל אהרון ומבקשים תחליף. הבחירה בפסל זהב לא מבטאת דווקא סגידה לחומר. אם כן, במה נבדל אותו עגל מכל חפצי המשכן המצופים זהב? העם מבקש אל מוחשי שעליו ניתן לסמוך.
אבל קשה לנו מאוד לקרוא את הסיפור בקריאה יחפה. אלפיים שנות יהדות המסתייגת מכל ייצוג מוחשי של האלוהים, השאירה רבדים על רבדים של ביקורת על הסיפור. תלי תילים נכתבו נגד הסגידה לחומר, מה שלא הפריע כנראה מעולם ליהודים לשאוף לרווחה חומרית כמו כל אדם אחר, רווחה אותה ידעו להפגין גם בבתי הכנסת, בכל מקום שהתנאים איפשרו להם.
גם הציונים, העוסקים ביצאת מצרים השניה, ידעו להשתמש בעגל הזהב, כאשר נצרכו להוקיע את המקרים בהם שיקול של רווח כלכלי גבר על האינטרס הציבורי של הגשמת הציונות. התנועה הציונית נלחמה לאורך כל הדרך מול מעשים שהעדיפו את הרווח הפרטי על פני בניית החברה העברית בארץ, ומול הביקורת שהוטחו בה שוב ושוב על היותה "לא כלכלית".
"אהבת רעים ומשפט אחד – נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו…
נישמר נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל הזהב, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לטעות במדבר עד עידן ועידנים.
זכות הקניין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוני הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה.
לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף הכוחות – זהו דגלנו."
כך כתב פרנץ אופנהיימר, מייסד הקואופרציה במרחביה. התנועה הציונית קמה כשמול עיניה מדד אחר – לא יעילות כלכלית, כי אם שחרור האדם. לפעמים דווקא היעילות הכלכלית, ובעיקר בחינת הדברים בקנה המידה של הרווח בלבד, נתפסו כמסכנות את ההגשמה הציונית. בשנת 1913, בהרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה, אמר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי:
"אני מחזיק טובה לעצמי שיש בכוחי לשעבד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישות העליונות של תנועתנו הלאומית… רק מי ששקוע בראשו וברובו בעסקי מסחר ואינו מסוגל להשקיף מאופק הרווחים והלאה, מסוגל הוא לדרוש שגם בעבודתנו הישובית תשמש לנו נקודת ראות זו לאמת-מידה. אני, למשל, רואה את הכשרת הפועלים או את החזרת מושבה אחת לחיים חדשים, דברים שבפנקסי סוחרים כאין נחשבים, לאקטיבים בעלי חשיבות גדולה ביותר. אני יכול להגיד בוודאות גמורה: כל עסק בארץ ישראל שמביא הרבה רווחים לסוחר, הריהו מביא על-פי רוב רווחים פחות מכל לתעודתנו הלאומית, ולהפך: כמה וכמה עסקים שאינם מכניסים לסוחר כלום הם בעלי ערך לאומי גדול ביותר. איני מבין כלל כיצד אפשר לצייר לעצמנו שעבודה, המכוונת ברובה כלפי חילופי מקצוע בין היהודים והפיכת בני-כרך לחקלאים, תהא נעשית מתוך שאיפה לרווחים. בדומה לזה אפשר היה לדרוש מבתי הספר שלנו שיכניסו גם הם דיבידנדים."
וצבי שץ אומר:
"הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל-פז."
שבת שלום
שיר לשבת:
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s